אני תוהה.
כמה גדול המקום הזה יכול להיות.
אני מביט סביבי. שדות ירוקים פרוסים במרחב אינסופי של כלום.
גדרות ברזל חלודות נמתחות כמו מבוך ובלי כל קשר לכאן ולשם.
אני מנסה להישאר על שביל החול הקשה.
מידי פעם כשאני ממשיך ללכת השביל מתפצל לעשרות שבילים אפשריים.
אני תוהה בפעם השנייה.
למה לא שמו שלטים? במיוחד לאחד כמוני חסר חוש כיוון בעליל.

אני מנסה לשחזר בראשי את הדרך.
היא לא נגמרת. בסוף לא אזכור את הדרך חזרה.
חזרה.. הביתה.. אני רוצה הביתה. משום מה.
פתאום רוח באה. הולמת בפניי. אבל היא חלשה.
כמו שחקן זקן שמנסה לשחזר את סצנת נעוריו.

שביל החול נעשה קודר..
בעצם, השמיים נעשו קודרים אבל ראשי מושפל מטה אל האדמה.
עיניי קולטות את סימני הטיפות הקטנות שמופיעים בן רגע בחול.
אני לבוש היטב לגשם כה קליל, אבל הרגליים שלי כבר נעות בקצב מהיר יותר.
אני שם לב שכל כמה מטרים יש צריף קטן או עגלה ישנה ולפעמים דברים מוזרים מפחידים ומטרידים יותר.

איך לעזאזל מצאתי את עצמי בכלא האינסופי הזה?

הגעתי.
דמות מכווצת במעיל יורדת בחיפזון ממגדל מתכת. נעלמת אל השבילים.
אני עולה את מדרגות המגדל. כולי רטוב למרבה הפלא. הגשם היה חזק יותר ממה ששמעתי.
כעת תחת קורת גג, הוא נשמע גרוע ממה שהוא. כמו סערת ינואר פראית. עכשיו רק התחיל דצמבר..

אני במגדל. שתיים או שלוש מטר רבוע.
התקרה כמעט נוגעת לי בראש.
אני מביט סביב אך עיניי מאוסות מן הנוף הפסיכודלי הזה.
שורות מסודרות של טנקים מכוסים היטב בשמשוניות.
עצים ירוקי עד מפוזרים ושבילים נשפכים מהם.
גדרות תיל וגדרות ברזל בכל מקום.
השעון מתחיל לספור בשבילי את ארבעת השעות שיש לי כאן לנשום את אוויר הסתיו הצלול.
פיספסתי את השקיעה. אני אוהב שקיעות..
הדרך שבה הצבעים החמים מתמזגים עם הלילה השחור כחול,
גורם לי לרצות לצייר על קנבס בגודל הר.

שעה ראשונה
לוקחת אותי למשחקים זולים בנייד ושיחת לילה טוב עם החברה.
בשעה השנייה אני משתגע טיפה ומתחרט שלא הבאתי לכאן את הספר שלי בגלל החושך. מה הבעיה להאיר עם הטלפון?
שעה שלישית אני פשוט עומד שם ולא זז.
אני מביט הפעם אל הנפש שבתוכי ומספר לעצמי את כל קורות חיי.
את הבית ספר היסודי.
שירה השכנה שמתה בתאונה.
המעבר דירה.
הלימודים. המכות שחטפתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי.
הנשיקה הראשונה..
הסקס הראשון. הגיטרה הראשונה. הטיסה לצרפת. הפורץ בבניין. הגיוס לגבעתי.
המחבל שפיספסתי.
השריפה בכרמל. הפחד שמשהו יקרה לאבא.
האירוניה שאני דואג לו הפעם אחרי שהוא דאג לי בעזה.
נופר..
ואז הראש זז מצד לצד בביטול.
אבל לא מצליח למחוק לה את החיוך.
אני מחבק בהיסח הדעת את הנשק. ומבחין לפתע בקנה המכוון אליי..
מרחוק אפשר לחשוב שאני מתאבד.

שעה אחרונה.
אני מחכה למחליף שלי..
כל המחשבות על החיים נגמרות אני חושב יותר ויותר עליו.
גם אם אני מנסה לחשוב על משהו אחר הרי שזו עבודה בעיניים.
איפה הוא עכשיו? הוא בדרך? הוא יודע את הדרך? הוא קם בכלל מהמיטה?

עשרים דקות אחרי סוף השמירה..
אני עצבני. אני מקלל בקול את המחליף שלי ומתייסר מעייפות.
הוא מגיע.
אני מביט אל הדרך הארוכה שיש לי למיטה בזמן שהוא מתרץ למה איחר לי כמעט חצי שעה.

אני במיטה..
ללא קול ברקע הדומם.
עושה פרצוף ללא כלום כי איש לא יכול לראות בחושך
ואז נקבר
לשעוד שינה לפני שמירה.

וואו, איזה יופי!
אני אומנם לפני גיוס אבל בדיוק היום דיברתי עם חבר מבוגר שתיאר לי איך עוברת השמירה הארוכה,
איך אתה סופר את הדקות ואיך המחשבות רצות ורצות.
השפה שלך כל כך יפה ומרגשת הכל מתואר באופן נהדר, איזה כיף.
ההתחלה עם ההסתבכות בדרך הזכירה לי קצת את הסצנה הדומה מהסרט 'הבופור'.
אשמח לראות כתיבה נוספת ממך

לילה טוב,
חנן.

תודה!!

אכן ככה עוברות השמירות (לפחות בשבילי) במקום שהוא אגב בסיס שנקרא "שדה תימן". תמיד בשמירה ארוכה כל כך אתה תיסחב למצב שאתה מספר לעצמך את כל קורות חייך ועדיין שתביט בשעון תישאר לך שעה אבל לא נורא הכל חוויה.

קראתי בעיון רב את הקטע,כתוב בצורה מעניינת ועשיר בדמיון.
יפה מאד!
הצלחות בהמשך....

תיאורים יפים, קו הסיפור בנוי מצויין.
למרות שכל אחד חווה את זה אחרת, הצלחת להעביר את התחושות סביב הנטל הזה
ואיך תיתכן שמירה בלי שהבחור שאחריך יאחר לך??