סוף לסיפור

לפי השורה הראשונה.
שורה אחת, וזה מספיק.
לא צריך פסקה, לא עמוד, לא תקציר.
לעיתים הוא היה רק מדפדף בין הדפים, קולט את המילים, את סימני הפיסוק הרבים, ומחליט.
הוא לא היה מסוג האנשים שצריך להמליץ להם על ספר או לשכנע אותם לקרוא; ההחלטה שלו הייתה מבוססת על מנגנון פשוט, אינסטינקטיבי ברובו.
עניין בסיסי, כמעט מובנה. לא משהו שאפשר לתכנן. תחושת בטן, או משהו כזה. והוא אף פעם לא טעה. הוא לא יכול היה לטעות; הוא פשוט ידע. זה היה ברור.
היו מקרים בהם לא פתח כלל את הספר, אלא חרץ את גורלו על סמך הקול ששמע כאשר הקיש על הכריכה.
(הלו? יש שם מישהו?)
והמישהו הזה תמיד ענה. לפעמים היה זה גבר, לפעמים אישה, במקרים נדירים ילד; לא משהו מיוחד. פשוט קול תשובה. ועל-פי הקול הזה קבע.
לפעמים הקול סיפר לו סיפור ארוך ומיגע, כזה שטוב יהיה לקרוא ביום של צום, כדוגמת תשעה באב או יום כיפור; שהרי ברור כי שעמום כזה גדול, יכפר על כל חטא ועל כל עוון.

בימים טובים יותר היה שומע קול לוחש, 'תפתח, תן לנשום! רוצים לחיות!' והוא היה צוחק, צחוק גדול. כזה שספק ואפשר לעצור. לרגעים הרגיש כמו אלוהים קטן, כזה שיכול לבחור אם לתת לדמויות הזדמנות שנייה, צ'אנס; או שאולי להניח להן להירקב בין הדפים המצהיבים של הספר הדק.
על-פי-רוב הוא לא גילה רחמים. הוא ידע מה לעשות –
(להחזיר את הספר למקום)
בדיוק. להחזיר אותו. לא לתת ולו רגע נוסף של ציפייה; זה מיותר ולא תורם לאף אחד.
וזה היה מתסכל, מתסכל מאוד. לעבור ספר- ספר ולשמוע את אותה בקשה ולדעת שאין מה לעשות, הספר הזה לא מספיק טוב. אך כפי שידוע לכל, וגם לאישנו הצעיר, לכל מטבע יש גם צד שני.
ובצד האחר היו ספרים נדירים, כאלו שלא דיברו ולא השמיעו צליל. כאלו שרק נעצו בו מבט משוע, כזה שלא מאפשר לך להניע אפילו אצבע. ורק כעבור דקות אחדות של דומייה, קיפאון עמוק, דממה – רק אז פג הכישוף. הוא לקח את הספר ושילם עליו במיטב כספו.
"לארוז למתנה? פתק החלפה?"
השתגעת? עד שסוף כול סוף נפלה ההחלטה?'
הוא יצא מהחנות מחויך וטוב לב; מתאפק שלא לפתוח את הספר לפני שאל הבית יכנס.
ושם, בחדר, על המיטה הוא ישכב. יפתח את הספר, ויתחיל לקרוא במהירות את האוצר החדש. כמו מכונה שסוקרת מילים, שורות, פסקאות, עמודים; הוא יסיים את הספר תוך כמה ימים.
וכל הדמויות, וכל האנשים – יזכו לחיות דרכו, דרך המילים.
וזו באמת תחושה נהדרת, באמת. אין לה מחליף ואין לה מתחרה.
לדעת שהצלחת להפיח חיים בתוך הדפים... טוב מזה אינו אפשרי.

והינה בתוך השמחה, בתוך אותו כישוף נטול דרך חזרה – עלתה במוחו האפלולי שאלה.
אחרים היו מניחים לה להתפוגג לאיטה, אך הוא כמעט והנחה אותה להתיישב במרכז התודעה.
'ואולי, אולי יש חטא במעשיך? אולי הפריבילגיה הזו של לבחור במי להפיח חיים ובמי לא – עושב יותר רע מאשר טוב? '
הוא לא ידע כיצד להשיב. לראשונה בחייו לא היו לו מילים. אישוניו התרחבו וגופו נעשה חידודין-חידודין; גלי חום וקור שטפו אותו לסירוגין.
הוא הניח את הספר על ברכיו וחדל מלקרוא. הוא הבין כי כל השנים הטיב לטעות.
בכול אותם ימים בהם ביקר בחנות הספרים, בכול אותם הימים בהם עבר דרך הספרייה העירונית, בכול אותם ימים – טעה.
הוא חשב את עצמו לאלוהים, למישהו גדול וחזק. אבל הוא שכח, הוא שכח עניין כה בסיסי
(כמעט אינסטינקטיבי)
הוא שכח שאף הוא אינו יותר מאשר דמות בדיונית. הוא רק חשב שהוא קצת מעבר, שהוא גדול מהחיים.
הוא חשב שהוא זה שהופך את הדומם לחי, הוא ממש האמין –
אולם אלו התגלו כגדולים שבשקרים.
הוא עצמו מילה כתובה, בספר שנקרא – 'החיים של האנוש על כוכב ארץ הקטן'.
נכון, הוא בר מזל. מישהו שם בחוץ קורא את סיפורו ממש עכשיו; אבל כמה ארוך יכול הסיפור להיות? העמודים האחרונים קרובים מאוד.
וחבל, כל-כך חבל שרק עכשיו הדבר בא לידיעתו; ייתכן כי במידה וידע זאת קודם לכן, היה נוהג קצת שונה, אפילו שונה מאוד.

יחס גורר יחס, זה לא משהו חדש, אם הוא לא נתן הזדמנות לדמויות אחרות, מדוע שהוא יזכה בה?

הוא סגר את הספר, כמעט בחבטה, אילו היה זה ספר ישן – מקובל היה אם היה מעלה באותה עת ענן של אבק; אחד גדול, עולם קטן.
אבל לא היה זה ספר ישן, היה זה ספר שזה עתה הודפס. ייתכן כי בעבור הדמויות הכתובות בו הייתה זו חווית החיות הראשונה; אם כי גם זו נקטעה במהרה.
הוא קם מן המיטה, ניגש אל שולחן עבודתו, לקח דף נייר לבן ששכב בתוך מגירתו, והחל כותב במהירות באמצעות עיפרון –
'זהו סיפור קצר. מאוד קצר.
אפשר והוא על דמות מלאך, אפשר והוא על מפלצת. בסופו של דבר זהו סיפור על הכרת תודה, פשוטה ולא אחרת.
אתה, איש, בחרת להפיח בדמות חיים. לתת לה מה שרבים אחרים, ייתכן ולא היו נותנים.
טוב יהיה אם תהיה זו חוויה חד פעמית; אין הדמות מצפה לזכות בכך מספר פעמים.
אבל אין זה משנה מה יקרה החל מעכשיו... מה שחשוב הוא ההווה;
הזדמנות אחת גדולה. הזדמנות שאני עצמי הספקתי לגזול לא באחת.'

הוא חתם בתחתית העמוד, והכניס למעטפה.
למחרת בבוקר זו שכבה על שולחן העורך של אחד העיתונים הגדולים במדינה.
"בוס, אני חושבת שקיבלנו כאן סיפור קצר למדור..." קולה הדק של פקידת הקבלה נע לאורך המסדרון.
"על מה זה, על מה מסופר?" השיב קול אחר, קולו של העורך.
"זה נראה כמו סיפור קצר, אולי מאה מילה. אני-"
"זה לא חשוב, זרקי לפח!"
והפקידה, כמעט באדישות, תחבה את הדף אל-לתוך אגרופה; ובתנועה מעוותת השליכה אותו אל סל האשפה.
סוף לסיפור, חשבה לעצמה.

במרחק של חמישה רחובות נשמע צליל עמום. היה זה חבל מתהדק סביב צווארה של הדמות.
לא נשמעה צעקה, לא נרשמה התנגדות, אף אחד לא ריחם. דממת אלחוט.
הם רצו סוף לסיפור.

-סוף-