לא מובן לי. זה הרי נשמע בדיוק אותו דבר.

קמץ היא "תנועה גדולה" ופתח היא "תנועה קטנה"
יש לכך השלכות בניקוד של מילים (על חוקי ניקוד ההברות)

לגבי אופן ההגיה, משערים שבהגייה הטברנית, שעליה מבוסס הניקוד שלנו (על ההיסטוריה של הניקוד), הגיית הקמץ הייתה משהו בין תנועת a ל-o

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ShoobyD הניקוד שאנו משתמשים בו כיום הוא תולדה של הניקוד הטברני, למרות שההגייה הטברנית שונה מזו של היום, בה היה שוני בין קמץ לפתח, בין סגול לצירה, שהרי לשם כך הומצאו.

בהגייה הארצישראלית המודרנית, כמו שאמרת, הן נשמעות אותו הדבר

תוספים לפורום
קורס לטינית בלעדי לפרש, בפורום שפות ובלשנות.

על התשובה גם כאן וגם התשובה המורחבת שנתת בקישור. לא הכרתי את ההגייה הטברנית וזה בהחלט היה מעשיר.

לקמץ תכונה ייחודית - הוא מתקצר בריחוק הטעם. אם הטעם במילה מתקדם - הקמץ נוטה להפוך לשווא.

דוגמה. בריבוי של המילה מָטוס, מטוסים, הטעם כבר אינו על ההברה האחרונה - טוֹס - אלא על
ההברה הבאה, סִים. הוא התרחק מהקמץ. וכפי שאמרנו, כשהטעם מתרחק מהקמץ - הקמץ הופך
לשווא (כאילו "נחטף").

ההגדרה המדויקת של החוק היא שהתנועה מתקצרת אם הטעם מתרחק מרחק של מקום אחד לפחות.

הריבוי של המילה שָעון, הוא שְעונים. משום שהטעם התרחק מן הקמץ, הקמץ איבד את הכוח והפך לשווא.
דָּבָר -> דְּבָרִים.
נָדיר -> נְדירים,
מָהיר, זָקן -> זְקנים.

הערות:

1. התהליך חל גם בצירי, בחולם חסר ובפתח. (מַפְתְּחוֹת, כְּתָלִים, ישכְּחו)
2. ההברה חייבת להיות פתוחה. החוק אינו תקף בהברה סגורה (הנגמרת בשווא או בדגש חזק).
3. הטעם מתרחק מהתנועה במקום אחד לפחות. אם לא, אין חיטוף.
4. יש רשימה מוגדרת של יוצאי דופן, מילים שבהן התנועה אינה מתקצרת למרות הכלל
   
   (סְבָרות החכם, ומלחמתו של יצחק אבינרי באקדמיה למען קיום הקמץ בצורת הריבוי של וָתיק - וָתיקים.)

מדוע אומרים ישרְאלי?
המילה המקורית היא ישרָאל. מתחת ל־ר' יש קמץ. הטעם במילה מתרחק מן הקמץ בריבוי (ישראלים), והקמץ הופך לשווא: ישרְאלי, ישמְעלי. ישרְאלי עשר. ישמְעאלי.

מְטוסים ומַסּוקים. מדוע הריבוע של מטוס הוא מְטוסים, ושל מסוק הוא מַסוקים?
מטוס הוא משורש ט־ו־ס, וניקודו קמץ: מָטוס. לכן, בריבוי יש שווא: מְטוסים. כך גם מָסוף ומָרום.

מסוק הוא משורש נ־ס־ק. היינו צריכים להגיד מַנְסוֹק. ויתרנו על הנו"ן וקיבלנו מַסּוק. גם הריבוי
אמור היה להיות מנְסוקים, ויתרו לנו על הנו"ן תמורת דיגוש הסמ"ך, אבל נמשיך לומר מַסּוקים. גם מַסּור.


צָהֹב ואָדֹם. גם במשקל זה, של צבעים חלה היחטפות:
צהוב -> צְהֻבִּים, אבל:
אָדֹם -> אְדֻמִּים?... לא. כאן בא חטף: אֲדֻמִּים. וּוי"ו החיבור לפני חטף־פתח תנוקד בניקוד החטף,
שהוא, במקרה זה, פתח. לכן: וַאֲדֻמִּים. וַאֲרֻכִּים.

לעומת פתח־דגש במילה סַבּוֹן, שהריבוי שלו הוא: סַבּוֹנִים.

אני מקווה שהכול כאן ברור. לא כל־כך קל להבין את הכול בקריאה הראשונה. בכל אופן, אם יש שאלה, אנחנו כאן!

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן

בהחלט מעניין ההסבר שלך על כך שלקמץ יש נטייה להתקצר בריחוק טעם. וגם אודה ואומר שלא ממש שמתי לב לכך עד שציינת זאת בפניי.
לצערי התשובות שלכם מראות לי כמה אני בור בלשון

* הפתח מתקצר רק במערכת הפועל (נזכַּר - נזכְּרו), וכאן עומד ההבדל בינו ובין הקמץ.

גם אני, כשלמדתי את המושגים האלה, לא ידעתי עליהם קודם. אחרי שאתה לומד ומפנים ומוודא עם עצמך
אם זה ככה באמת, כשתיתקל בתופעה הזו בדיבור או בכתב, לא תוכל להתעלם, אלא רק להגניב חיוך.

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן