 |
31-10-2010, 20:47
|
|
|
|
חבר מתאריך: 22.10.10
הודעות: 1
|
|
|
סיפור שכתבתי D:
'בסדר' – זה אף פעם לא טוב.
'בסדר' - זה גם לא באמצע.
'בסדר' – תמיד גובל ברע.
"אמא, איך את מרגישה ?" שאלתי בדאגה.
" בסדר, חמוד שלי," השיבה בקול רפה וכמעט בלתי נשמע.
" יופי," אמרתי וניסיתי להעלות על שפתיי בדל של חיוך דל.
גם אימא ניסתה לחייך.
אסור לחבק. אסור לנשק. רק לעמוד, מהצד. לראות אותה סובלת, בלי יכולת לעזור.
לראות איך היא דועכת, איך הגורל חוטף אותה מידך באכזריות. לראות איך היא גוססת לפניך, לראות איך היא נגמרת.
אתה עומד מהצד. רואה את אימא שלך. כל כך סובלת. נאנקת מכאב. מתאמצת לחייך. ואתה, הבן הקטן שלה, יושב ולא עושה כלום.
מה אתה כבר יכול לעשות? !
אפס. הכוח שלך לא שווה כלום. אתה חסר אונים מול המוות.
המוות במלוא עוצמתו.
צל מאיים. גדול ושחור. ענק, שאפילו האדם החזק ביותר לא יכול להתמודד מולו.
את כולם הוא לוקח, בסופו של דבר. גם את החזקים ביותר, וגם את החלשים.
"אימא.." אני אומר בקול חלש.
'אימא, אימא,אימא...'
כמה כיף להגות את השם הזה.
'אימא,אימא,אימא.. אל תלכי, אימא..'
"זהו ! " נשמע קול של אחות צורמנית," הביקור הסתיים ! ! החוצה ! "
היא נכנסת לחדר של אימא ודוחפת אותי החוצה בחוסר רגש.
הבטתי אל אימא.
רציתי שתשלח לי חיוך אחרון. רציתי שתגיד משהו.
שתעצור את האחות. שלא תוציא אותי ככה, החוצה.
זה לא פייר. זה לא הוגן. למה ? למה ? ! ואין תשובה.
אימא נאנחה והעיניים של התכסו בדוק של דמעות. יותר לא ראיתי.
האחות הרוגזת טרקה אחריי את דלת העץ הלבנה, והביקור הסתיים.
נשארתי נטוע על מקומי מול הדלת. החדר של אימא נשאר שקט לגמרי.
חדר מספר 55.
חדר שקט.
הסבתי על עקביי והתחלתי ללכת.
אפילו לא הבטתי על גדי.
הוא הניח את ידו על כתפי.
רציתי לבכות.
גדי נאנח," אני רוצה, יוני, שתדע.. שלא יהיה עוד הרבה זמן ש-"
קטעתי אותו," אני יודע ".
גדי נאנח.
אף אחד לא ידע מה יקרה לנו אחר כך.
יצאנו את שערי בית החולים, והשומר הזקן, המוכר לנו כל כך מזה שנים, קד לנו קידה קטנה ונאלם.
גדי סימן לו משהו ואנחנו המשכנו לצעוד בשקט לתחנת האוטובוס.
גדי קנה לי כרטיס, ואמר – כמו תמיד – לנהג שיוריד אותי בצד של המדרכה, והתיישב בתחנה, מחכה לאוטובוס שיחזיר אותו לבסיס הצבאי.
לגדי, תמיד יש חופשות מתי שהוא רק רוצה. בגלל אימא. אבל הוא מבטיח – והמפקד שלו מאמין לו, שהוא מנצל את החופשות רק לזה.
אני עליתי לאוטובוס ועמדתי בחלק של האקורדיון, בכוונה. האוטובוס התחיל לנסוע.
הבטתי אל גדי, שהפך להיות קטן יותר ויותר.
בית החולים נשאר ענק.
האוטובוס קפץ והטלטל.
השתדלתי לעמוד יציב. לא ליפול..
לא ל-י-פ-ו-ל- !
" יוני, גש בבקשה למנהל", נשמע קולו של המורה.
" למנהל ? ! " שאלתי בהפתעה, " אבל לא עשיתי כלום ! "
"נכון, זה בקשר ל-"
"הבנתי," אמרתי בשקט," הבנתי, אין צורך להגיד".
רצתי לחדר המנהל, שהריץ אותי הביתה.
הגעתי הביתה מתנשף.
בבית היו כל האחים;
אני, דין, איילת, אריה וגדי.
כולם עמדו בשקט, ואיילת, ייבשה את עיניה הדומעות.
" מה קרה ? " שאלתי בשקט.
" נוסעים לאימא," אמרה איילת בשקט, כשעיניה התכולות בוכיות.
" מה קרה לה ?" הקשיתי.
"אנחנו נוסעים להיפרד ממנה.." בכתה איילת.
דין עמד בשקט, אריה ניחם את איילת וגדי נעל את הבית.
יצאנו החוצה.
צעדתי בשקט אחרי כולם.
תרזה, השכנה השמנה מלמלה בשקט:" קדימה, בואו, היכנסו".
הייתי בטוח ששמעתי אותה אומרת:" ילדים מסכנים".
אבל גדי הכחיש.
ידעתי שזה נכון.
נכנסנו למכונית שלה והצטופפנו במושב האחורי.
איילת ישבה מלפנים ובכתה.
תרזה נסעה במהירות מופרזת, הורידה אותנו בבית החולים וברחה במהירות, כאילו היינו פושעים נתעבים.
כשהגענו השומר השפיל את עיניו.
רעדתי.
הרגשתי שכל רגע, אני עומד להתנפץ לרסיסים.
שאם אגיד משהו, כל הבכי שבי, כל העצב ששמרתי בפנים במשך שנים, יישפך החוצה ויטביע את העולם כולו.
כולם נעצרו ליד הדלת של אימא.
אף אחד לא התקדם ולפתוח את הדלת.
עמדנו מחוץ לדלת.
רציתי להישאר שם.
שאני לא אצטרך לראות אותה, עוד פעם, ולדעת שזו הפעם האחרונה.
שזו הפעם האחרונה ואחר כך זה נגמר.
שזו הפעם האחרונה שאני אגיד "אימא" , ומישהו יענה.
שזו הפעם האחרונה שאראה אותה.
אבל –
גדי לא חשב ככה.
הוא ניגש בהיסוס, ודפק על הדלת.
"כן.." נשמע קולה של האחות המפחידה, הפעם בשקט.
גדי נכנס ראשון, אחר כך דין, ואחריו אני.
אריה חיבק את איילת מאחוריי, וגרר אותה אחריו.
הסתכלנו על אימא במיטה הלבנה והגדולה.
היא הייתה מצומקת וחיוורת מתמיד.
היא בקושי זזה, בקושי נשמה.
כל המכונות שהיו מחוברות אליה, כל החוטים והמכשירים.
פניה היו לבנות מפני מת.
"לפי הסדר.." אמר לנו גדי בשקט.
גדי התקדם צעד אחד.
הוא הביט באחות בחוסר אונים. עיניו שאלו:" אפשר לחבק אותה?"
"לא," אמרה האחות והשפילה מבטה.
גדי התחיל לדבר.
הוא אמר לאימא שהיא הייתה אימא נהדרת.
שהוא אוהב אותה, ושהוא ידאג לנו.
שהוא מאושר שהיא אימא שלו, ושלא תדאג.
שתשמח ותזכור שיש לנו אחד את השני ותמיד נדאג זה לזה.
איילת רטטה. היא רעדה מבכי כבוש.
מבכי חנוק.
ככה המשיכו כולם, רועדים ובוכים.
ואז הגיע תורי.
נשארתי נטוע במקום.
אימא הביטה בי ברוך.
רציתי להגיד סליחה, על כל הפעמים שלא עזרתי לה ושבחרתי לשחק במחשב.
סליחה, על כל הפעמים שהצקתי לשכן ואכלתי מפרות העץ שלו.
סליחה, אם פגעתי.
סליחה, אם העלבתי.
סליחה, על כל הפעמים שהייתה ילד רע.
סליחה, על כל הפעמים שעל המבחן שלי היה כתוב 50 ולא 100.
סליחה, שמשכתי לאיילת בצמה.
סליחה, שהטרחתי אותך כל כך הרבה פעמים.
רציתי להגיד תודה, שאת אימא כל כך טובה.
תודה, שאת אוהבת אותי.
תודה, שאהבת אותי גם כשהייתי ילד רע.
תודה, שלא הענשת אותי תמיד.
תודה, שהיית מוכנה לעשות עבורי הכל, תמיד.
תודה, שכשסבלת, סבלת בשקט.
תודה, על הכל..
רציתי להגיד,"אני אוהב אותך".
אבל לא אמרתי כלום. עמדתי בשקט. לא יכולתי להוציא הגה מפי.
הרגשתי שהשפתיים שלי זזות. אבל לא יצא שום קול.
הבטתי באימא עוד פעם.
נזכרתי בשיערה השופע, החום המתולתל, בעיניה האוהבות, הכחולות הגדולות.
בליטופיה אוהבים, בשפתיה הרכות, בחיבוקה האוהב.
ידעתי, שעוד מעט כבר לא יהיה לי את כל אלו.
הרגשתי, שהיא חומקת לי מבין האצבעות. שזהו קרב, שסופו חרוץ עוד בטרם התחיל.
"אימא אני אוהב אותך.." אמרתי בבכי," אל תלכי אימא, בבקשה.. אני אוהב אותך.. אני צריך אותך, אל תלכי.. מה אעשה כשלא תהיי פה?.. אמא.."
אימא בכתה בלאט.
הדמעות נשרו מעיניה, לאט.
גם אני בכיתי.
לא יכולתי לחבק אותה. רק לעמוד. מרחוק. ולבכות.
היא לא יכלה לנחם אותי. לא יכלה לחבק אותי. לא יכלה ללטף אותי במגע ידיה האוהב.
הפסקתי לבכות. התביישתי.
רק איילת כל הזמן בכתה.
עמדנו כולנו מסביב למיטה שלה. חלק בוכים, חלק שותקים. דואגים כולם.
חמישה יתומים מאב, ובקרוב גם מאם.
לפתע התחלתי לבכות, וזרקתי את עצמי אל זרועותיה.
למרות חוליה האנוש.
האחות הביטה בי, ראשה מושפל ועיניה דבוקות לקרקע.ולא אמרה כלום.
למרות המחלה המסוכנת חיבקתי אותה ונשקתי לה," אימא, אימא.." בכיתי.
היא בקושי יכלה לזוז.
בקושי נגעה בי.
הדמעות גלשו לאורך לחייה, והדופק שלה הפך למהיר.
היא הרימה את ידה החלשה ברפיון וליטפה את שיערותיי פעם אחרונה.
ואז – היד שלה נפלה.
'בסדר' – זה אף פעם לא טוב.
'בסדר' - זה גם לא באמצע.
'בסדר' – תמיד גובל ברע.
"אמא, איך את מרגישה ?" שאלתי בדאגה.
" בסדר, חמוד שלי," השיבה בקול רפה וכמעט בלתי נשמע.
" יופי," אמרתי וניסיתי להעלות על שפתיי בדל של חיוך דל.
גם אימא ניסתה לחייך.
אסור לחבק. אסור לנשק. רק לעמוד, מהצד. לראות אותה סובלת, בלי יכולת לעזור.
לראות איך היא דועכת, איך הגורל חוטף אותה מידך באכזריות. לראות איך היא גוססת לפניך, לראות איך היא נגמרת.
אתה עומד מהצד. רואה את אימא שלך. כל כך סובלת. נאנקת מכאב. מתאמצת לחייך. ואתה, הבן הקטן שלה, יושב ולא עושה כלום.
מה אתה כבר יכול לעשות? !
אפס. הכוח שלך לא שווה כלום. אתה חסר אונים מול המוות.
המוות במלוא עוצמתו.
צל מאיים. גדול ושחור. ענק, שאפילו האדם החזק ביותר לא יכול להתמודד מולו.
את כולם הוא לוקח, בסופו של דבר. גם את החזקים ביותר, וגם את החלשים.
"אימא.." אני אומר בקול חלש.
'אימא, אימא,אימא...'
כמה כיף להגות את השם הזה.
'אימא,אימא,אימא.. אל תלכי, אימא..'
"זהו ! " נשמע קול של אחות צורמנית," הביקור הסתיים ! ! החוצה ! "
היא נכנסת לחדר של אימא ודוחפת אותי החוצה בחוסר רגש.
הבטתי אל אימא.
רציתי שתשלח לי חיוך אחרון. רציתי שתגיד משהו.
שתעצור את האחות. שלא תוציא אותי ככה, החוצה.
זה לא פייר. זה לא הוגן. למה ? למה ? ! ואין תשובה.
אימא נאנחה והעיניים של התכסו בדוק של דמעות. יותר לא ראיתי.
האחות הרוגזת טרקה אחריי את דלת העץ הלבנה, והביקור הסתיים.
נשארתי נטוע על מקומי מול הדלת. החדר של אימא נשאר שקט לגמרי.
חדר מספר 55.
חדר שקט.
הסבתי על עקביי והתחלתי ללכת.
אפילו לא הבטתי על גדי.
הוא הניח את ידו על כתפי.
רציתי לבכות.
גדי נאנח," אני רוצה, יוני, שתדע.. שלא יהיה עוד הרבה זמן ש-"
קטעתי אותו," אני יודע ".
גדי נאנח.
אף אחד לא ידע מה יקרה לנו אחר כך.
יצאנו את שערי בית החולים, והשומר הזקן, המוכר לנו כל כך מזה שנים, קד לנו קידה קטנה ונאלם.
גדי סימן לו משהו ואנחנו המשכנו לצעוד בשקט לתחנת האוטובוס.
גדי קנה לי כרטיס, ואמר – כמו תמיד – לנהג שיוריד אותי בצד של המדרכה, והתיישב בתחנה, מחכה לאוטובוס שיחזיר אותו לבסיס הצבאי.
לגדי, תמיד יש חופשות מתי שהוא רק רוצה. בגלל אימא. אבל הוא מבטיח – והמפקד שלו מאמין לו, שהוא מנצל את החופשות רק לזה.
אני עליתי לאוטובוס ועמדתי בחלק של האקורדיון, בכוונה. האוטובוס התחיל לנסוע.
הבטתי אל גדי, שהפך להיות קטן יותר ויותר.
בית החולים נשאר ענק.
האוטובוס קפץ והטלטל.
השתדלתי לעמוד יציב. לא ליפול..
לא ל-י-פ-ו-ל- !
" יוני, גש בבקשה למנהל", נשמע קולו של המורה.
" למנהל ? ! " שאלתי בהפתעה, " אבל לא עשיתי כלום ! "
"נכון, זה בקשר ל-"
"הבנתי," אמרתי בשקט," הבנתי, אין צורך להגיד".
רצתי לחדר המנהל, שהריץ אותי הביתה.
הגעתי הביתה מתנשף.
בבית היו כל האחים;
אני, דין, איילת, אריה וגדי.
כולם עמדו בשקט, ואיילת, ייבשה את עיניה הדומעות.
" מה קרה ? " שאלתי בשקט.
" נוסעים לאימא," אמרה איילת בשקט, כשעיניה התכולות בוכיות.
" מה קרה לה ?" הקשיתי.
"אנחנו נוסעים להיפרד ממנה.." בכתה איילת.
דין עמד בשקט, אריה ניחם את איילת וגדי נעל את הבית.
יצאנו החוצה.
צעדתי בשקט אחרי כולם.
תרזה, השכנה השמנה מלמלה בשקט:" קדימה, בואו, היכנסו".
הייתי בטוח ששמעתי אותה אומרת:" ילדים מסכנים".
אבל גדי הכחיש.
ידעתי שזה נכון.
נכנסנו למכונית שלה והצטופפנו במושב האחורי.
איילת ישבה מלפנים ובכתה.
תרזה נסעה במהירות מופרזת, הורידה אותנו בבית החולים וברחה במהירות, כאילו היינו פושעים נתעבים.
כשהגענו השומר השפיל את עיניו.
רעדתי.
הרגשתי שכל רגע, אני עומד להתנפץ לרסיסים.
שאם אגיד משהו, כל הבכי שבי, כל העצב ששמרתי בפנים במשך שנים, יישפך החוצה ויטביע את העולם כולו.
כולם נעצרו ליד הדלת של אימא.
אף אחד לא התקדם ולפתוח את הדלת.
עמדנו מחוץ לדלת.
רציתי להישאר שם.
שאני לא אצטרך לראות אותה, עוד פעם, ולדעת שזו הפעם האחרונה.
שזו הפעם האחרונה ואחר כך זה נגמר.
שזו הפעם האחרונה שאני אגיד "אימא" , ומישהו יענה.
שזו הפעם האחרונה שאראה אותה.
אבל –
גדי לא חשב ככה.
הוא ניגש בהיסוס, ודפק על הדלת.
"כן.." נשמע קולה של האחות המפחידה, הפעם בשקט.
גדי נכנס ראשון, אחר כך דין, ואחריו אני.
אריה חיבק את איילת מאחוריי, וגרר אותה אחריו.
הסתכלנו על אימא במיטה הלבנה והגדולה.
היא הייתה מצומקת וחיוורת מתמיד.
היא בקושי זזה, בקושי נשמה.
כל המכונות שהיו מחוברות אליה, כל החוטים והמכשירים.
פניה היו לבנות מפני מת.
"לפי הסדר.." אמר לנו גדי בשקט.
גדי התקדם צעד אחד.
הוא הביט באחות בחוסר אונים. עיניו שאלו:" אפשר לחבק אותה?"
"לא," אמרה האחות והשפילה מבטה.
גדי התחיל לדבר.
הוא אמר לאימא שהיא הייתה אימא נהדרת.
שהוא אוהב אותה, ושהוא ידאג לנו.
שהוא מאושר שהיא אימא שלו, ושלא תדאג.
שתשמח ותזכור שיש לנו אחד את השני ותמיד נדאג זה לזה.
איילת רטטה. היא רעדה מבכי כבוש.
מבכי חנוק.
ככה המשיכו כולם, רועדים ובוכים.
ואז הגיע תורי.
נשארתי נטוע במקום.
אימא הביטה בי ברוך.
רציתי להגיד סליחה, על כל הפעמים שלא עזרתי לה ושבחרתי לשחק במחשב.
סליחה, על כל הפעמים שהצקתי לשכן ואכלתי מפרות העץ שלו.
סליחה, אם פגעתי.
סליחה, אם העלבתי.
סליחה, על כל הפעמים שהייתה ילד רע.
סליחה, על כל הפעמים שעל המבחן שלי היה כתוב 50 ולא 100.
סליחה, שמשכתי לאיילת בצמה.
סליחה, שהטרחתי אותך כל כך הרבה פעמים.
רציתי להגיד תודה, שאת אימא כל כך טובה.
תודה, שאת אוהבת אותי.
תודה, שאהבת אותי גם כשהייתי ילד רע.
תודה, שלא הענשת אותי תמיד.
תודה, שהיית מוכנה לעשות עבורי הכל, תמיד.
תודה, שכשסבלת, סבלת בשקט.
תודה, על הכל..
רציתי להגיד,"אני אוהב אותך".
אבל לא אמרתי כלום. עמדתי בשקט. לא יכולתי להוציא הגה מפי.
הרגשתי שהשפתיים שלי זזות. אבל לא יצא שום קול.
הבטתי באימא עוד פעם.
נזכרתי בשיערה השופע, החום המתולתל, בעיניה האוהבות, הכחולות הגדולות.
בליטופיה אוהבים, בשפתיה הרכות, בחיבוקה האוהב.
ידעתי, שעוד מעט כבר לא יהיה לי את כל אלו.
הרגשתי, שהיא חומקת לי מבין האצבעות. שזהו קרב, שסופו חרוץ עוד בטרם התחיל.
"אימא אני אוהב אותך.." אמרתי בבכי," אל תלכי אימא, בבקשה.. אני אוהב אותך.. אני צריך אותך, אל תלכי.. מה אעשה כשלא תהיי פה?.. אמא.."
אימא בכתה בלאט.
הדמעות נשרו מעיניה, לאט.
גם אני בכיתי.
לא יכולתי לחבק אותה. רק לעמוד. מרחוק. ולבכות.
היא לא יכלה לנחם אותי. לא יכלה לחבק אותי. לא יכלה ללטף אותי במגע ידיה האוהב.
הפסקתי לבכות. התביישתי.
רק איילת כל הזמן בכתה.
עמדנו כולנו מסביב למיטה שלה. חלק בוכים, חלק שותקים. דואגים כולם.
חמישה יתומים מאב, ובקרוב גם מאם.
לפתע התחלתי לבכות, וזרקתי את עצמי אל זרועותיה.
למרות חוליה האנוש.
האחות הביטה בי, ראשה מושפל ועיניה דבוקות לקרקע.ולא אמרה כלום.
למרות המחלה המסוכנת חיבקתי אותה ונשקתי לה," אימא, אימא.." בכיתי.
היא בקושי יכלה לזוז.
בקושי נגעה בי.
הדמעות גלשו לאורך לחייה, והדופק שלה הפך למהיר.
היא הרימה את ידה החלשה ברפיון וליטפה את שיערותיי פעם אחרונה.
ואז – היד שלה נפלה.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
