נהג עצבני, בתוך מכונית הונדה אדומה, הכה באגרופו על צופר המכונית. צליל מחריש אוזניים נשמע.
הרמזור התחלף לירוק, כמו מתוך בהלה, והמכונית המשיכה הלאה במסעה אל הלא נודע.

הוא אהב מכוניות אדומות. הוא קיווה, או שנכון יותר יהיה לומר – ידע, כי תהיה לו מכונית אדומה כזו כשיגדל; לעת-עתה הוא הסתפק ברולרבליידס אדומים עם פס צהוב בצורת ברק. הם עלו שלוש-מאות-חמישים שקל, סך כל דמי הכיס שלו בשבועות האחרונים, וגם אלו של השבוע הבא. אין חפיסת קלפי 'יוגי-הו' השבוע , דני. לא נורא.
כל שבוע הוא קיבל חמישים שקל דמי כיס, הרבה מעבר למה שהחברים שלו קיבלו, אם בכלל. הוא השתדל לעשות בהם שימוש נבון, אם כי לעיתים היה זה הדחף המיידי שגבר על השיקולים השכלתניים, ועל כן לפעמים הוא חסך ולפעמים קנה קלפים. עשרים שקל לחפיסה של שנים-עשר קלפים, מחיר מציאה! המבצע נגמר בשבוע הבא, או בזה שאחריו? רגע, המחיר נשאר זהה כבר שלושה חודשים אבל עדיין שלט החנות מציג 'מבצע לזמן מוגבל!' למה הכוונה?
שקר-כל-שהוא, כמובן! אם כי מסוג השקרים שיותר מנוח להאמין בהם; כך כואב פחות להוציא את הכסף מהכיס, הידיעה הזו שאם תדחה את הקניה ולו ביום, אפשרי ותוביל לכך שתשלם מחיר מלא, מפחידה. ולכן הוא קנה, שתי חפיסות, לייתר ביטחון. שמישהו יתקשר לנימרוד ויגיד לו שיש לי קלפים להחלפה.

הוא החליק החוצה מהחנות, ידיו אוחזות בעשרים וארבעה קלפים חדשים אשר ניחוח בית הדפוס עולה מעליהם. הוא טמן אותם בכיסו הימיני, והמשיך בדרכו.
ימות החורף מעולם לא היו נחמדים אליו, וגם יום זה לא היה יוצא דופן. רוח קרה חלפה בין צמרות העצים, משמיעה צליל שורקני ומצמרר, ונושבת הלאה אל מקום אחר. הוא ראה כיצד עלי השלכת עפים במעגלים, רודפים זה את חברו כבמשחק ילדים, ומיד אחר-כך צונחים אל הקרקע לאיטם, מותשים.
היה במראה זה משום קסם, חיות. ובכל פעם בה ראה את העלים הזהובים צפים באוויר, נעמד דום, אחוז התרגשות, ממתין בסבלנות שההצגה תתחיל. שהאורות יכבו.
וכשהסתיים המחזה, והקהל הדמיוני שבמוחו מחא כפיים בהתלהבות, המשיך דני בדרכו, מבלי לתת ולו מבט נוסף אל עבר העלים העייפים. הוא לא עצר כדי לבחון את צורתם המיוחדת או כדי לחכות שישובו למשחק, היו לו עשרים וארבעה קלפים חדשים בכיס, רק מחכים שישלוף אותם והשתמש בהם בחוכמה; זה לא עניין של מה בכך.

הוא נסע כל הדרך אל ביתו, ווושט, שששט! נשמע באוזניו כאשר ביצע פניה חדה באחד הרחובות, הרוח בידרה את שיערו וגרגר חול התעופף הישר אל תוך עינו.
הוא עצם אותה בחוזקה, כמחכה שגרגר החול ימצא את דרכו אל מחזור הדם, שם לא יפריע לו כלל, כך חשב. כעבור שניות אחדות נעצמה גם עין שמאל, ספק מתוך אינסטינקט, ספק מתוך רצון. וכאשר היה כולו בתוך השחור, שמע כיצד מכונית נוסעת לכיוונו. הוא רצה לפקוח את העיניים אולם הדבר לא היה אפשרי, הוא צרח בקול כאשר באופן תת-הכרתי הבין כי זו עומדת להיות פגיעה חזיתית.

מכונית אדומה.
זהו המראה הראשון שראה כאשר פקח את עיניו.
המכונית לא תפשה ולו עשירית אחוז מתודעתו, שהרי הכאב המחריד אשר זרם גלי-גלים בתוך גופו הצנום, מזער כל עניין אחר, ובפרט כל עניין שאין בו חשיבות.
"יש פה גופה! אלוהים!" נשמעה באוזניו צווחה. היא נשמעה מרוחקת, כאילו בקעה מצידה השני של המדינה.
אני מת?
לא כך-כך מהר, ענה קול אחר. הקול רצה להמשיך ולנאום אבל הכאב הנורא השתיק אותו.
פניו בערו והוא הושיט יד רועדת כדי לגעת בהם. דם? הוא זיהה את הנוזל האדום ובכל זאת שאל, הרגל. גם זה קורה.
"יש פה גופה שמישהו יעזור!" הפעם הצווחה נשמעה כמו מסמוך.
"אני לא גופה," לחש דני. הוא לא שמע את עצמו, אך ידע כי המילים עלו מגרונו. הוא הניף את ידו באוויר, מופתע מכך שהכאב חס עליו ולא קונן גם שם, מראה סימן חיות, מראה שהוא לא גופה.

שלושה אנשים התקבצו סביבו.
אחד הלבוש בגדים לבנים והאחרים בחולצות מכופתרות, צבעוניות עם פסים.
"איך זה קרה לך? חבוב?" שאל האיש בלבן. שני האנשים שלצידו נעצו בדני מבט המום. למרות שהיה כמעט מחוסר הכרה, מבטם הצליח לחדור לתוכו, אל גופו, אל הנשמה. הוא חש כיצד מבטיהם סוקרים את ליבו, את ריאותיו, את מוחו, את נשמתו. בודקים אם יש איזה שבר או קרע פנימי שצריך לאחות.
דני לא הצליח לענות. בשלב מסוים הוא עצם את עיניו ושקע בתוך ענן שחור, בתקווה שהפעם יתעורר שלא לתוך ברוך.

ואז החל לחלום.
ובחלום הוא היה בריא וחזק, גלי הכאב חלפו זה מכבר. הוא היה חופשי ומשוחרר.
הוא החליק ברולרבליידס האדומים, הרוח ליטפה את שיערו הכהה והוא צחק צחוק גדול ומאושר. אחד אמיתי, או לפחות אחד שמרגיש כך.
ובעוד הוא מחליק על האספלט, מתוך כיסו התעופף קלף כחול, חצי מבריק, למרות אור השמש האפלולי. דני לא הצליח לראות את הכתוב על הקלף, אולם הוא ידע היטב באיזה קלף מדובר, לא היה לו ספק כלל.
"הקוסם האפל," קבע.
הקלף ריחף באוויר דקה ארוכה, דני ניסה לתפוס אותו אך ללא הצלחה. דומה היה כי לקלף חיים משלו, חיים אשר דני אינו חלק מהם, לא על-פי שעה לפחות. הקלף המשיך במעופו עד שלבסוף חמק אל-תוך יער עבות.
יער עבות? התפעל דני. תל-אביב היא המקום האחרון עלי-אדמות שניתן למצוא בו יער! הבניינים האפורים, הארובות הארוכות, החנויות, הקניונים... נכון, מידי פעם ניתן לשטוף את העיניים באיזו גינה או פארק שעשועים, אבל יער? הוא השתתק.
בדממה המשיך דני להתקדם אל תוך היער הגדול, זה אשר צבעו העז בלט על-פני הרקע האפור. הוא שמע את הרוח נושבת, שורקת, נושאת בחיקה את קולן אל הציפורים האחרונות, אלו שטרם הצטרפו אל ממלכת החלומות. הקול הזה עשה לו טוב.
אדמת היער הייתה חלקה ונקייה; אין עלים, אין ענפים, אין חול. מרצפות שיש משובצות.
הוא החליק במהירות על השיש הבוהק, וכאשר הגיע אל קצה היער, תוך שהוא נזהר שבאחד הענפים הנמוכים לא ייחבט, היטיב לראות את קלף הקוסם האפל שוכב דומם, מחכה לחבר.
דני שלח את ידו לפנים, אך בטרם הספיק לאחוז בקלף הכה בפניו אור לבן.

"הוא יהיה משותק בכל פלג הגוף התחתון, ויסבול מכאב עצבי בפלג הגוף העליון. יש לנו כמה כדורים חזקים שאפשר להמליץ עליהם, אבל-"
"חייב להיות משהו!" זו הייתה אימו.
דוקטור, חייב להיות משהו! אתה חייב לעזור לי, אתה חיי-
"אני מצטער גברת, אני חושב שזה כל מה שאנחנו יכולים לעשות במקרה הזה. הוא מורדם עכשיו, הוא יתעורר בקרוב. צוות בית החולים ישמח לעזור לכם בכל מה שתצטרכו, אבל כרגע, את מבינה,"
היא לא הבינה כלום.
והוא לא הבין את הכאב והסבל. הוא כבר הודיע דברים קשים מאלו בחייו. אבל עכשיו, ברגע כזה, לא הייתה לו ברירה אלא להעמיד פנים; הוא חיבק אותה, לחש על אוזנה דבר נחמה,
והאור נעלם. אבל הקסם האמיתי את מקומו תפס.

*

"איך אתה מרגיש?" שאל הרופא.
"אני מרגיש טוב מאוד, אדוני."
הכאב חלף כלא היה, רק צל של זיכרון נותר ממנו, טראומה.
"אין לי מה להגיד לך, רוויטל, אני מעולם לא ראיתי דבר כזה. חוליות שבורות שמאחות את עצמן... זה הרבה מעבר-"
למה שצריך להגיד. לעיתים יש רק להודות לאלוהים, או לעצמך או למישהו בכלל.
"הוא יכול להשתחרר כבר היום, את רק צריכה לחתום על כמה מסמכים," הרופא הוציא מכיסו דף לבן, היה זה דו"ח שחרור, מקופל.
"אני יותר משמח לראות שהכול יסתדר לטובה, כבר מחר תוכל לחזור לבית-ספר. שיעורים, מחברות, חברים... אני זוכר שאני הייתי ילד." הוא חייך.
אבל זה לא עניין את דני, ולבטח לא את אימו, הם הביטו זה בזו, דומעים ומאושרים, מחכים שהרופא יסתלק, ואז יוכלו הם להתעסק במה שחשוב באמת –
חפיסת קלפים חדשים של 'יוגי-הו', אלא מה? יש מבצע בחנות. והוא יכול להסתיים ממש
עכשיו.

שוב שלום לך. אז אגש ישר לעניין:
מצאתי את הסיפור מאוד ילדותי ולא הכי ברור.
מצד שני חילקת את זה לפסקאות בצורה טובה מה שמקל על המעבר בין נושא לנושא.
יש פערים גדולים בין קטעים, בחלק מהם אתה מתעכב ובחלק בקושי נוגע - נסה לאזן את זה.
התיאורים די אנמים - לדעתי זה סיפור שמקומו יותר בפורום פנטזיה.
מקווה שהצלחתי להצביע לך על כמה נק' שצריך לשפר.

היי, תודה על התגובה.
אבל לא הבנתי למה הכוונה ילדותי? הילד הוא פחות או יותר בן 8, אין כאן שאיפה שזה יהיה מאוד בוגר.

אשמח גם אם תתן לי כמה נקודות שכדאי לי לשמר?

וגם :
" יש פערים גדולים בין קטעים, בחלק מהם אתה מתעכב ובחלק בקושי נוגע - נסה לאזן את זה."
אתה מתכוון לקצב של הסיפור? כלומר יש חלקים שאני רץ ויש חלקים שאני הולך ממש ממש לאט?

וזה סיפור פנטזיה, חשבתי שבפרוום הזה אפשר לפרסם את כל הסוגות :ם
אשמח אם תכוון אותי.

בוודאי שאפשר לפרסם את זה כאן, זהו הפורום שבו אתה תקבל חוו"ד על צורת הכתיבה.
כשכתבתי שהסיפור ילדותי התכוונתי בדיוק לזה - הוא מיועד לקהל יעד של קוראים ילדים ולא לבוגרים יותר.

נגעת רק בחלק ממה שהתכוונתי אליו בפערים בין הקטעים ואני אתן לך שתי דוגמאות:
בין הפסקה השנייה לשלישית יש מעבר חלק וטוב בין מה שקרה קודם למה שמתרחש עכשיו

ציטוט:

הוא החליק החוצה מהחנות,

ולמשל באחרים אין מעבר חלק ואנחנו צריכים לנחש מה קרה בינתיים.
חלק מהפסקאות עתירות בתיאורים וחלק דלות מאוד - נסה לאזן את זה.