שני דגלים של ספרד משני תקופות היסטוריות: הראשון של ספרד כיום כמלוכה, והשני של הרפובליקה הספרדית השניה


בבלוג שלי העלתי בזמנו את הנושא שמאוד קרוב ללבי והיא השאלה מהי שיטת הממשל הטובה ביותר כיום:

• 
  רפובליקה, שבראשה עומדים נבחרי ציבור בעלי צרכים אלקטורליים הדורשים סיפוק מיידי כדי להיבחר מחדש, ושבה כמעט ואין מוסד אשר אמור לחשוב ולדאוג לצרכיה ארוכי-הטווח של המדינה. (למעט כמובן, עובדי השירות הציבורי אשר אומנם הם בעלי יכולת לחשוב על הצרכים ארוכי הטווח של המדינה, אך הם עדיין כפופים להוראות השר הנבחר ומחויבים להוציא לפועל את הוראותיו).

• 
  מלוכה, שבראשה עומד מלך אשר ביכולתו לווסת את הצרכים האלקטורליים המידיים של נבחרי הציבור במתן עצות וזוויות שונות לגבי הנושאים אשר עומדים על סדר היום לנבחרי הציבור. (כך לדוגמא פועלים כיום המלכים אליזבת' הראשונה בממלכות חבר העמים שלה, וחואן קרלוס הראשון בספרד.)

כמובן שחשוב להדגיש כי כאשר אני מדבר על מלוכה, אני מדבר על המודל המלוכני-חוקתי, ולא על המודל המלוכני-אבסולוטי הנהוג אצל שכנינו בירדן, סעודיה, ובמדינות המפרץ הפרסי.

מחכה בקוצר רוח לשמוע את תגובותיכם

"נביא ברוח הזמן - והזמן אינו נביא"

קודם כל, לדעתי כל מנהיג, בין אם הוא מלך או ראש ממשלה, דואג לתדמיתו בעיני העם. הרי גם מלך אפשר להפיל.

שנית, האדם אינו מושלם בהכרח. מכאן, האדם יעשה טעויות בהכרח. ככל שתיתן לאדם יותר סמכות, כך יהפכו טעויותיו קריטיות וקטלניות.
נכון שמנהיג ללא סמכות לא יעזור לאף אחד, אך מלוכה היא יותר מדי כוח בידי אדם אחד. אדם שעם הזמן יתרגל לכוח, משמע יהפוך מושחת.

א': לצערי אתה אכן צודק, ומלכים אכן, אפשר להפיל. אומנם זה לא תמיד המעשה הנכון לעשות (ראה לדוגמא את ספרד שהפילה את המלך אלפונסו ה-13, וקיבלה בתמורה את הרודן פרנקו), אך ההיסטוריה הוכיחה שזה קורה.

ב': לדעתי שאלת מידת הכוח המופקד בידי אדם אחד במדינה, היא לא כל כך רלבנטית במאה ה-21. כיום בממלכות החוקתיות למונרך אין כל סמכות פוליטית ממשית בידיו. עיקר "כוחו" מקורו בהשפעה שהמלך יכול להשיג באמצעות האימג' שלו כמייצג בשר ודם עליון של האומה וערכיה. כך למשל עשה המלך חואן קרלוס מספרד כאשר ב-23 בפברואר, 1981 כאשר קצינים מהגוארדיה סיביל (המקבילה הספרדית למשמר הגבול הישראלי) ניסו להשתלט על הפרלמנט ולכונן מחדש שלטון דיקטטורי כמו בימיו של פרנקו, והמלך בתגובה לניסיון הפיכה זה, עלה למסכי הטלוויזיה והוקיע את ניסיון ההפיכה קבל עם ואומה.

למעשה, הטיעון המרכזי שלי בעד שלטון מלוכני הוא שהרלוונטיות של המשטר המלוכני למאה ה-21 נובעת מכך שדווקא היום בעידן של ניהיליזם ופוסט-מודרניות ואיום אידאולוגי-פנאטי מאידך, יש דרישה עצומה לאדם אשר יהיה סמל בשר ודם למהות האומה ולערכיה.

"נביא ברוח הזמן - והזמן אינו נביא"

המלך שאתה מתאר שווה ערך לנשיא ישראל, ייצוגי ללא הרבה סמכות.
בנוסף, ראש הממשלה יכול להוות סמל לאידיאולוגיה של המדינה אם ירצה בכך.

יש רק בעיה אחת עם נשיא נבחר => נשיא נבחר עדיין נושא עליו את עול המפלגתיות שמקשה עליו להיות סמל האומה כולה בשר ודם. ולראיה, ראה ערך שמעון פרס והימין הקיצוני בישראל.

"נביא ברוח הזמן - והזמן אינו נביא"

דעתו הפוליטית של הנשיא, בין אם ימנית או שמאלנית, היא חזונו בנוגע למדינה. הפוליטיקאי לא בחר במפלגתו לפי מה שנוח, אלא לפי מה שתואם את ערכיו ועקרונותיו, הוא מאמין שזו הדרך הטובה ביותר למדינה, בכך הוא מייצג את טובת המדינה. אי אפשר שאדם אחד ייצג את אידיאולוגיית המדינה ללא מפלגתיות, הרי המדינה מפולגת בדעותיה.

אין עוד אפשרויות?

שאלה מאוד פשוטה אני רוצה לשאול את הגולשים בפורום:

מה אתם מעדיפים:
1. מדינה שבה יש רק פוליטיקאים הדואגים לקריירה שלהם בטווח הקצר ללא שום התייחסות לטווח הארוך.
או
2. מדינה שבה יש מלך שדואג למדינה מבחינת הטווח הארוך של צרכיה (שלטון החוק, יחסים תקינים בין צבא ומדינה, יחסים תקינים בין דת ומדינה), ומתחתיו פוליטיקאים הדואגים למדינה גם לטווח הארוך (אם הם מסוגלים לכך) וגם לטווח הקצר.

"נביא ברוח הזמן - והזמן אינו נביא"

ראשית, פוליטיקאים כיום כן חושבים ופועלים לתווך ארוך, הציבור לא יודע על כל התוכניות הרציניות של הממשלה. שנית, לא חייבים מלך כדי להבליט את המחשבה לתווך ארוך, אפשר להאריך את זמן הכהונה, לעשות חפיפת תוכניות עם כל החלפת ממשלה וכו'.
בנוסף, כמו שנאמר, יש עוד אפשרויות חוץ ממלוכה ודמוקרטיה פרלמנטרית.
לבסוף, לא הגבת לנקודתי שסמכות מרוכזת גורמת לטעויות קריטיות.
אינך חושב שמלוכה זה צעד דרסטי רק לשם סמליות? עליך לחשוב גם פרקטיות.

דרך אגב, תלמד להתרגל לפעילות הנמוכה בפורום, אין לנו הרבה מגיבים אך אנו מפצים על כך באיכות. אני אישית זמין רק בסופ"שים.

המונרכיה שאתה מצדד בה היא מונרכיה דמוקרטית יצוגית, שבה למונרך אין סמכות פוליטית של ממש, אלא הוא שריד היסטורי של מדינה לשעבר-מפוארת שנכון להיום היא דמוקרטיה לכל דבר ועניין, דוגמת בריטניה ומדינות נוספות באירופה. מודל כזה נראה בעיני ריקני וראוותני, ואין בו טעם אלמלא יש נסיבות היסטוריות ותרבותיות שתומכות בו.

גם אני תומך במונרכיה, וגם אני בעד שהיא תהיה חוקתית, אבל בניגוד אליך אני רוצה אותה מאוד ממשית, ובהחלט לא יצוגית. דוגמאות טובות לצורך המחשה יהיו הקיסרות הגרמנית בתקופת הרייך השני (1870-1918) כדוגמה היסטורית ונסיכות ליכטנשטיין כדוגמה מודרנית. מדובר במונרכיות שמושתתות על חוקה ולשליט בהן אין כוח אבסולוטי, ויחד עם זאת הוא בהחלט לא רק סמל או בובה, אלא מנהיג פוליטי לכל דבר ועניין שמוביל את האומה.

מדוע אני רואה את הדמוקרטיה כנחותה מהמונרכיה החוקתית? ובכן, אם ההגדרה לדמוקרטיה היא כפי שלינקולן הגדיר: "שלטון העם, למען העם, על ידי העם", אז אני יכול להסכים רק עם החלק של "למען העם". מהותו של השלטון היא לשרת את העם, או יותר נכון את האומה (כיוון שיש מרכיבים מסוימים באומה שהם רוחניים וטרנסנדנטליים ולא קשורים לאנשים באופן ישיר), כפי שהגדיר מלך פרוסיה פרידריך השני את תפקידו: "להיות המשרת הראשון של המדינה" . עם זאת, בשום פנים ואופן זה לא אומר שהעם צריך לשלוט על עצמו כדי להגשים את המטרה הזו, בדיוק כשם שאין ממנים ילד להיות אחראי לחינוכו או חולה להיות אחראי לרפואתו. העם כעם הוא גוש בשר ענק ומגושם, אוסף של דעות מבולבלות ומתנגשות, ניזונות מצרכים מידיים ושטחיים וראייה צרה ומוגבלת. האם לילד תהיה התבונה בעצמו לדעת לכבות את האורות וללכת לישון כשצריך, או שמא הוא יזדקק להורה שיבוא ויכפה זאת עליו למורת רוחו? והאם לחולה יהיה את האומץ לנתח את עצמו, או שמא הוא יצטרך רופא שיקבל את ההחלטה השקולה הזו בשבילו? באותה מידה, כך עם שיחליט ויקבע עבור עצמו לא באמת ישיג את טובתו.

מובנת בהחלט ההססנות של אנשים, ולא פלא שהטיעון המקובל ביותר נגד המלוכה הוא "ריכוז של יותר מדי כוח בידי אדם אחד". אנחנו יצורים מפונקים, אוהבים את החופש שלנו ונתקשה מאוד לוותר עליו בכל צורה שהיא. אבל השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא האם אנחנו מעוניינים שהחופש הזה יתבסס על בינוניות והסתאבות. האם זה באמת חופש, או שזה רק הנוחיות שבעצלנות ובחוסר התמודדות עם אתגרי החיים?