סיפורון שהמצאתי ..אשמח מאוד מאוד לתגובות


תומס וג'ון[



ליער יש נטייה זדונית להפשיט אותך. אתה חשוף לגמרי. אם במקום אחר יכולת להחביא את רגשותייך ולנעול את אופייך האמיתי עמוק בנבכי עצמך, הרי שכאן יהיה זה קשה יותר. אפילו בלתי אפשרי. כמו לא לתת למים לנזול מכפות הידיים. לא עברה שנייה אחת מאז אני ותומס נכנסנו ליער וידיי כבר החלו לרעוד. כל החברים חושבים שאני אמיץ. זה קל לעטות מסכה ולהתחפש למישהו אחר כשאתה מוגן על ידי בתים ואנשים בכל מקום. כאן לבד בלי אף אחד חוץ מתומס, אני מודה לאל שלא שתיתי כלום לפני שנכנסנו. "אז מה, ג'וני, קר לך ?" תומס שאל במבט מרחף ורציני. "כן אני קופא" כמובן שקר לי, אחרת למה שאפתח כאלה סימנים מקדימים לפרקינסון. איזה מזל שבאמת היה קר. למרות שידיו של תומס כלל לא רעדו והוא בכלל לבש חולצה קצרה בעוד שאני הייתי לבוש בסוודר. "אוקיי. אנחנו כאן כבר 18 דקות" הוא אמר כשעיניו הממושקפות כמעט נוגעות בשעון ידו ושיערו הארוך והזהוב כל כך מנוגד לירוק סביב, זולג בנחת מכתפו. "ובאמת מתחיל להיות קר.." הוא הוריד את תיק המסע שלנו אותו סחב חצי מהדרך לכאן ולקח משם מעיל דקיק לטעמי שלא נראה שאמור לחמם. לפחות לא בחורף שהיה אז. רשרושי העצים שמרו על אחידות קולית וחיות קטנות סביב התמזגו אל הירוקת והיו לבלתי נראים בחשכה. אני הייתי בן 14 ותומס בן 15 אבל היער הענקי גרם לי להרגיש אז משום מה כאילו היינו בני 8.

הוצאנו שני שקי שינה כחולים כהים פרסנו אותם ליד התיק כדי לסמן לנו טריטוריה מוגדרת. המחנה המאולתר שלנו, והלכנו ,לא רחוק מידי, בשולי קרחת היער על מנת למצוא זרדים טובים למדורה. גילינו שאנחנו גרועים בלהדליק אש. אבל בסוף הצלחנו. לא כמו מדורה שרואים בסרטים פשוט ערמת זרדים זוהרים וחוטי להבות עולים ויורדים מידי פעם. "אני לא חושב שזה בטוח לישון כאן" אמרתי. "אנחנו צריכים שרק אחד מאיתנו יישן כל פעם. כמו משמרות." ישבנו כל אחד על שק השינה שלו ואכלנו חטיפים בשקיות קטנות. הכל היה כהה מסביבי אפילו שערו הזהוב של תומס. רק פנינו אורו וזהרו בכתום מהאש. "שטויות.."אמר תומס וזרק חטיף לפיו בהצלחה." מי בכלל הולך לישון. בוא נעשה לילה לבן.. אחרת מה בדיוק החוויה בלהיכנס ליער הזה? חוץ מזה אם זאב יבוא לכאן אני לא סומך עלייך שתדע מה לעשות. אתה רועד מפחד רק בגלל הינשופים". נדהמתי. חשבתי שתומס קנה את התירוץ על הקור אבל הוא כנראה מיד ניחש שאני פחדן. הפנים שלי האדימו. עוד יותר ממה שהאש עשתה. וודאי הייתי דומה לתות שדה עם השיער החום המפוזר שהיה לי. התחלתי לגמגם. תומס צחק והמשיך לדבר על משהו אחר. ואני לא הקשבתי. הסנטר שלי היה דווקא מאוד מרוכז בדבריו והינהן כל פעם בעיניין. בסוף, כשהמדורה הלכה לעולמה התחפרנו בשקי השינה והבטנו בשמיים המלוכלכים בענפים ועלים. תומס הוציא מהתיק חפיסת סיגריות. הוא שלף שתיים והציע לי אחת. לא ידעתי שתומס מעשן אבל העמדתי פנים כאילו זה דבר ידוע לכל. סירבתי בתוקף. אמרתי לו שזה חסר טעם לעשן. שזה מסוכן וכשהוא יהיה גדול הוא יבין לפתע שאין לו כסף כי הוא מבזבז הון תועפות על החרא הזה. הוא צחק עליי. שיניו ברקו ועיניו הכחולות בהירות הזילו דמעות קטנות של צחוק על חשבוני. ואילו אני הכנסתי את עצמי לשק השינה בהפגנתיות עוטה על עצמי הבעה חמוצה. כעבור כמה רגעים שכחתי מהכל וניסיתי להירדם למרות הכל. אבל לא יכלתי כמעט לעצום עין. העצים והשיחים ליחששו כממתיקי סוד והינשופים קראו בקול כאילו הבינו את שפתם. בסוף אני לא זוכר איך אבל נרדמתי. וחלמתי כנראה על משהו שגם אין לי דרך לזכור.

קרני השמש הבליחו מצמרות העצים והלהיטו את שקי השינה. הרגשתי חנוק. פקחתי את עיניי וחילצתי את עצמי. מפהק ומנסה להתרוקן מהחלומות ולחזור אט למציאות. ערמה שחורה של זרדים שרופים עמדה לה כך כקבר למדורה. וכל חולות היער התפזרו להם מרוח נחפזת ומהירה. העצים כבר לא רחשו והינשופים איבדו עניין ונדמו.השמש הייתה כמו זרקור מסתורי. יוצרת מעגל בהיר על שק השינה של תומס. "תומס?.." אמרתי שוב ושוב.. ושוב.

כל 17 השנים שעברו מאז אני עדיין זוכר אותו היטב. לוקח סיגריה מסיט את שיער הזהב הארוך שלו ומזמזם יחד עם הטבע.. המשטרה אף פעם לא עלתה על עקבותיו. המשפחה שלו אף פעם לא ויתרה אבל תומס לעולם לא נמצא. שום רמז שום חשודים (חוץ ממני אבל עד מהרה ירדו מהעניין) אין כיוונים. כלום. מסך שחור וכבד. עד עכשיו. מצאו אותו. פשוט כך, הוא יושב במוסד לחולי נופש. אין לי מושג למה. מה קרה.. לאף אחד אין. ההורים שלו מתו. אין לו אף אחד. אולי חוץ ממני. אני חונה מחוץ לשער ברזל ענקי. מדשאות ירוקות אחידות ולא אמיתיות ושבילי אבן חורצים דרכן. ריח אוויר צלול פותח לי את האף והוורידים פועמים פחות. מיישר את גבי , אני חוצה את השער ואת השבילים המפותלים ברכות אל עבר דלתות המוסד. אנשים לא שואלים שאלות. חלוקים לבנים מסבירים לי לאן לפנות.

"תומס.." אני פולט החוצה את שמו והוא שם על הכיסא ליד שולחן עץ גדול. כעבור כמה דקות אני שם עומד כי אני לא יכול לשבת ומעשן.. מוצץ את הסיגריה עד הטבעת המוזהבת שמסמנת את הפילטר.כי אני לא שם לב. הוא באמת לא מדבר. לא מגיב לשום שאלה שאני שואל. " אתה זוכר אותי?" – "אתה זוכר משהו בכלל מהיער?" – "מעניין איך הגעת לכאן.." – "על מה אתה חושב?"–" החיים שלך טובים תאמין לי .. כל עוד אתה לא באמת מודע זה טוב.. אני מודע ואני משתגע , לא כמוך, יותר." – אחרי שתיקה –" מה יהיה איתנו?".. אני מוותר חוטף את חפיסת הסיגריות ששנאתי בילדותי וכל כך אוהב כעת מהשולחן והולך משם אל הרכב אל הבית אל הסוף של תומס ואני.



ג'ון כבר איננו. חזר אל עולמו ותומס יושב ובוהה כפי שבהה במשך 5 השעות האחרונות. דורותי חלוק לבן ומיכאל חלוק לבן עוזרות למר אף אחד לקום מהכיסא שלו אל חדרו. תומס פותח את פיו. תומס פותח את עיניו. תומס מדבר. "אני זוכר אותך.. איך אפשר לשכוח ג'וני.." דורותי חלוק לבן עוצרת את מיכאל חלוק לבן ומתבוננת בתומס בתדהמה מעכבת חושים. "אני לא זוכר הרבה.. רק אותנו שוכבים שם בשקי השינה מעניין מה קרה אבל באמת.. אני אומר את זה לכולם.. אני פשוט לא יודע. הגעתי לכאן מגיהנום כנראה אחרת הייתי זוכר. לא? " מיכאל חלוק לבן פוגש את עיניו של תומס אבל תומס רק בוהה ולא מגיב למילותיו של מיכאל חלוק לבן וגם לא לאלו של דורותי חלוק לבן. " אני חושב כמה מצחיק איך רגע אחד יכול לשנות חיים שלמים. אתה יודע מה.. אולי אתה צודק .. בחרתי. לא למות אבל לא לחיות. בחרתי להתעלם מהחיים. פשוט כך. כמו שהחיים מתעלמים ממך. כמו שאלוהים מתעלם ממך. גם אני. אני מחשיב את זה כאל קרב מוחות ביני לבינו. מי יתיש את מי.. מי ייצא פתאום בעצבים ויגיד אני נכנע. אז אולי אתה צודק.. כי אתה לא בקרב מוחות איתו. אתה רק רודף אחרי סיבות ומשמעויות ויודע שאם אצל אלוהים לא תמצא אותם איפה עוד תמצא? אז אתה משאיר את אלוהים לסוף. אתה לא חושב עליו. אתה לא מתכחש או מתוודה לאפשרות שהוא שם מקשיב. אם כי יש בך פינה קטנה כמוני שיודעת שהוא פשוט מתעלם. שפשוט לא אכפת לו לתת לך דין וחשבון על המסלול ההכרחי של חייך.. " אגרופיו של תומס מתקמצות והוא מזיע. מיכאל חלוק לבן מתקרב וידו של תומס לופתת את גרונו בחוזקה. למרות שלא עשתה הרבה תנועות במשך שנים. היא מצליחה לאחוז את גרונו של מיכאל חלוק לבן בלי בעיות. " במקום, אתה בוחר בדרך הארוכה והמתישה של למצוא מקורות אחרים לכאב של לבך. אבל בסוף" הוא כבר צורח ודורותי חלוק לבן מתקשרת. "אתה תשב שם לבד וההבנה תכה אותך בלי עכבות. ראשך ישמט לפנים עיניך יכבו ולבך יידע ..אז כן החיים שלך גרועים.. מה יהיה איתנו? אתה שואל.. מילה אחת – כלום ."

בחוץ ג'ון בוחר ללכת קצת על המדרכה ברחוב. הומלס מבקש כסף. ג'ון זורק מטבע לכובע שלו. הוא רואה בחורה. יפיפיה. מדבר איתה. קוראים לה דורין. היא מישראל. באה לתייר. הם הופכים אחד את השניה לשלם וחיים בישראל. החמה והרחוקה מאנגליה רחוקה מתומס רחוקה ממסעות חיפוש אחר מקורות בשביל סיבות ומשמעויות. שני חברים הלכו בנתיב שהתפצל. אחד לקרב מוחות.. האחר אל לא כלום. רק חיים כפי שמספרים עליהם

אוריקורי היקר,

סיפור מעניין מאוד, לדעתי יש הרבה מה לשפר אבל הליבה והכתיבה הם מאוד טובים.
אומנם לפני שאציין את כמה הדברים שלדעתי אתה צריך לשפר, אשמח להסבר קטן:
1.למה בחלק שבון תומס מדבר אתה ממשיך להשתמש בצמד המילים : דורותי חלוק לבן?
*לגבי זה יש הערה: אם התכוונת לסימבולזים שדורותי היא רופאה אז היה מספיק להשתמש בזה בפעם הראשונה, חזרה על צמד מילים ללא משמעות משתנה מהווה עוול לקורא. אגב אם התכוונת ל dorothy צריך לכתוב כך: דורות'י (?)

2.סקרן אותי הסוף וההתחלה, שמתקשרות לנושא החום והקור, אומנם לא הבנתי את מה הם מסמלות, תרבות ? אחווה?

3. האם היער סימל את היעדר החברה? או החיים כאשר אין לך מישהו שאתה אוהב \ דואג לו וכו'?

בנוגע להערות:

הכתיבה טובה אומנם יש כמה דברים שלדעתי צריך לשנות, יש כמה מטאפורות לא מוצלחות, שצריך לעדן או לחזק אותן... למשל כמו : לא לתת למים לנזול מכפות הידיים.
ואומנם מעט הפריעו לי תיאורי תווי הפנים, לדעתי (ושיתקנו אותי אם אני טועה) צריך להשאיר את פני הדמויות כמעומעמות מבחינת הקורא, ושהוא יחליף אותן כפי שיראה, הרי מטרת הקטע היא להעביר
מסר\ים יותר מאשר לספר סיפור או להמשיך איתו אם בכלל. לדעתי הייתה צריך להפחית.

דבר אחרון הוא, בפסקה שבה ג'ון מגלה את תומס בבוקר, מעניין אותי פה למה השתמשת באפקט ההפתעה, מבחינת כתיבה לא עידנת את הסוטאציה ! אלא התחלת אותה כרגיל ונתת את פיסת המידע בפתאומיות לקורא שמשהו רע התרחש עם תומס.
האם יש סיבה מסוימת מאחרי השיומוש הזה? או מה שרק רצית להשתמש באפקט ההפתעה כתיאור לאפקט ההפתעה בחיים האמתיים?

לסיום אומר כי הרעיון והסיפר הם מאוד טובים, צריך לשפר ולעבוד על הקטע (תמיד צריך לערוך) ותנסה לתקן כמה שגיאות כתיב \ ניסוחי משפטים.

אשמח לראות עוד מכתיבתך ותגובתיך על גבי הפורום,
אמיל .

קודם כל תודה רבה על הביקורת ! אני סך הכל מתחיל בכל עניין הכתיבה ואני שמח שבעינייך גם הסיפור וגם הכתיבה היו מענינים.

להסברים:

1. בחרתי לא לקרוא לדורות'י ( תודה שתיקנת אותי לגבי השם) או למיכאל בלי להצמיד את המילים חלוק לבן כדי לטשטש את האנושיות שלהם ולתת לקורא להתייחס אליהם כחלק מהרקע הבלתי נפרד של המקום כדי שרק תומס יבלוט יחד עם ג'ון. גם כתבתי לפני כן שכשג'ון נכנס למוסד אף אחד לא פונה אליו וחלוקים לבנים (לא אנשים) מראים לו את הדרך אל תומס כדי לנסות ליצור את התחושה שתומס נמצא במאין עולם מת הוא לא שייך לעולם החיים

2. הסמליות של הקור והחום אינן קשורות זו לזו. הקור הוא חלק מדברים נוספים לאורך הפסקה כמו רשרוש עצים ינשופים שבהם ניסיתי ליצור חדות ערות.. חיים. כמו כן את הרעד שעובר בג'ון בגלל הקור ולא בתומס כדי להדגיש במעט את ההשפעה של היער עליהם. הקטע של החום נועד יותר להבדיל בין שני המדינות. זה נשמע פשוט מידי ואולי זה כך אבל רק רציתי לתת הבדל ברור אחד ביניהן.

3. אני ניסיתי ליצור ביער כמו שאמרתי תחושה של חיים ובנוסף להדגיש רק את תומס וג'ון אז היער מושלם בשביל זה. היער הוא מן עולם מעבר בין החיים המשותפים של שני החברים לבין שני העולמות אליהם מגיעים השניים בנתיבים שונים.

להערות:

יכול להיות מאוד שהשתמשתי בניסוחים ומטאפורות לא הכי הכי.. אבל זה בגלל שאני חובבן אז לא נורא בינתיים אגב התיאור של לא לתת למים לנזול בין הידיים צריך לדעתך לחזק או לעדן?

אני דווקא מסכים שעדיף לתת לקורא כמה שיותר חופש ביצירת הדמות בראש שלו ולהחסיר בתיאורי תווי פנים אבל הרגשתי שאם אני לא נותן איזשהו תיאור מוחשי לדמויות כמו צבע השיער אז הם יהיו מעומעמים ורציתי לתת תחושה חדה וחיה שלהם . מוחשית.

בפסקה האחרונה הייתי חייב ליצור שינוי פתאומי לא רק בהיעדרו של תומס אלא גם בסביבה משום שהסביבה סימלה את הקשר החי בין תומס וג'ון וכשהקשר הזה נותק אז יש שינויים מסביב . ינשופים רדומים עצים דוממים אש כבויה. מבחינתי זו נקודת המפנה של הסיפור שבעצם מתארת את הנקודה שבה החיים שלהם התפצלו