 |
15-09-2014, 15:44
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי צ'ומפי שמתחילה ב "יצחק חופי, לשעבר ראש המוסד ואלוף פצ"ן, הלך לעולמו."
http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.2434005
1927–2014 || יצחק חופי: מפקד הצפון במלחמת יום כיפור, והטוב בראשי המוסד\ מאת אמיר אורן
האלוף הצנוע עשה את המוסד גם לגשש של הזדמנות לשלום. אנשים כמוהו, ששעבדו את מאווייהם הפרטיים לטובת הכלל, כה חסרים היום בצמרת
סוף מארס 1974, לשכת ראש אגף המטה בצה"ל, ערב. אלוף יצחק (חקה) חופי, שמת היום (שני) בגיל 87, היה אז ראש אג"ם והקצין מס' 2 במטכ"ל. שבוע לאחר פרישת סגן הרמטכ"ל אלוף ישראל טל, חולק חופי עם מכר את התרשמותו מדיוני ועדת אגרנט על ההיערכות למלחמת יום הכיפורים.
"הם קראו לי לפני יום־יומיים להשלמות", מספר חופי. "יצאתי משם עם שלושה רשמים. ראשית, יעבור עוד זמן רב עד שיכתבו דו"ח. שנית, הם יהיו בסך הכל חיוביים. שלישית, גם כשיהיו ביקורתיים, זה יהיה בעיקר מערכתי ולא אישי".
בתוך שלוש יממות התברר שחופי טעה לכל רוחב החזית. ועדת אגרנט פירסמה את דו"ח הביניים שלה, שאילץ את הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר להתפטר. חופי התמנה לממלא מקום הרמטכ"ל. שבועיים כיהן בתפקיד זה והיה אחד משני המועמדים הפנימיים - היו גם אלופים במילואים, לרוב מטעם עצמם - למינוי מלא לרמטכ"ל.
כשהועדף על פניו מרדכי (מוטה) גור, נאמנו של שר הביטחון משה דיין, פשט חופי את מדיו בו ברגע וסירב לכהן כסגנו של גור, שהיה מפקד גדוד הנח"ל המוצנח כשחופי הוברג לחטיבת הצנחנים הסדירה, 202, כסמח"ט המשגיח מלמטה על המח"ט השאפתן אריק שרון. הוא היה אז בן 47; גור היה צעיר ממנו בשלוש שנים.
חופי (משמאל) עם הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, ב-1973. צילום: דובר צה"ל
באותו אביב של 1974 נראה שמסלולו הביטחוני של חופי, שהביא אותו מהפלמ"ח לצנחנים, משם למטכ"ל כראש מחלקת המבצעים במלחמת ששת הימים, לפיקוד הצפון ושוב למטכ"ל ולסף הקידום לרמטכ"ל - הגיע אל קיצו. הוא ישב בביתו בשיכון הצנחנים ברמת גן, שקט ומהורהר, כמעט גבר יחיד בין הבתים השלווים כאשר מחלק הגז חיפש כתובת של שכן. ערב מינויו לראש קהילת המודיעין של ישראל - מעמדו הלא רשמי של ראש המוסד - לא העריך נכון את הצפוי לקרות לו, בדיוק כמו באותם שבועות מהירי תהפוכות של מארס ואפריל.
היה לו פנאי לסרוק לאחור את התקופה הקשה מכל, אותם שבועיים מרים באמצע אוקטובר, מההתקפה הסורית ביום הכיפורים ועד שמתקפת־הנגד של צה"ל נבלמה מול חגורת ההגנה של דמשק, ללא עתודות - אחת משלוש האוגדות אף נדרשה לתגבור חזית תעלת סואץ - ולמעשה גם ללא כוחות נפש להמשיך ולהבקיע.
חופי חשש והתריע מפני התקפה סורית. לכן גם חוזק הכוח הסדיר ברמת הגולן, בין ראש השנה ליום הכיפורים (דווקא בחטיבה 7, שתוכננה לגרירת גשר הגלילים ומשימות דרומיות אחרות). אבל גם הוא, שלא היה יהיר ושאנן כמפקדים אחרים, נכשל בהפנמת משמעותה של היערכות דלילה לאורך קווי מגע שבריריים, ביחסי כוחות המעניקים לתוקף יתרון ראשוני ברור. הדברים נכונים במיוחד כאשר צה"ל נקרע בין שתי חזיתות המרוחקות זו מזו מאות קילומטרים, גיוס המילואים מתמהמה, הכוננות בקו - חמור ביותר, במוצב החרמון - אינה נאכפת בקפדנות וחיל האוויר מתנפץ אל הגנת הטילים והתותחים נגד המטוסים שהסורים הציבו בהנחייה סובייטית.
שני הימים הראשונים, ובמיוחד השני, 7 באוקטובר, גרמו לתחושת חורבן ואובדן שליטה, אף שבעצם היה זה יותר כישלון ישראלי - להפוך את הגולן שנכבש ביוני 1967, מאזור חיץ להגנת העמקים מהפגזות לשטח אזרחי שהיישובים בו נתונים לסכנת השמדה - מאשר הישג סורי. דיין המבוהל חשב שחופי נבהל. באמתלה שחופי ומפקד אוגדה 36, תת־אלוף רפול איתן, הם קציני חי"ר ולא מומחים בלוחמת שריון, שקל להדיחם, אך נתקל בהתנגדות אלעזר וחזר בו. ותיקי מטה פיקוד הצפון מתווכחים עד היום אם שיגורו של הרמטכ"ל הקודם, חיים בר־לב, אכן סייע לייצוב החזית, או שמא סגנון הפיקוד השקט של חופי לא הובן כהלכה ותרומתו לניהול הלחימה ולהפיכת הקערה על פיה בתוך ימים מעטים לא הוערכה דיה.
כך או כך, בצפון לא השתוללה מלחמת גנרלים בנוסח שמואל גורודיש־שרון־אברהם (ברן) אדן בדרום. רפול, האלוף במילואים דן לנר ותא"ל משה (מוסה) פלד, קיבלו את מרותו של חופי, אף שאיתן לא התאפק ומצא הזדמנויות לעקוץ את פלד, כדרך רפול מתל עדשים נגד בן־גילו, מוסה מנהלל. בסוף המלחמה קיבלו שניהם דרגות אלוף.
חופי לא תימרן כמו גור, הנספח הצבאי בוושינגטון בעת המלחמה, בחתירה ללשכת הרמטכ"ל. הוא לא הפעיל מרפקים ולא איים בעזיבה, אלא קיבל את הדין בצער, קם ועזב. איש לא העלה אז על דעתו שהפרק המרתק ביותר במסלולו עוד לפניו: ראשות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.
כשהציע לו ראש הממשלה הטרי יצחק רבין - הרמטכ"ל שהוקיר אותו כמח"ט הצנחנים וכרמ"ח מבצעים - את ראשות המוסד, הכיר חופי את עבודת המוסד בעיקר כסוכנות איסוף מודיעין למען צה"ל וממבצעים משותפים נגד ארגוני טרור ויעדים אחרים. כאשר נשאב פנימה, הפך חופי את המוסד (או החזיר אותו לימי מאיר עמית בשנות ה–60) גם לגשש שלום, המחפש ללא לאות סימנים להתמתנות ערבית. בזכות קשריו במרוקו התקדמו רבין ולאחריו דיין להפשרה עם אנואר סאדאת.
לצד עמית, נחשב חופי ראש המוסד הטוב ביותר בכל שנותיו. גם במוסד, כמו בפיקוד הצפון, לא היה חף ממשגים, בהם הידוק קשרי המוסד עם הפלנגות בלבנון. אך במאזן הכללי, מול שר הביטחון שרון והרמטכ"ל רפול - שוב אותה חבורה מסוכסכת מהצנחנים של שנות ה–50 - היתה לו השפעה חיובית, אם גם לא מספקת, על מנחם בגין, שבצעד ממלכתי מופתי השאיר אותו (ואת ראש השב"כ אברהם אחיטוב) על כנו, בהגיעו לראשות הממשלה לאחר רבין.
סמלי שחופי מת ביום שכותרותיו מבשרות שפקודת "קרדום" לפינוי יישובים, שעליה הכריז בגולן ב–7 באוקטובר 1973, עוד עלולה לחזור בגלגול חדש בגבול לבנון, במערכה עם חיזבאללה. המדינה שחופי ובני דורו נלחמו על הקמתה ועל קיומה לא הצליחה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אנשים כחופי - מפקדי צבא ומוסד בעלי אופי אזרחי ביסודו, ששיעבדו את מאווייהם הפרטיים לטובת הכלל - חסרים בהנהגתה המדינית והביטחונית.
שורות אלה נכתבות ליד בית ילדותו של חופי ברחוב החשמונאים בואכה מלצ'ט בתל אביב, באחת הגבעות הגבוהות ביותר של העיר שלתוכה נולד ב–1927. צנועה היתה ראשיתו וצנוע נשאר חופי כל חייו, כאלוף וראש מוסד ומנכ"ל, זן נדיר ונכחד של ישראלים הנרתעים מפרסום ומעדיפים שמעשיהם יהיו לדובריהם. יותר ויותר, רואים אותם בבתי הקברות.
האלוף חופי יובא למנוחות בהלוויה צבאית (שמועדה יתפרסם בנפרד) וארונו יינשא בידי שישה מאלופי צה"ל. ("הארץ", 15.09.2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
