האלוף במילואים דורון אלמוג, כות במאמרו על ימיו כמפקד חטיבת הצנחנים, על ביצוע בלבנון ברצועת הביטחון בשנת 1989 בשם- "שומרי יער":
http://www.zanhanim.org.il/Info/hi_show.aspx?id=32371
אלמוג קובע ש בימיו כמח"ט- "במרכז ההוויה עמדו הפשיטות לעומק לבנון" וש- "את עיקר הפעילות ההתקפית בדרום לבנון ביצעה הסיירת... לקחי מבצע חום כחול של גולני היו לנגד עיננו והיה חשוב לשמור על אורגניות ושיפור מקצועיות הכוח. ניתן לומר שאופן הפעלת סיירת הצנחנים בתקופה זאת שבר מסורת ארוכת שנים בחט' 35, לפיה כל מבצע בונים נבחרת המושתתת על סגלי מרבית יחידות החטיבה (החלטה לא פשוטה, שקיבלתי למרות לא מעט ביקורת נוקבת של המג"דים). אורך נהלי הקרב היה לעיתים כמה חודשים והתגבש צורך להמשיך ולפתח תו"ל ייחודי, כמו גם כושרי ביצוע מיוחדים, הן בתחום היכולת הפיזית והן בתחום הפעלת אמל"ח חדיש (סמני לייזר, אמצעי ראיית לילה, אמצעי קליעה, צליפה, נ"ט והמיומנויות הטכניות להפעלתם)... הסיירת הופעלה תחת פיקודי, ככוח אוגדתי או פיקודי."

שומרי היער- פשיטה על יעד מחבלים בנבי צפא, הריגת עשרה מחבלים ופיצוץ שני בתים, ליל 25-26/12/89.

"גולת הכותרת של המבצעים הייתה האחרון שברשימה, מבצע שומרי היער. ההערכה הייתה שאין אפשרות להגיע ליעד בנבי צפא בהליכה רגלית של לילה אחד. כל אימת שניסינו להגיע לקרבת היעד בנתיב קו הרכס של ג'בל ביר א- דהר, תוך ביצוע הסתתרות יום במחצית הדרך, הכוח נתקל והתגלה. ההערכה הייתה שגם הגעה עם מסוקים לקרבת אזור היעד תביא לגילו מוקדם של הכוח. לפיכך, החלטנו על תנועה רגלית ארוכה וקשה בנתיב בלתי צפוי שתחילתו במעבר זומריא בגובה של כשש מאות מטרים מעל פני הים וסופו בקרבת היעד בגובה של אלף ושלוש מאות מטרים מעל פני הים. סך הכל טיפוס בנתיב קשה ביותר המתמשך על פני שמונה עשר קילומטרים של הליכה רגלית, בשטח סלעי, במדרון המזרחי של ג'בל ביר א- דהר. הכוח ביצע הכנות של כמה חודשים. עשרות מודלים בשטחים מדמים. מספר דחיות בשל מזג אוויר. בליל הביצוע החדרנו את הסיירת ברכב מסוערב עד מעבר זומרייא. חציית רצועת הביטחון תמיד היוותה נקודת כשל לגילו מוקדם של כוחותינו על ידי האוכלוסיה המקומית וסוכני חיזבאללה בתוכם. חפ"ק החטיבה מצוייד בבלוט, אמצעי טרמי משוכלל לאותם ימים (עדיין לא היו לנו מזל"טים...) ועוד קרון מיוחד להאזנה לכוחות המחבלים בגזרה, התמקם בקרבת חצבייא. הבלוט איפשר לעקוב אחר הטיפוס של הסיירת כמעט עד היעד, תוך בקרה הדוקה על קצב ההתקדמות וקשיי הציר. הכוח הצליח להגיע ליעד מבלי להתגלות ולפתוח במכת אש מתוזמנת של צלפים ונ"ט משופעים בסמני לייזר (במודלים זה נראה כמו דיסקוטק). לאחר הריגת המחבלים ופיצוץ הבתים, הכוח נסוג עוד עשרה קילומטרים נוספים לחבירה עם טור משוריין שהוחזר להוציאו מהשטח באזור א- דנייבה. למרות שרבים בצה"ל טענו שאין אפשרות לבצע פעולה כזאת בלילה אחד, הכוח הצליח להשלים את החבירה לרק"ם טרם עלות השחר, לאחר צעידה קשה של כעשרים ושמונה קילומטרים, תוך ביצוע מופתי של המשימה. אלוף יוסי פלד שהיה אלוף פיקוד הצפון באותה תקופה כתב בספרו "איש צבא" על מבצע שומרי היער: "רמת הביצוע הייתה גבוהה. בתחקיר לאחר הפעולה אמרתי לצנחנים, שמכל הפעולות שבוצעו בארבע שנותיי בצפון, זו אחת הפעולות שתהייה ציון- דרך ליכולת ולרמת הביצוע של צה"ל". בברכה." (דבר המפקד, האלוף במילואים, דורון אלמוג, על תקופת פיקודו על חטיבת הצנחנים. מתוך האתר הרשמי של חטיבת הצנחנים באינטרנט)


מי פיקד על המבצע בשטח? כמה חיילים השתתפו? באיזה אמל"ח נ"ט השתמשו (האם היה זה כוח על טהרת הסיירת או גם חברה מה"עורב")?

תודה מראש

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)