לעולם אשא דגלך בגאווה

המסדר ידגל את נשקו!
בכבוד רב אני מעביר אלייך את דגל הסורק / המצלם התורן של הפורום
כל הסריקות האלו ממעריב, ידיעות וכו' כבר עלו לי באיזה יומיים מהחיים במצרפי.

על חיילים שמתאבדים חרף מצבים שנקלעו אליהם בצבא, תופעה שאף אחד לא מנסה למגר, וכל מה שיש לך לומר זה על הסריקות שהועלו ???????

"Beauty is in the eye of the beholder..."

קראתי את הכתבה ונדהמתי!!!!
ולא ידעתי את הנתונים האלה שעשרות חיילים שולחים יד בנפשם, והמערכת הצבאית עומדת מנגד ולא עושה דבר.
בושה וחרפה לצבא הגדול והמפואר שלנו, שמבוסס על ערכים, מזניח את החיילים ללא טיפול פסיכולוגי ומזניח את המשפחות שלהם.

זוהי עוד תעודת עניות לצה"ל!!!
מי ייתן והכתבה הזו תפקח את עיינהם של הקודקודים שם למעלה ויתחילו לטפל בנושא!!!

שלא נדע עוד צער וכאב!!!

" למה לרוץ כשאפשר לנסוע! "
בצער רב וביגון קודר, אנו מודיעים על מותה של אהובתנו-מדינת ישראל.
נרצחה בידי בני בליעל, רודפי בצע ושררה, אנשי ריב ומדון.

כתבה עצובה מאוד וקלה מאוד להסקת מסקנות
לתקשורת כמו לכול אחד אחר נוח לבקר את צה"ל
בוודאי שיש אשמים ויכול להיות שיש משהו שכן ניתן לעשות ..
חייל שמשרת גובניק\טייס\לוחם לא משנה כרגע מה הסיבה יכול להשתחרר מכול סיבה שתהיה ולא צריך להגיע למצב של פגיעה בעצמו
לא מאמין שרק צה"ל היא הסיבה למותם של החיילים ישנם דברים נלווים לבעייתם

" העילוי שלנו כצלמי אנוש נמדד ביכולת הסבלנות והסובלנות
היה ונכשל בזה אל לנו לחשוש ממוות בפיגועים מלחמות וכדו ..
כי זה בדיוק מה שישמיד את כול אחד ואחד מאיתנו .."
{סרן א ז"ל אוגוסט 1993}
.. "צר לי עליך אחי יונתן נעמת לי מאוד" .. הי"ד !

מדוע לא לקבוע שגורמים אזרחיים הם אלו שיטפלו בחיילים הזקוקים לעזרה נפשית ?
אחת הבעיות המרכזיות של חיילים כיום הינה התחושה שאין להם למי לפנות ואני רואה את זה מקרוב כי אני מראיינת חיילים על בסיס יומי . התחושה הרווחת והמתקבלת ע"י קב"נים היא : "באת בשביל פטור ?" "לא תקבל" .
נכון שישנם חיילים רבים אשר כל תכליתם בביקור אצל הקב"ן זה לקבל את הפטור המיוחל, אבל לא כולם צועקים "זאב זאב" .

המרכז לטיפול בבריאות הנפש מחזיק בתוכו קצינים (אמנם בעלי תואר), אך לא עלה בדעת הגורמים הבכירים בצה"ל שחיילים המתקשים במערכת יתקשו לפנות לאנשים מתוך המערכת הנושאים עימם סממנים הדומים לסממני מפקדיהם ? (דרגות, סמכות) . אני יודעת שבמקרים מסויימים מפנים חיילים לטיפול אזרחי, רק חבל שלא כך הדבר הוא מלכתחילה ...

לכל דבר יש פתרון, וקל להגיד שלא המערכת אשמה אך ישנו מכלול של דברים המביאים אדם לשלוח יד בנפשו .
הועלה נושא המלחמה במזעור תאונות בעת מילוי תפקיד ע"י שמירה על בטיחות גבוהה, וכמו שמצליחים לעשות זאת, ניתן גם למצוא פתרונות יעילים לטיפול בתופעת המתאבדים בצה"ל, ע"י אופציות טיפול נכונות, קשב ויחס לחיילים ועוד אינספור אפשרויות התלויות בכל אחד ואחת מאיתנו הנמצאים במערכת .
ו-כן, משתיקים את זה כי אין תשובות ואין מספיק אנשים רציניים בעלי כוונות אמיתיות לשנות את המצב, יודע כמה כוח אדם מיותר יש בצבא? הן בחובה והן בקבע . מה בדבר פיתוח אגף מיוחד שימצא פתרונות, יעביר מערכי הסברה למפקדים ולחיילים ? כל מה שיש כיום לדברי הסא"ל במיל' שדיבר בכתבה הוא אזרחית העובדת בחצי משרה, ממש בושה שזו החשיבות המיוחסת לנושא...
ת-ת-ע-ו-ר-ר-ו !!

"Beauty is in the eye of the beholder..."

אני הייתי עסוק בלהתרשם מכול האיורים והצבעים שמעטרים את שמך בחותמת

" העילוי שלנו כצלמי אנוש נמדד ביכולת הסבלנות והסובלנות
היה ונכשל בזה אל לנו לחשוש ממוות בפיגועים מלחמות וכדו ..
כי זה בדיוק מה שישמיד את כול אחד ואחד מאיתנו .."
{סרן א ז"ל אוגוסט 1993}
.. "צר לי עליך אחי יונתן נעמת לי מאוד" .. הי"ד !

הם אלו שצריכים להתעורר, כי יש פתרון רק שאף אחד לא מנסה להשיג אותו .
בעיות מבחוץ או לא מבחוץ, החייל נותן עצמו למדינה ולמערכת למשך x שנים, צריך לדאוג לו גם לטיפול נפשי הולם .

"Beauty is in the eye of the beholder..."

זאת התיפיפות לשמה יקירתי .. הכול טוב ויפה ואת מדברת כאחת שלא מבינה איך זה נראה מפנים
קודם כול אם אנחנו יוצאים מתוך הנחה נכונה ומדוייקת שהרבה מאוד חיילים מתישים את הקב"נים על שטויות אז אני פוסל את הדברים שלך באופן נחרץ
לאחוז הבודד שכן זקוק לעזרה נפשית אז בוודאי שניתן לו אותה וכן נותנים לחייל את האפשרות לטיפולים גם לאחר שיחררו
לפני הכול
כול אחד שמחליט למסור נפשו למען המולדת ולשרת בחי"ר חייב לקחת בחשבון את הגרוע ומכול כולל מוות וכולל מצב של הלם קרב וכ"ו
בלי שום קשר לנאמר אני לא חושב שלחייל יש הקושי להבין שהוא נדפק נפשית במהלך שירות בצה"ל ולדעת שהוא צריך טיפול לפני שהוא שולח יד בעצמו

" העילוי שלנו כצלמי אנוש נמדד ביכולת הסבלנות והסובלנות
היה ונכשל בזה אל לנו לחשוש ממוות בפיגועים מלחמות וכדו ..
כי זה בדיוק מה שישמיד את כול אחד ואחד מאיתנו .."
{סרן א ז"ל אוגוסט 1993}
.. "צר לי עליך אחי יונתן נעמת לי מאוד" .. הי"ד !

אבל אתה טועה !
אם לכולנו הייתה את היכולת להכיר בבעיות שאנו נקלעים אליהן, לא היינו צריכים פסיכולוגים ולא היו מקרי התאבדויות .
פסיכולוגיה אף פעם לא הוכחה כמדע וכן לא הנפש, אם היינו מבינים את הנפש אולי החיים שלנו היו פשוטים יותר (ומשעממים יותר); אני לא יודעת כמה אתה בקיא במצבים דכאוניים (וישנם מספר סוגים : נוירופיזיולוגי, דיכאון נסיבתי, דיכאון פסיכוטי ודיכאון נוירוטי) אך לרוב כשאדם חווה חרדה והלם, הוא אינו יודע (לרוב) לאבחן זאת או להכיר בעובדה שיש לו בעיה .
לומר ש: "בלי שום קשר לנאמר אני לא חושב שלחייל יש הקושי להבין שהוא נדפק נפשית במהלך שירות בצה"ל ולדעת שהוא צריך טיפול לפני שהוא שולח יד בעצמו" זה ממש לא ריאלי !
לא לכולנו יש מודעות עצמית גבוהה ולא לכולנו יש את הכלים להתמודד עם מצבים שאנו נקלעים אליהם, לא זכור לי שאחד מתנאי הקבלה לשירות צבאי היה בחינת המודעות עצמית (עד לרמה של הבנת כל מצב שנקלעים אליו, כדבריך) .

ואני לא יודעת איך להגדיר את הגישה שלך האומרת : "כול אחד שמחליט למסור נפשו למען המולדת ולשרת בחי"ר חייב לקחת בחשבון את הגרוע ומכול כולל מוות וכולל מצב של הלם קרב וכ"ו"; לזה אתה מצפה ממלש"ב ???? איך אפשר לומר לאדם לקחת דברים כאלו בחשבון ???
את המלש"בים היום מחנכים שכמה שיותר רעל זה יותר טוב, שגם זה מוביל אותם לציפיות גבוהות, מוטיבציה גבוהה ואופוריה מסויימת, לעיתים אחת כזו שמסנוורת כל מצב שנקלעים אליו (תשישות, עייפות, מצב רפואי ו/או נפשי) .
אני מכירה מקרוב מצב שנקלע אליו בחור שעושה רושם של אחד חזק ומאוד מורעל על שירות קרבי; התגייס לטירונות ביחידה קרבית ולאחר זמן קצר החל להתעלף על בסיס יומי . הוא התעלם מכל התסמינים הנלווים כי היה ברור לו שמשם הוא לא יוצא, הציפיות שלו ושל סביבתו היו כ"כ גדולות שלא הייתה בכלל אפשרות שהוא יוותר על זה ופשוט התכחש למצב ומשך ומשך אותו .
בשלב מסויים הופנה החייל לקב"ן וזה איבחן מצב של חרדה הנובעת מלחצים סביבתיים (וזאת לאחר מספר טיפולים) . חרדות גם כן גורמות להתרופפות מערכת העצבים והמערכת החיסונית (לא אחת מצאו קשר בין מצב נפשי לגופני) .

והאמן לי שבדברי אין שום התייפיפות, להפך- אני כבר שנה ו-4 במערכת וראיינתי עשרות חיילים, רובם בעלי פטור ובעלי הקלות נפשיות ואני מדברת אולי אף בשמם; הטיפול בבעיות נפשיות במערכת הצבאית לא עונה על צרכי החיילים וזה אולי הדבר העוצר מהרבה חיילים לפנות באמת ובתמים בבקשה לעזרה נפשית .
ולומר שלאחוז הקטן שבאמת צריך עזרה נותנים אותה זו אילוזיה לשמה, בדיוק כשם שהתפיסה היא שכל חייל מתלונן הינו פטורניק פוטנציאלי .

"Beauty is in the eye of the beholder..."

ויכלו למנוע תוצאה הרת אסון
אם יש לנו טענות עלינו לפנות בראש ובראשונה לחיילים ואז למאבחנים { ואת אחת מהם למיטב ידיעתי }
אז מה ? לחייל שקשה לו בבית או בשרות או שעובר משבר ומחליט לדפוק לעצמו כדור בראש ואז צה"ל אשם .. ?!
קל מאוד והכי הגיוני להאשים את המערכת אפשר לעשות ולעזור לטובתם אך היא אפשר לעשות הכול מי שיכול לעזור הם החיילים לעצמם לפני הכול
ואיך אני מצפה שחייל ימסור עצמו למען הארץ ..? פשוט מאוד
על זה הוא נשבע חודש וחצי אחרי שהוא מתגייס ואם הוא לא מבין את משמעות השבועה שישרת בתפקיד עורפי
ומי בדיוק מחליט לקחת את נשק ולעשות את מעשה ההתאבדות החייל או השד הקטן שבו ..
מה השטות הזו ..? את רוצה לומר שזה קורה באופן פתאומי שעין עדים לכך טרם זה קורה ..? שאף אחד לא רואה או שומע ..? עזבי אותך בחייך !
המזל שלנו שזה צה"ל פקודות ונהלים נכתבים בשפה פשוטה וברורה ומאוד קלות להבנה ולמי שיש קשיים בהבנה קיימים המפקדים שיסבו את תשומת ליבו
ויקירתי הנכבדה
מי שיכול לאבחן נטייה אובדנית אצל חייל הוא מי שקרוב אליו שמשרת איתו ולא זה שיושב באיזה פיקוד או משרד ומזגן ורק נדמה לו שהוא יודע הכול
ומתנצל מראש על הנימה המזלזלת לא באתי לרדת עלייך אישית !

" העילוי שלנו כצלמי אנוש נמדד ביכולת הסבלנות והסובלנות
היה ונכשל בזה אל לנו לחשוש ממוות בפיגועים מלחמות וכדו ..
כי זה בדיוק מה שישמיד את כול אחד ואחד מאיתנו .."
{סרן א ז"ל אוגוסט 1993}
.. "צר לי עליך אחי יונתן נעמת לי מאוד" .. הי"ד !

המאבחנות תפקידן לבצע סינון ראשוני ולא לנטר את הלך רוחו של החייל בהמשך השירות.
מרגע שהחייל מוצב ביחידה מסויימת עוברת האחריות לחבריו ליחידה, המפקדים ומערך הת"ש של היחידה.

ולעניין הכתבה, אכן עצוב לשמוע על כמות המתאבדים הגדולה, אך נשאלת השאלה - האם הגדלת העו"ס והפסיכולוגים העוסקים בנושא תצמצם את מספר המקרים?
שירות צבאי קרבי/תומכ"ל הוא שירות המלווה בלחצים והתמודדות עם חוויות אינטנסיביות.
אני אישית מאמין כי חלק גדול מהמקרים הוא בלתי נמנע.
בנוסף יש לזכור כי מדובר בצעירים בגילאי 18-21 , שבלי קשר לשירותם הצבאי נמצאים בתקופה לא פשוטה ואחוז המתאבדים בה הוא גבוה בכל העולם.

===========================
If the radiance of a thousand suns
were to burst at once into the sky
That would be like the splendor of the mighty One…
I am became death,the shatter of Worlds.

.

ולשאלתך
אני סבור כפי שאמרת החברים והמקורבים אליהם הם אלו שיגלו עדויות לאסון
ולא איזה פסיכולוג מילואמניק מדוכא או איזה מתמחה בפסיכולגייה יוכלו למנוע את המעשה שלו בכך שישחררו אותו
למה .?
בגלל שהנזק כבר נגרם ואם הוא יהפוך גובניק זה לא בהכרח אומר שבעייתו תיפתר והוא לא יסבול מקריסה נפשית

" העילוי שלנו כצלמי אנוש נמדד ביכולת הסבלנות והסובלנות
היה ונכשל בזה אל לנו לחשוש ממוות בפיגועים מלחמות וכדו ..
כי זה בדיוק מה שישמיד את כול אחד ואחד מאיתנו .."
{סרן א ז"ל אוגוסט 1993}
.. "צר לי עליך אחי יונתן נעמת לי מאוד" .. הי"ד !

איני מאבחנת ואיני מפנה חיילים לקב"ן .
הצגתי את הגישה הרווחת בקרב החיילים בתור אחת שרואה מקרוב מקרים רבים .
ואתה ממשיך להתעקש שלמערכת אין דבר לעשות בנושא, תהיה ריאלי ותחשוב למה הרבה חיילים שמתקשים במסגרת מתקשים לפנות לקב"ן (הלובש מדים) כאשר הינו חלק מהמסגרת .
בוא נגדיר את זה בצורה פשוטה : זו תחושת חוסר אונים, בין אם הצבא הינו הגורם היחיד או מיני רבים המוביל לתחושות אובדניות .
ואחת הדרכים היא אולי להציע טיפול חיצוני - אזרחי וללא תשלום (דבר היפחית מהגורם המרתיע הראשוני - החיסיון) .

"Beauty is in the eye of the beholder..."

" העילוי שלנו כצלמי אנוש נמדד ביכולת הסבלנות והסובלנות
היה ונכשל בזה אל לנו לחשוש ממוות בפיגועים מלחמות וכדו ..
כי זה בדיוק מה שישמיד את כול אחד ואחד מאיתנו .."
{סרן א ז"ל אוגוסט 1993}
.. "צר לי עליך אחי יונתן נעמת לי מאוד" .. הי"ד !

בדעותינו, לא האשמתי את צה"ל על כל חייל שהתאבד, האשמה העיקרית היא על דרכי הטיפול המוצעות כיום . התחושה הכללית הרווחת כיום היא שאין למי לפנות, תחושה המשתקת ועוצרת במקום .
בעיני הרבה חיילים ללכת לקב"ן זה להודות בבעיה (כן, גם באזרחות), רק שההבדל הוא שבאזרחות אתה יכול לפעול בחיסיון, היום בשביל ללכת לקב"ן אתה צריך המלצת מפקד והדבר מתפשט כמו מחט בערמת שחת (ולאדוני המתעב ג'ובניקים, אצל קרביים היחס הינו מחפיר יותר ל"קב"ניסטים") .

והפסקה האחרונה שלך מבזה, אפילו חייל משוחרר .
היושבים במפקדות הם אלו שמאחוריכם וזה שהם לא היו בשטח אין זה אומר שהם יודעים פחות, לוחמה לא עושה אותך חכם יותר מאחר, אם זה הייעוד המתנשא אז התפספס לך משהו בדרך .
השורה האחרונה מאששת היטב את העובדה שהינך כן מדבר עלי ואין לי שום בושה בכך שאני ג'ובניקית - להפך, אני מרגישה שאני תורמת ומוערכת מאוד וזו התחושה הנכונה .
את ההת"ש 5 שלי "הרווחתי" ובנסיבות שאינן לראווה, אך אפילו בתור אחת שכזו איני עושה חשבון לשעות העבודה, לעיתים אני נשארת האחרונה בבסיס עד לחצות והתחושה היא טובה .
אם אתה אחראי ויש לך רצון גדול לתרום, המערכת הרוויחה אותך בין אם אתה לוחם בשטח ובין אם אתה לוחם בדפים . וזו הגישה הנכונה...

"Beauty is in the eye of the beholder..."

וכנראה שכן לקחת את זה אישית
מתוך הנחת יסוד שלא נגיע לעמק השווה אז :
לא האשמת את צה"ל אלא את דרכי הטיפול ..השאלה המתבקשת מי אלו שקובעים את דרכי הטיפול חברת חשמל ?
אין לי שנאה לגובנקים קיימת בי סלידה לאלו שיכולים לתרום ומשתמטים ומי שבאמת חולה שיהיה בריא
ואין שום קשר לשטח והבעיה כאן היא אי הבנת הנקרא נטו
אני משוכנע שהראשון שתצוד עינו את הסכנה יהיו חבריו ומפקדיו אלו שנמצאים איתו 24 שעות שומעים ורואים אותו ואני מניח שאת לא כזאת
כול הכבוד לך ולעבודתך אבל רחוקה עדיין מלהבין את העניין ולרדת לשורשיו כול אחד יכול לקרוא כתבה מהתקשורת ולהסיק מסקנות וזה בדיוק מה שאת עשית

" העילוי שלנו כצלמי אנוש נמדד ביכולת הסבלנות והסובלנות
היה ונכשל בזה אל לנו לחשוש ממוות בפיגועים מלחמות וכדו ..
כי זה בדיוק מה שישמיד את כול אחד ואחד מאיתנו .."
{סרן א ז"ל אוגוסט 1993}
.. "צר לי עליך אחי יונתן נעמת לי מאוד" .. הי"ד !

הבנת הנקרא : לא האשמתי את צה"ל על כל חייל שמתאבד אלא על דרכי הטיפול שהצבא כמערכת מציע, דרכי טיפול שאינן עונות על צרכי החיילים וזה בהחלט מגיע מבפנים, וחצאי בדיחות הינה כסילות לשמה .
אי היכולת לענות על צרכי החיילים מתבטאת גם בטיפול הרפואי הניתן לחיילים, שגם הוא הגיע לתקשורת .
אם קראת את המודעה ולא טרחת להסיק מסקנות או תובנות, נאמר שם בבירור שאחת האשמות היא אולי באנשים הקרובים ביותר לחייל - חבריו לפלוגה מפקדיו ולרוב המסגרת הסגורה, הקרבית והשוחקת היא שמביאה אותך אל הקצה .
ומאידך - יכול להיווצר מצב שכזה גם בבסיס פתוח חרף חוסר סיפוק מהשירות, המסגרת כמסגרת (אם נשים לרגע את הגורמים החיצוניים בצד) . המסגרת הצבאית הפתוחה לא תפתור לא משברים שנקלעת אליהם, אך היא תסייע לך בתחושת הקלה ביתית יותר .

ושורשי העניין טמונים בגישה לנושא - אין האשמה רק בחיילים או במערכת, אלא בדרכי ההתמודדות (או האי התמודדות כיום, עם התופעה ההולכת וגדלה בסטטוס השיוך לצבא) .
כפי שאמרתי בהודעתי השנייה באשכול - ניתן להגביר את המודעות לנושא ע"י מערכי הסברה, שיחות גורמי ברה"ן עד לרמת מפקדים וחיילים, מעין "שיחות תקופתיות" - להראות שיש אוזן קשבת ולתת את התחושה שכן יש למי לפנות ושבאמת איכפת . וזה מה שאולי חסר להרבה חיילים ...

"Beauty is in the eye of the beholder..."

מה לדעתך קורה שחיילים עוברים משבר בשרות ..אף אחד לא רואה אף אחד לא מדבר לא יושבים איתם לא מכינים אותם לקראת הבאות ?
מה נדמה לך שרק הקבנ"ים או מאבחנים אלו שמטפלים ברמה אגודתית הם אלו שיעלו על הבעייה ויפתרו אותה ?
מה יעזור עם תציבי 20 קבני"ם באותו בסיס ?
את לא מבינה שרק שלאחר שקורה משהו רק אז ניתו להכות על הברזל בעודו חם ולמנוע משהו
וחייל שנשבר מכול סיבה שהיא בפני מי יותר קל לא להיפתח בפני אדם שהוא לא מכיר או בפני חבר לנשק שישן איתו אוכל איתו ושומר על הגב שלו ?
מאיפה כול המסקנות האלו ?
אין דבר כזה
מג"ד מח"ט אוגנדר מב"ס וכ"ו שמודע לתופעה ורוצה למנוע אותה יעשה סדנאות עם חייליו יסביר להם את התופעה ינחה אותם למי לפנות בטרם הם פונים "לקוסם" ועושים את זה היום
ואל תחשבי שזה שיצא לך לראיין או לפגוש חיילים מהסוג הנ"ל ולהוציא מהם משפט זה בהכרח אומר שמותר לך להסיק שהמערכת עובדת בצורה שאינה מספקת בנושא

" העילוי שלנו כצלמי אנוש נמדד ביכולת הסבלנות והסובלנות
היה ונכשל בזה אל לנו לחשוש ממוות בפיגועים מלחמות וכדו ..
כי זה בדיוק מה שישמיד את כול אחד ואחד מאיתנו .."
{סרן א ז"ל אוגוסט 1993}
.. "צר לי עליך אחי יונתן נעמת לי מאוד" .. הי"ד !

אתה צודק שלתקשורת קל מאוד לשפוט "תחת אור הזרקורים", כמו שנוהגים לומר.
בימים אלה ישנם חיילים שמנצלים את "המצב" וטוענים שהם יתאבדו וזאת על מנת להשתחרר מהצבא על סעיף נפשי. כמובן שדבר זה הוא פסול. אך לא תמיד מדובר בהתחזות.
בתור אחד שהדריך בקורס מפקדים ניתן וצריך להכווין את המפקדים להיות ערים למצבי משבר של פקודיהם.
מה שחשוב הוא לערב גורמים מקצועיים כגון פסיכולוגים/ קבנ"ים.
כמו כן לפי הפרסום בעיתון זוהי תופעה נרחבת שיש לתת לה מענה ולהתייחס אליה בכובד ראש.
את המוות המיותר הזה ניתן למנוע!!!!

" למה לרוץ כשאפשר לנסוע! "
בצער רב וביגון קודר, אנו מודיעים על מותה של אהובתנו-מדינת ישראל.
נרצחה בידי בני בליעל, רודפי בצע ושררה, אנשי ריב ומדון.

קח למשל את המקרה של אורי מרום ז"ל- טייס מסוקים בחיל האויר, הורים אקדמאים, גר באיזור המרכז- מעמד סוציואקונומי גבוה.
אף אחד לא ידע על המצוקה הנפשית שלו חוץ מהקב"ן שטיפל בו וגם הוא מחוייב לשמור על סודיות רפואית.

אולי הכתובת היתה על הקיר, אבל במקרה הזה אף אחד לא היה יכול לקרוא אותה- ההורים שלו לא ידעו על הלחצים שלו או על המפגשים עם קצין בריאות הנפש.

טירונים הם האוכלוסיה שהכי קל (מנסיון אישי) לאתר מביניהם מתאבדים פוטנציאלים.
בשיבטה יש נוהל שאומר שבחודש הראשון לטירונות יהיה מש"ק ער בכל רגע נתון במהלך הלילה, ועליו להסתבובב במאהל הטירונים ולנסות לאתר חיילים שמנסים לפגוע בעצמם.

אבל מה קורה בגדוד? ומה קורה בטירונות כלל צה"לית ששם לסגל איכפת קצת פחות מהטירונים (אין מה לעשות, ככה זה)? ומה קורה בקורס קצינים? ומה קורה לאיש סגל באחת המסגרות האלה?

לעולם אשא דגלך בגאווה

אני יודע כמה קשה לומר זאת אך התעבדות היא דרך גרועה ומטומטמת לנסות לפתור את הבעיות הקשות. זו דרך לברות מהמציאות אך דרך זו אינה פותרת שום בעיה אלא להיפך עושה המון בעיות חדשות ומאוד קשות לידידם וחברים וכמובן למשפחה. אם כל בעיה אפשר להיתמודד אפילו אם הקשה ביותר אך היתעבדות אף פעם אינה הדרך הנכונה!
חוסר המעבק של צה"ל בבעיה מבזה את צה"ל אך יש לומר שבמקרים רבים אין דרך לדעת מראש על מה שהולך להיתרחש.

עד כה נמנעתי מלהגיב באשכול זה אבל אם אתה כבר מנופף בססמאות שכאלה
דבר אחד אני יכול לספר לך חביבי :

שהבן אדם היחידי שהכרתי אשר היה החבר ילדות ההכי קרוב וטוב שלי הגיע למצב של התאבדות ( וגם ביצע זאת בסופו של דבר ) והוא היה רחוק ! כל כך רחוק מלהיות מטומטם !

ושאיש מאיתנו לא יגיע למצב בו התאבדות בעיניו הנה אפשרות שעומדת על הפרק .

מצטער. אני לא ניסיתי לפגוע באף אחד, רק רציתי להסביר שהיתעבדות היא מעשה ממש לא יעיל ולדעתי גם לא חכם בכלל. שוב קבל את התנצלותי.

לפני שפותחים את זירת ההתגוששות בבוץ, והרבה אחרי שהעניין ירד לפסים אישיים (ראבק, מה יש לכם ?), הנה דעתי:

הקב"ן הכי טוב בעולם הוא המשפחה. ולראייה - כל שיחות האמא/בת או אבא/בן, ויסלחו לי אלו שמדברים עם אמא אלו אלו שמדברות עם אבא. בסופו של דבר ההורים פותרים לנו את הבעיה בצורה הכי טובה (חבל שמגלים את זה רק אחרי גיל ההתבגרות...). העניין הוא שבזמן השירות ההורים לא רואים את הילד רוב הזמן, ולא תמיד מודעים למה שעובר עליו. המצב נהייה הרבה יותר גרוע כשהחייל (בסדר, בסדר, גם החיילת) מתבייש מהוריו ולא מספר להם על מה שעובר עליו.

וזו הנקודה הראשונה: חייל שמתבייש לדבר עם משפחתו (או מעדיף לא לדבר איתם מכל סיבה אחרת) בטח ובטח שלא יפנה על דעת עצמו לגורם מקצועי, ולא משנה כמה קב"נים יפזזו מסביבו בשירת "תישאר, תישאר תישאר...". ולכן לא משנה כמה קב"נים יהיו בבסיסי צה"ל, לדעתי זה לא יוריד את כמות ההתאבדויות. מה כן ? מיד אחרי הפרסומות...

מהנקודה הראשונה אנחנו יוצאים לעניין הפיקודי. לא יעזור, בסופו של דבר המפקד הישיר של החייל הוא האחראי עליו. הוא אחראי שילחם כמו שצריך (או יעשה את העבודה שהוא צריך, אל תיפלו עלי), הוא אחראי שיישן ויאכל כמו שצריך, והוא אחראי שהחייל יתייצב בבקו"ם שלוש שנים פחות יום מרגע שייתגייס. חלק מהאחריות הפיקודית שיש למפקדים היא דאגה לבריאות החייל, גם הגופנית וגם הנפשית. כל התאבדות של חייל היא כשלון של המפקד. על המפקד להיות קשוב לצרכים של החייל ולהיות ער לחיילים עם בעיות.

איך עושים את זה ? המון אינטיליגנציה רגשית, וגם עזרה מהחברים הקרובים (מישהו כבר אמר פעם with a little help from my friends). והנה פתרון מס' 1: חינוך. כל מפקד בצה"ל צריך לעבור סדנה של זיהוי מצבים בעייתים והתמודדות איתם. אישית אני חושב שחיוך, טפיחה על השכם או שיחה בגובה העיניים, כשיושבים על המיטה באוהל עושה 90% מהעבודה. במקביל, יש לחנך את החיילים לראש גדול, לדווח למפקדים על חברים שלהם שנראים במצוקה, ללמד אותם איך מתנהג חייל במצוקה וכו'. בסופו של יום, המפקד לא יודע כל מה שקורה באוהל, ואם יהיה שיתוף פעולה בתוך המסגרת, יהיה אפשר לצמצם את המקרים האלו.

עכשיו אני אהיה קצת גזען, ומי שלא אוהב את הפיסקה הבאה יכול לשלוח לי הודעה פרטית עם ברכות לאמא. אני לא יכול להגיד בוודאות, אבל נראה לי שאחוז ההתאבדויות בקרב אנשי המשרדים גבוה בהרבה מאשר בקרב אלו שבשטח. למה ? אולי בגלל הלכידות היחידתית (כולם הולכים ביחד בשעה 17:00...), אולי בגלל שכשאתה רץ ממעצר לשמירה, לביצוע, לשינה, אין לך זמן לחשוב על התאבדות. ואולי בגלל שריתוק של שבוע למשרד יכול להוציא אדם מדעתו, בעוד שכלא של 28 יום נחשב לחופש ללוחם. עד כאן הגזענות (ולכל שולפי הציפורניים אני אספר שהייתי בשני הצדדים כך שיצא לי להכיר את העניין מקרוב. עכשיו תרחמו על אמא'שלי בהודעות). העניין הוא שגם הנגיעה של המפקדים לחיילים במשרדים אינה אינטנסיבית כמו בשטח, מה עוד שבמשרד אתה ממש מפתח תחושה של "אני מוכן להסתער איתו מול הסורי המחופר". מה יוצא מזה ? שהפוטנציאל ההתאבדותי הוא גדול יותר בקרב חיילים שמשעה מסויימת אין לנו שליטה עליהם, כלומר הבעיה היא הרבה יותר גדולה. אגב, הנגישות המיידית לנשק אינה רלוונטית, מאחר ומי שרוצה להתאבד, ישיג נשק, או שיחכה לשמירה הבאה, או שיתלה את עצמו.

מה אני רוצה להגיד ? הנה נקודה מס' 2: צה"ל לא ערוך להתמודד עם כ"כ הרבה חיילים שצריכים טיפול ברה"ני. הידעת ? תור של חייל מילואים לקב"ן יכול לקחת כשנה. ולכן לדעתי פתרון מס' 2: לאפשר לחיילים טיפול מקצועי אצל פסיכולוגים אזרחיים, במימון / מימון חלקי של הצבא. בצורה זו הנגישות תהיה גדולה יותר, העומס על המערכת הצבאית יירד, ובא לציון גואל (לפחות חלקי).

עכשיו יקומו מתנגדי ההתאבדות ויגידו לי "זה יפתח פתח למשתמטים", "אנשים ישלמו כסף לפסיכולוג כדי שישחרר אותם" וכו'. נו, אז מה ? היום זה לא קורה ? בואו נודה בפה מלא שמי שרוצה להשתמט, משתמט. אנחנו צריכים "להציל" את אלו שרוצים לעשותף אבל המעמסה גדולה עליהם.

ובנימה אופטימית זו, אני הולך להתקלח. תודה על ההקשבה, סליחה על האורך (של התגובה, כן...) ותפסיקו לריב, זה עוד ייגמר בבכי (כמה פעמים נשבעתי לעצמי שאני לא אגיד את זה...)

יקירתנו המשקי"ת הייתה יורדת לסוף דעתי

" העילוי שלנו כצלמי אנוש נמדד ביכולת הסבלנות והסובלנות
היה ונכשל בזה אל לנו לחשוש ממוות בפיגועים מלחמות וכדו ..
כי זה בדיוק מה שישמיד את כול אחד ואחד מאיתנו .."
{סרן א ז"ל אוגוסט 1993}
.. "צר לי עליך אחי יונתן נעמת לי מאוד" .. הי"ד !

שיעור ההתאבדויות בקרב חיילי צה"ל אינו גבוה יותר לדעתי, משיעור ההתאבדויות בקרב צעירים בני אותה קבוצת גיל בארצות אחרות. גיל 18-19 מתאפיין במשברי זהות, ממעבר מנערות לבגרות, בלחצים חברתיים רבים ולעיתים מקושי להשתלב בחברה, והייתי רוצה שמישהו ירים את הכפפה ויבצע מחקר רציני בנושא - ולא רק יבחר בדרך הקלה ויאשים את הצבא.


הנער או הנערה המתגייסים לצבא נמצאים כבר ממילא בתוך מערכת הלחצים של גיל ההתבגרות, כאשר הגיוס מוסיף מערכת לחצים חדשה וכבדה, הן בתחום החברתי והן בתחום ההישגי. אני מפקד כבר שנים רבות, וגיליתי שככול שאני מתבגר אני שם לב יותר לסימני מצוקה שמשדרים חיילי (ואגב, מצוקה נפשית קיימת בכל הגילאים, לא רק בגיל העשרה). אני מניח שזה קשור גם להיותי סבלני יותר, להיותי כבר אבא לילדים משלי, ולכך שאני פשוט עירני יותר לסימנים.


השתמשו כאן במונח "אינטלגנציה רגשית" שהוא מונח נכון מאד, והוא קשור גם לבגרות נפשית. נכון אמרו כאן שצריך לתת סדרות חינוך למפקדים, אני מאד בעד חינוך של מפקדים, ואם המפקד (החל מהזוטר ביותר) יהיה קצת יותר קשוב וקצת יותר עירני לסימני מצוקה שמשדר החייל, הסיכויים לאתר את החייל האובדני הם גדולים. לצערנו המערכת הצבאית היא מערכת כבדה ומסורבלת ולעיתים קרובות נופלים אנשים בין הסדקים. סגל הפיקוד הזוטר הוא לרוב צעיר מאד ונחוש להוכיח את עצמו, והחייל האובדני לעיתים נראה כאילו הוא סתם "עושה צרות" או מנסה להתחמק מעבודה. על כל אחד להיות עירני לסובבים אותו לחפש את החייל המתבודד, זה שקשה לו לתקשר, שמתנהג שלא כרגיל, לעיתים קרובות החיילים הסובבים אותו הם אלה שיגלו זאת ראשונים (ולאו דווקא המשפחה שרואה אותו לעיתים נדירות יותר). לצערי יצא לי להיות מעורב במספר מקרים של התאבדויות, ביניהם התאבדות של ידידה קרובה מאד שלי, שהסימנים היו ... ורק לא היה מי שיראה אותם.


חשוב מאד לדווח על החשדות שלנו למפקדים שמעלינו, ואם אין תגובה מצידם אז להמשיך ולטפס במעלה סולם הפיקוד על מנת שיעזרו לאותו חייל/ת. אני שוב מדגיש - לעיתים מדובר בטיפול ממש פשוט של תשומת לב ואוזן קשבת שיכול להציל חיים. הוקרן לא מזמן סרט בטלוויזיה (בערוץ 8 נדמה לי) על אנשים ששרויים בדיכאון, וראיינו בחורה שמאחוריה כבר מס' נסיונות התאבדות והיא אמרה (מזיכרון שלי) "היה מקרה שהלכתי ברחוב, והייתי שרוייה בדיכאון עמוק והלכתי בידיעה שאני עומדת לשים קץ לחיי, ואמרתי לעצמי - אם מישהו רק יעצור אותי וידבר איתי, רק יחייך אלי, ואני לא אתאבד. אבל לא היה אף אחד שעצר אותי ושאל לשלומי אז הגעתי הביתה וחתכתי את הורידים". המון פעמים נסיון התאבדות הוא קריאה לעזרה, שמגיעה אחרי שקריאות אחרות לא הועילו.


שימו לב , אפשר להציל חיים !!

הכתבה פורסמה היום בעיתון מעריב.
כתבתו של מאיר סויסה

לעולם אשא דגלך בגאווה