 |
05-10-2016, 13:48
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
|
כתבה על נחמיה כהן ז"ל
בתגובה להודעה מספר 6 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "עוד על נפילתו של נחמיה כהן ז"ל בששת הימים ניתן ללמוד מסיפור הצל"ש של ג'קי אלימלך"
https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...05/71658705.pdf
ואז רבין שאל: מה נחמיה אומר?
הוא קיבל את מספר הצל"שים והעיטורים הרב ביותר בתולדות צה"ל, לצד אהוד ברק, חברו ליחידה. נחמיה כהן – לא גבה קומה, לא אשכנזי ולא בן קיבוץ – היה אחד הלוחמים הטובים ביותר של סיירת מטכ"ל. ביום הראשון למלחמת ששת הימים קיבלה ידידתו נאוה, לימים נאוה ברק, את הבשורה הקשה על נפילתו בקרב על עזה. "כשאני פותח היום עיתון", אומר מפקדו דב תמרי, "אני רואה מודלים לחיקוי רק מסוג אחד: דוגמנים ודוגמניות"הוא נחשב לחייל הכי טוב של סיירת מטכ"ל. קצינים בכירים אומרים שצה"ל חייב לו, במידה רבה, את הניצחון במלחמת ששת הימים, אף שנפל עוד ביומה הראשון. 31 שנה אחרי מותו, כל מי שהכיר אותו עדיין נזקק לסופרלטיווים כשהוא מדבר עליו. הסיבות לצל"שים עוד שמורות בסוד וצה"ל אינו מאשר אפילו עיון בתיק האישי. אבל נחמיה כהן, שנפל בן 24 בקרב על כיבוש עזה, רחוק מלהיות דמות פלקטית. "הוא לא התאים לשום כרזה", אומר מפקדו בסיירת, דב תמרי. חברו לצוות, קובי מירון, זוכר ש"אם היית מעמיד עשרה אנשים בשורה, היית מסתכל על שמונה לפניו".
כהן לא היה גיבור אופייני של תקופתו; לא גבה קומה או יפה תואר במיוחד, לא אשכנזי ולא בן קיבוץ. אביו היה נהג אוטובוס ואמו עקרת בית. אבל המשפחה הזאת שלחה לצה"ל מפקד טייסת מסוקים, מפקד פלוגה בשריון ואת הקצין המעוטר ביותר בצה"ל – ארבעה צל"שים ועיטור מופת היו לנחמיה כהן במותו, כמו לאהוד ברק.
שום דבר לא הלך לו בקלות, אומרים חבריו. מבית הספר התיכון כמעט שנזרק. לבחינות הבגרות ניגש בעצמו ולא הספיק להשלימן. כשנשלח לקורס קצינים, פסלה אותו ועדת המיון שלוש פעמים. אבל כהן, שהתקבל לבסוף לקורס רק בהתערבות אלוף במטה הכללי, סיים אותו כחניך מצטיין. כשהועלה בדרגה, התייצב ראש אמ"ן להעניקה במטע בננות ליד הגבול, במסדר סהרורי עם שני משתתפים. נחמיה כהן הוא חלק מזיכרון שאיננו רוצים לנטוש, אומר דב תמרי, כי חברה זקוקה למיתוסים, וכשהיא מנפצת אותם, היא תחפש אחרים. "כשאני פותח עיתון, אני רואה מודלים רק מסוג אחד: דוגמנים ודוגמניות", מוסיף תמרי. "רוב המודלים של הזיכרון ההיסטורי שלנו שוכבים בבתי הקברות הצבאיים. נחמיה כהן לא היה יחיד בדורו, אבל הוא באמת היה איש מופת. לא צריך יום עצמאות, מספיק שאני נוסע באוטו ושיר ישן מזכיר לי אותו. ככל שאני מתבגר, אין יום שאני לא נזכר באנשים כמוהו, כמו יורי כהן, כמו רפי בר-לב ונמרוד גאון, שנהרגו ב-73 .'אני תופש אותם כחלק מזיכרון אישי, היסטורי, סמלים שאני לא רוצה להגיד שאינני יכול בלעדיהם, אבל הם לא עוזבים אותי".
"כשחזרתי ליחידה אחרי קורס קצינים והקמתי צוות, נחמיה היה חייל בצוות הבוגר יותר", נזכר אהוד ברק, שהיה מבוגר מכהן בשנתיים. "הוא היה שתקן, אבל התבלט בפרפקציוניזם שלו. אני זוכר אותו מטפס רק בעזרת הידיים על חבל, במהירות רבה; עולה על מתח ביד אחת. נחמיה בקושי דיבר. אני זוכר שהיינו אומרים עליו שהוא כמו הילד מהבדיחה – שאחרי שתיקה של עשר שנים מתלונן: 'החלב חמוץ'. שואלים אותו: למה נזכרת פתאום לדבר? אז הוא עונה: 'עד עכשיו הכל היה בסדר'".
אורי כהן טוען שאחיו הצעיר בנה במתכוון תדמית שונה לגמרי מדמותו בבית. "החבר'ה שלו היו אומרים: איזה בחור סגור, כמה הוא שקט. אני ראיתי בזה בולשיט. התדמית החדשה השתלבה בסודיות שנדרשה מהסיירת. אתי הוא היה מדבר בלי הפסקה, לפני מבצע ואחרי מבצע – כולל דברים שאסור לספר. זה היה הפורקן שלו. גם להורים זרק פתיתי אינפורמציה, כדי שיבינו שהוא עושה משהו רציני". פעם מצאה אמו כרטיס קולנוע, מודפס בערבית, בכיס מכנסיו. "הוא היה אומר לי: אני יודע מה נאצר אכל לארוחת צהריים", נזכר גיסו, ראובן קסטל. הוריו לא התפעלו. "התפישה שלהם היתה: אם אפשר – אל תלך לקרבי", מספר אורי כהן. "הם באו לסיום קורס הקצינים שלי, אבל כשראו את החברים מהשכונה משרתים בשנלר, שאלו: בשביל מה לך להיות פייטר? האידיאל היה: עשה מה שטוב לך כפרט. הם דאגו איך הילדים יסתדרו בחיים. בשביל זה צריך ללמוד או לרכוש מקצוע. יחידה קרבית לא עזרה לכך". ב-20 בנובמבר 1966 כתב נחמיה כהן: "אמא ואבא שלום, במקרה זה אני מייצג גם את שאר האחים הסוררים שלא הלכו בדרך בה צפיתם... בסך הכל אנחנו חיים על בסיס החינוך הטוב שנתתם לנו, לעשות את הטוב בעינינו ולהיות בנים טובים להורים ולמולדת... התהלכו גאים, זקופי קומה ואל תתביישו להתגאות בבנים כאלה... ארורים כל אותם נמושות הנמלטים מהארץ אשר כל מה שהיא מבקשת הוא מועט שבמועט. דבר לא יקרה לנו, כמו שלא קרה עד היום. שלכם תמיד, בנכם נחמיה". קשה לדמיין פטריוטיות בלא מעצורים, פאתוס כזה, היום. כשנסע אורי ללימודים בארה"ב, איים נחמיה לנתק אתו קשר אם לא יבטיח לשוב לארץ. "כולנו אהבנו מה שעשינו בצבא, אבל חשבנו שצריך גם להתחתן, ללמוד, להתבסס אחרי הצבא", אומר קובי מירון. "בשבילו, היחידה היתה כמעט משימת חיים. הוא ראה בשירות שם את תכלית הכל. במבט לאחור, הוא היה קצת נאיווי. אבל זה היה תום, לא טיפשות".
נחמיה כהן, בן הזקונים במשפחה של ארבעה ילדים, נולד ב-30 באפריל 1943 בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. כשהיה כבן ארבע השתכנה משפחתו בבית בקרית משה, שאותו לא עזב עד מותו.
הוריו, שלום ושושנה, עלו לארץ בילדותם, בשנות ה-20 .משפחתו של האב חיתה בכפר במזרח טורקיה. הסבא, אליעזר כהן, היה ראש הקהילה היהודית הקטנה במקום, ששפת הדיבור שלה היתה ארמית. הוא ראה עצמו ציוני וידע לא מעט על ארץ ישראל; לכפר הגיעו שליחים של התנועה הציונית. אבל המשפחה עלתה לארץ בגלל מלחמת העולם הראשונה. כשהחלו באזור קרבות, ננטש הכפר והם ברחה מזרחה. אביו של נחמיה, שלום, היה אז בן שמונה. כשנתיים שהו בבגדד, עד שהחליט אליעזר כהן לעלות לארץ ישראל. הוא אסף סביבו חבורה של אנשים והשיירה עלתה לארץ ברגל, דרך המדבר. במסע נספו שתי אחיותיו התאומות של שלום. על פי הסיפור המשפחתי, נשמטו השתיים מסינרה של האם בעת שהשיירה חצתה נהר וטבעו. כשהגיעו העולים לעיירה הדרוזית מג'דל-שאמס, בגולן, אספו אותם חיילים צרפתים והסיעו אותם במשאיות לביירות. משם המשיכו ברכבת לירושלים.
"הם חיו באיזה חור בעיר העתיקה, כנראה על סף רעב", אומר אורי כהן, "עד שיום אחד הסבא החליט שהוא יוצא משם. המשפחה נדדה בין כל מיני חצרות בשכונות מחוץ לחומות. מכל מקום גירשו אותם; הם הרי נראו כמו צוענים". בני המשפחה עסקו בכל עבודה אפשרית: סלילת כבישים, בניין, גננות. אליעזר כהן השתתף בהנחת אבן הפינה של האוניברסיטה בהר הצופים. הוא התקשה להתרגל לעבודה הפיסית הקשה. כעבור שנים אחדות מתו אליעזר ואחד מבניו באותו יום, ממכת שמש בעת העבודה בבניין.
משפחתה של האם, שושנה, עלתה מפרס. גם הם עברו מסע מפרך: מהעיר אורמיה שבפרס, דרך הודו ותעלת סואץ, עד נמל יפו. בדרך מתה אמה של שושנה. בירושלים גרו שתי המשפחות בשכנות. כך הכירה את שלום.
שלום כהן היה נהג אוטובוס בקואופרטיב "המקשר". כשנולד נחמיה היתה אחותו הבכורה, יהודית, בת 13; אליעזר (צ'יטה) היה בן תשע ואורי בן חמש. זה לא היה בית משכיל, אומר אורי כהן. כל אחד מההורים למד רק כמה כיתות בבית הספר העממי. "השנים הראשונות בארץ היו בשבילם טראומה. זה לא עזב אותם כל השנים: אסור לבזבז כסף על מה שאינו חיוני. יציאה לטיול שנתי היתה מבחינתנו קריעת ים סוף, מאבק עם ההורים שהתחיל חודש מראש; על כדורגל או אופניים לא היה מה לדבר. אבא עבד כמו חמור, עד 12 בלילה.
"מבחינה פוליטית, ההורים היו אנשי מפא"י. כל בוקר קיבלנו עיתון 'דבר'. מרגע שהם התחילו לעבוד והיה אוכל על השולחן, ההורים כבר הרגישו שהשתלבו כאן. היתה הכרה לאומית, תחושה שאתה בונה משהו. אני זוכר את אבא מצביע על עצים ששתל ברחוב החלוץ ומספר על אמא שלו שעבדה בסלילת כבישים". הבית היה חילוני. האם היתה מודעות עדתית? אורי כהן אומר שלהורים היתה "תחושה מסוימת של בעייתיות עדתית" אבל לא רגשי נחיתות. אחותו, יהודית קסטל, זוכרת גם קיפוח, "אבל הדור של נחמיה כבר לא הרגיש את זה".
"מגיל צעיר מאוד נחמיה נדבק לשכבת הגיל שלי", מספר אורי כהן. "זה התבטא בעיקר בספורט, במשחקי כדורגל. הוא היה קטן וחלש יחסית אלינו. אפילו בהשוואה לבני גילו לא היה חזק במיוחד, אבל נחמיה היה ספורטאי מצוין. לא ראינו בו את האח הקטן שנגרר אחרינו. בבית הספר היסודי הוא גם היה תלמיד מצוין, אבל בתיכון משהו השתבש".
בכיתה י' נשלח נחמיה, בעקבות אורי, ללמוד בתיכון "בית חינוך", בצדה השני של העיר. זו היתה "נפילה טוטאלית", אומר האח. "התעודה שלו היתה כולה ציונים שליליים; רק בהתעמלות קיבל 'מספיק'. הוא ברח משיעורים – וההורים קיבלו מכתבים מהמנהל. בשבילם זה היה משבר נורא. הלימודים היו הדבר המרכזי ופתאום זה התפורר להם מול העיניים. בחופשות מהצבא הייתי מתרוצץ בבתי הספר, בניסיון להעביר אותו תיכון – אבל זה לא הלך. נחמיה לא היה טמבל, אלא ההיפך הגמור. היה כאן בעיקר קושי חברתי: הוא לא השתלב בכיתה וגם לא הלך לתנועת נוער. הוא היה בודד מאוד; היה לו רק חבר טוב אחד, ילד בשם אלקלעי. בתקופה הזאת כל הפרצוף של נחמיה התמלא חצ'קונים; זה לא תרם לביטחון העצמי שלו".
לקראת סוף כיתה י"ב החליט לעזוב את התיכון וללמוד לבחינות במתכונת אקסטרנית. "ראית שנמאס לו והוא החליט לקחת את עצמו בידיים", אומר אחיו. הוא עבר כמה מהבחינות לפני שהתגייס, אבל לא השלים את תעודת הבגרות. באותה תקופה החל באימוני כושר לקראת הגיוס לצבא. "הוא בנה את עצמו לכך, גם נפשית – ההכנה הזאת לא היתה מקובלת אז", אומר אורי. "הוא העריץ את מאיר הר-ציון וכנראה אסף לא מעט מידע על היחידות הסודיות. ככל שהלימודים היו בשפל, גברה אצלו השאפתנות לעשות משהו מרשים בצבא". אחיו, צ'יטה, היה אז מדריך בבית הספר לטיסה של חיל האוויר, "הטייס השני בכל ירושלים". אורי היה מפקד פלוגה בשריון. קובי מירון, שהתגייס עם נחמיה לסיירת מטכ"ל, חושב ש"נחמיה הרגיש שהוא צריך ליישר קו עם האחים שלו. גם זה דחף אותו קדימה".
ההורים לא התלהבו מהבחירה בסיירת. יהודית קסטל אומרת ש"היו להם מספיק חששות סביב אליעזר" ואורי מוסיף ש"הם הרגישו שתרמו את חלקם למאבק; שאנחנו כבר לא חייבים. הם מעולם לא התרגלו לשירות של צ'יטה ושלי, וההליכה של נחמיה ליחידה מיוחדת לא היתה מבחינתם פיצוי על הקשיים בלימודים. אבל לא היתה להם מלה לגבי הצבא; עשינו מה שרצינו". איך בכל זאת יצא מהבית הזה החייל המעוטר ביותר בצה"ל? "ההורים היו אנשים קטנים, שניהם ביחד מטר וארבעים", אומר אורי. "אנשים פשוטים מהיישוב שעסקו רק בדל"ת האמות שלהם. מצד שני, הם נתנו לנו דוגמה פנטסטית של לקיחת אחריות, רצינות, מוסר עבודה גבוה, דבקות במטרה. ההקרבה למען המדינה היתה חבויה אצלם; מי שהיתה לו עין חדה ראה את זה, אבל הם חששו שאצלנו זה יקבל תרגום 'לא טוב', יסיח את דעתנו מהמשימה העיקרית, מההתבססות".
בנובמבר 61' התגייס נחמיה כהן לסיירת מטכ"ל. את הטירונות עשה בצנחנים ומשם המשיך לסיירת. יורי כהן, שמת בנסיבות טראגיות לאחר מלחמת יום הכיפורים, פיקד על הצוות שלו; מתוך 15 חיילים, שישה סיימו מסלול. קובי מירון, שכמו נחמיה גדל בירושלים, זוכר "בחור לא מאוד מרשים, במבט ראשון. רק בהדרגה הבנו עם מי יש לנו עסק. אהוד (ברק) היה מבריק; דיבר יפה. נחמיה לא דיבר כל-כך יפה, אבל דבק במשימה עד הסנטימטר האחרון".
כשהתגייסנו, מספר קובי מירון, הר-ציון היה הגיבור שלנו. "חשבנו שאנחנו הולכים להסתער עם סכין בין השיניים, כמו ה-101 ,ופתאום דרשו מאתנו משהו אחר לגמרי: פעולות מודיעיניות חשאיות, מורכבות". אורי כהן התפעל מהסודיות ביחידה וגם מאישיותו של אברהם ארנן, מפקדה הראשון של הסיירת, "שהיתה לו מנהיגות מאוד מרשימה".
אם רוצים להבין את נחמיה, אומר קובי מירון, צריך להבין את ארנן. "הוא השפיע מאוד על נחמיה ועל אהוד (ברק). לאברהם היתה אמונה לוהטת בקדושת המשימה, בזה שאסור לחפף. אתה רוצה לדעת מאיפה נחמיה צמח כמפקד? ארנן הוא השורש שלו. הוא נתן לו את גישת הראש הפתוח, את העידוד להגיע למסקנות לבד".
המפקד הבא של הסיירת, דב תמרי, התרשם שנחמיה "היה טוב מאוד כבר בתור חייל. היו לו קור רוח, התמדה, רצינות". כהן הצטיין במבצעים וזכה לצל"ש הראשון שלו עוד כשהיה רב"ט. אז הוחלט ביחידה לשלוח אותו לקורס קצינים. "שלחנו אותו למבדקי קצונה", מספר אהוד ברק, "והוא נכשל. אמרנו: אה, לא יכול להיות. הוא נראה לנו החייל הכי טוב ביחידה. חשבנו: מה הבעיה? נשלח אותו עוד פעם. הוא הלך שוב – ושוב נכשל. בפעם השלישית חזר כועס והשלישות הודיעה לנו שהם לא רוצים לראות אותו יותר; הוא לא הסכים להשתתף במבחנים.
"מתברר שקציני השלישות שאלו אותו כמה ח"כים יש בכנסת ומה המרחק בין תל אביב לירושלים. הוא אמר להם: חבר'ה, תעזבו אותי – והלך. הבנו שיש בעיה: הוא לא מדבר, לא מנסה לעשות רושם על אף אחד – זה פשוט לא מתאים להם לשטאנץ. הזעקנו את האלוף מאיר עמית. לא היתה ברירה. אמרנו לו: תראה, השלישות לא מעניינת אותנו. אנחנו מבטיחים לך שהוא לא יהיה קצין שלישות, אבל אנחנו צריכים אותו". עמית התערב, וכהן נשלח לקורס הקצינים. הוא סיים אותו כחניך מצטיין.
כשחזר ליחידה וקיבל לפיקודו צוות, התעוררו קשיים לא צפויים. ברק: "אני הייתי החונך שלו. היו שלבים שאמרתי לדוביק: שמע, יש כאן בעיה. זה מתקדם לאט מדי". תמרי: "הנושא שהוטל עליו לטפל בו היה מסובך מאוד. ברק ואני חזרנו מתרגיל של הצוות שלו מיואשים לגמרי. התרגיל לא הצליח. שאלנו את עצמנו: מה עושים? מאוחר מדי להביא מישהו חדש; מסוכן מדי להמשיך עם נחמיה. קראנו לו לשיחה והסברנו לו מה לא בסדר בצורה מאוד חושפנית. הוא שתק, הקשיב ואז נתן לנו להבין שהוא מסוגל להתמודד. מאז, נחמיה נצמד לעניין כמו בוקסר שלא מרפה. השקיע מאמצים אדירים ואחרי חצי שנה יצא למבצע מפואר, שבו זכה לצל"ש".
גם היום רוב פעילותו של נחמיה כהן אפופה בחשאיות. מחלקת ביטחון-שדה עדיין אינה מאפשרת עיון בתיקים הצבאיים. כל המרואיינים לכתבה נזהרו מאוד בדבריהם, ברגע שהשאלות עסקו במבצעי הסיירת. מה שנותר הוא תיאורים כלליים, נטולי זמן ומקום, כמו הפעם שבה זינק על מפקדו והפיל אותו כדי למנוע ממנו להיתקל בשומר של כוח אויב, או המבצע שאליו יצאו שישה חיילים, אך סיימו אותו רק שניים – כהן ותמרי – לאחר שכל היתר פרשו.
תמרי זוכר שבאותו יום נחמיה היה אמור לקבל דרגה, אבל לא השתתף בטקס כי הוזעק למבצע. "חזרנו לפנות בוקר, מותשים ומלוכלכים. אהרן יריב, שהיה אז ראש אמ"ן, חיכה לנו במטע בננות ועשה מסדר, רק לשנינו. עמדנו דום, הצדענו ויריב העניק לנחמיה את הדרגה לפי כל דקדוקי הטקס. יריב היה מאוד סנטימנטלי בדברים האלה, בצד הרשמיות שרכש בצבא הבריטי. זה היה מחזה סוריאליסטי לגמרי, אבל נוגע ללב".
אחיו של נחמיה, צ'יטה כהן, שהשתתף ברבים ממבצעי הסיירת כטייס מסוקים, זוכר "מבצע שהסתבך. נחמיה היה מפקד הכוח ואנחנו ישבנו עם הרמטכ"ל, יצחק רבין, בחפ"ק. דיווחו לנו שיש בעיה ורבין שאל: מה נחמיה אומר? נחמיה, בקור רוח מדהים, אמר שהכל תחת שליטה והוא באמת הצליח להתגבר על התקלה ולחלץ את הכוח בשלום מהשטח. אני חושב שרבין איבד שנה מחייו בשעה הזאת".
צ'יטה ונחמיה כהן זכו לעיטורי מופת באותו מבצע. "ופתאום בטקס, רבין ראה אותנו ביחד ושאל את עזר ויצמן: הם אחים? לא ידעתי. אני מבקש שהם לא יטוסו ביחד לפעולות". במבצע הבא נשמרה הוראת הרמטכ"ל, "אבל בדרך חזרה, פתאום אני מגלה שנחמיה במסוק שלי. שאלתי אותו: מה זה צריך להיות? והוא ענה: רבין אמר שאסור לנו לטוס לפעולות, הוא לא אמר שום דבר על הדרך חזרה".
עיטור המופת וארבעת הצל"שים שמורים אצל האחות, יהודית קסטל. במזוודה ישנה טמון גם קלסר מסודר ובו מכתבי השבח מהרמטכ"לים, בצד אזהרה מהנהלת התיכון על היעדרות משיעורי גדנ"ע. "רצוני להביע לך את הערכתי הרבה על יכולת הביצוע שגילית כמפקד חוליית הביצוע", כתב לו רב-אלוף יצחק רבין ב-15 בנובמבר 1964" .ביצעתם את המשימה בדייקנות למופת, במהירות ובכשרון. כל אלה בזכות ההכנה המדוקדקת ועבודת צוות מצוינת. פעולתך זו תרמה תרומה חשובה ביותר להגברת ביטחון המדינה".
דב תמרי אומר כי "צל"ש, בדרך כלל, ניתן על פעולה מעל הנורמה הנדרשת. זה עניין שבאקראי: סיטואציה לא שגרתית במלחמה, שבה מישהו נהג ללא שום תוכנית מראש, מעבר לדרישות החובה. נחמיה כהן, כמו ברק, שייך לסוג אחר של מעשים מעבר לחובה. לא היה בצל"שים שלהם שום דבר מקרי. הם היו חלק מחבורה לא גדולה של אנשים שבצורה מתוכננת ומקצועית, תוך המון קשיים, עסקה ביצירת התשתית למלחמת ששת הימים. העבודה שלו התבטאה באופן מאוד ישיר בתוצאות המלחמה".
את הוריו של נחמיה לא ריצו גם הצל"שים. "הם ציפו שישתחרר מהצבא בסוף שנת הקבע ויילך ללמוד, כמו שאני עשיתי", מספר אורי כהן. "כשהחליט להמשיך בצבא, זו היתה פצצה בשבילם. פעם צ'יטה פגש את אהרן יריב, שהיה מלא שבחים לנחמיה. צ'יטה סיפר את זה בבית. נחמיה שמע וכנראה היתה לכך השפעה על ההחלטה להישאר. אחרי שנחמיה נהרג, אבא שלי האשים את צ'יטה, שבמצב של היסוס כאילו נתן לנחמיה דחיפה להמשיך.
"היתה לו מצוינות", מסביר אורי, "רצון לעשות כל דבר בצורה הכי טובה שאפשר. זה נולד אצלו בתהליך אינטואיטיווי, והוא שילב בכך את רוח היחידה, שכללה גם כל מיני 'רעשים' חיצוניים, כמו חאפלות וגניבת השלטים בכביש גהה, שמהם לדעתי לא התלהב". תמרי אומר שלנחמיה היתה "מנהיגות שקטה מאוד. אני לא זוכר אותו צועק. איש לא עשה את הדברים טוב ממנו. הוא התאים למבצעים משום שלא היה שלפן, פזיז או מאלתר. הוא לא הקרין ברק, אלא יסודיות, עבודה מסודרת, תכנון".
בעצם, אומר תמרי, נחמיה לא הספיק הרבה. "לא התחתן, לא הקים משפחה. לא הגשים דברים שרצה בהם, אפילו משהו אלמנטרי מאוד: נחמיה נהרג בלי שראה מספיק סרטי קולנוע. הוא היה פריק של קולנוע, אבל לא הספיק לראות את כל הסרטים שרצה". דווקא המבצעים החשאיים, סבור אורי כהן, אינם מבטאים בהכרח את מגוון הכישורים שלו. "לו ניתנה לו הזדמנות, היה יכול לבטא את יכולת החשיבה, ההתבוננות, הניתוח שהתחיל לפתח – מעבר למסגרת המצומצמת של השירות".
אחרי יותר משלושים שנה, נשארו בזיכרון המשפחתי הרבה אנקדוטות. אורי כהן זוכר איך עבד עם אחיו הצעיר "ב-61 ,'בתור פועלים שחורים, בצוות שעסק בניסויי אנרגיה באוניברסיטה העברית, ובן-גוריון בא לראות. הזקן היה הרוס מהתפעלות. היה נדמה לו שכל תחזיותיו על הגניוס היהודי מתגשמות".
יהודית קסטל שומרת את כל התקליטים של אחיה, יחד עם הפטיפון הישן. "הוא אהב מאוד מוסיקה קלאסית וגם את ג'ואן באאז. נחמיה היה מאוד רגשן. אני לא אשכח איך הוא בכה בברית של הבן שלי". כשיצא לטיול ראשון בחו"ל, "חזר נרעש ואמר לי: את חייבת לנסוע גם. לא היה לנו מספיק כסף, אז הוא הלווה לנו כדי שניסע". אלה כהן, גיסתו, לקחה אותו להצגת התיאטרון הראשונה שראה, כשהיה בן 14, "והילד היה פשוט נפעם".
דב תמרי זוכר "איך היו לו טקסים מיוחדים אחרי מבצעים. הוא נהג לקחת, על חשבונו, את כל הצוות שלו למספרה, ואחר כך לסרט בהצגה ראשונה ולמסעדה של ציון בכרם התימנים. הם היו שותים קוניאק 777 ,זה המקסימום שידעו לשתות. תמיד צירפו לשולחן איזה תמהוני מקומי, שאספו בדרך". את אהוד ברק הזמין לביתו, לביקור אצל הוריו. "זה היה מעין צעד של אמון מצדו", אומר ברק. "אני זוכר שזה היה אחד המקומות הראשונים שבהם התרחצתי באמבטיה, לא במקלחת כמו בקיבוץ".
בסיירת החלו לראות בנחמיה מועמד מתאים לפיקוד על היחידה בעתיד. תמרי החליט לשלוח אותו לתקופה בצנחנים, כדי שיצבור ניסיון בפיקוד על מסגרות אחרות. נחמיה שובץ כסגן מפקד פלוגה בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. צבי בר היה מפקד הגדוד; יחיאל אמסלם, גם הוא יוצא הסיירת – מפקד הפלוגה, שנחמיה היה אמור לרשת את מקומו. "הם היו מאוד שונים זה מזה", אומר אהוד ברק. "אמסלם היה ענק, טיפוס מוחצן כזה. לנחמיה לקח זמן להתאקלם שם".
כעבור חודשים אחדים פרצה מלחמת ששת הימים. הגדוד של בר הוצב בחזית הדרומית. "נענו לעזה מדרום, מכיוון חאן-יונס", מספר בר. "זה היה ביום הראשון של המלחמה. אמסלם נהרג בדרג', על-ידי, מצרור בצוואר. נתתי לנחמיה את הפיקוד על הפלוגה. הוא חייך ואמר לי: אני אסתדר". הפלוגה של נחמיה כהן קיבלה הוראה להשתלט על גבעת עלי מונטאר, בכניסה לעזה, ונקלעה למארב של טנקים מצריים. נחמיה, שנסע בזחל"ם קדמי, נפגע מצרור יריות בחזה ונהרג במקום.
מסוקים מהטייסת של צ'יטה כהן פינו את ההרוגים והפצועים. הטייס המוביל החליט לא לספר למפקדו על מות האח הצעיר, כדי לא לפגוע בתפקודו בהמשך המלחמה. כעבור ימים אחדים הובילה הטייסת של צ'יטה את גדוד 202 צפונה, לכיבוש רמת הגולן. "צ'יטה שאל אותי מה עם אחיו. אמרתי לו: הוא פצוע קשה, אבל עזוב, צריך עכשיו לגמור את הקרב", מספר בר.
אנשי קצין העיר באו לבית ההורים רק בתום המלחמה. "עד היום הצעקה של אבא מהדהדת לי באוזניים", אומרת יהודית קסטל. "תמיד הוא המתין לנחמיה ליד החלון. כשבאו להודיע, הוא צעק: יהודית, יותר אין לי מה לעמוד בחלון. הרבה זמן לא עיכלנו שהוא נהרג. הייתי בטוחה שהוא יחזור עם השבויים. פעם, כשניקיתי את הבית, עבר מישהו בחוץ בנעליים אדומות. לרגע היה נדמה לי שזה נחמיה".
שלום כהן כמעט לא דיבר עוד על בנו הצעיר. גם לאזכרות לא הלך. ביוני 96,' חודשים אחדים לפני מותו, ביקש לבוא לאזכרה, "אבל עלה רק עד לאנדרטה לחללי 'דקר'. הוא שאל אותנו: איפה הקבר? אמרנו שזה לא רחוק, אבל הוא החליט שמספיק לו ונשאר לשבת שם", מספר אורי כהן. "אמא קיבלה את זה אחרת: היא בוכה, אבל מדברת על נחמיה. אבא היה בן 57 כשזה קרה, צעיר ממני היום בשנה; האסון הזה גמר אותו". מאז הפסיק האב לעבוד וסירב להיכנס לדירת המשפחה. ההורים עברו לדירה בבית הכרם, שם חיה האם עד היום.
משפחת כהן לא לקחה חלק באופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים. "הצטערתי שנחמיה לא זכה לראות את הכותל", אומרת יהודית קסטל, "אבל בעיקר כעסתי על החגיגות, על ההמונים שהתנפלו על החנויות בעזה כדי לקנות חרסינות". לאחר המלחמה נפתח בשכונת אבו-טור בית נחמיה. אנשי הסיירת שיפצו בית נטוש ומאז פועלים בו חוגים לבני נוער. צ'יטה כהן נדהם לגלות את הבניין שבו בחרו. זה היה המקום האחרון שבו ראה את אחיו; ביום העצמאות, לפני המלחמה, שימש הבית כמיפקדה של נחמיה, שהפלוגה שלו הוצבה בשכונה. בטקס הפתיחה ניגש מנהל "בית חינוך" ללחוץ את ידה של האם. צ'יטה התנפל עליו בצעקות: "שכחתם שזרקתם אותו מהתיכון? אתם השפלתם וכמעט גמרתם אותו".
בתום הטקס אמר יצחק רבין: אם ייצא מהבית הזה עוד נחמיה, עשינו את שלנו. רבים מבוגרי חוגי הסיירות של בית נחמיה אכן התגייסו ליחידות מובחרות. אחדים מהם נהרגו במלחמת יום הכיפורים ובלבנון. לסיירת מטכ"ל התגייס גם עמית, בנו של אורי כהן, בעקבות דודו. בגיבוש זיהו אותו המדריכים המבוגרים יותר. במשפחה אומרים שמבחינה חיצונית הוא העתק מדויק של נחמיה.
מה היה קורה לנחמיה כהן לולא נהרג בעלי מונטאר? הוא ודאי היה ממשיך בצבא, נעשה אלוף, אומר אורי כהן. אולי היה נכנס אחר כך לאפיק פוליטי. אלה כהן, אשתו של צ'יטה, מתקשה לראות את גיסה כגנרל. "לא היתה לו הערצה לטקסים, למדים, למסדרים. קשה לי לתאר אותו שופט חייל ל-35 יום בכלא או יושב ליד שולחן ומסיק מסקנות ממודיעין שהביאו אנשים אחרים". אהוד ברק מעריך ש"הוא היה מגיע רחוק. הוא לא היה מהנדחפים, אבל לכל מקום שבא, הכירו בערכו". צבי בר: "אם ברק היה רמטכ"ל, אז נחמיה בוודאי התאים".
ההשוואה עם ברק, וגם שאלת היחס אליו, חוזרות בכל השיחות. הקריירות של השניים היו כרוכות זו בזו עד מותו של נחמיה. יהודית קסטל, שכבר שנים מצביעה לליכוד, מאוכזבת מברק: "תראה איך הוא דרס את פרס". אורי כהן "זוכר לו מאוד לטובה את התקופה עם נחמיה. היתה לו קריירה מזהירה אחר כך. מצד שני, הייתי מצפה שיצליח היום יותר, לאור יכולתו אז".
נאוה ברק, אז נאוה כהן, הכירה את נחמיה כהן בעת שירותו בסיירת מטכ"ל. אחותו, יהודית קסטל, זוכרת שנחמיה "היה מבלה אצלי שעות, נשכב על הרצפה במטבח ומדבר עם נאוה בטלפון, כי להורים שלי עוד לא היה אז מכשיר". אנשים שהכירו את השניים אומרים ש"הם היו מאוד מיודדים. נחמיה חיזר אחריה, מאוד בעדינות, אבל היא לא היתה החברה שלו".
ברק מאשרת רק ש"היתה בינינו ידידות מאוד עמוקה. הכרתי את נחמיה עוד לפני שהכרתי את אהוד", היא מספרת. "הייתי חיילת במודיעין ואיכשהו יצא לנו להיפגש במהלך השירות. הוא לא היה אופייני ליחידה, כי היה צנוע וסגור יותר, רגיש וביישן. הוא לא עשה הצגות או הפגנות כוח, אבל היה בטוח מאוד ביכולתו. המפגש אתו מאוד הרשים אותי; מין פילוסוף קטן, מאוד רציני, שקרא הרבה ספרים. הוא לקח אותי אליו הביתה. אני זוכרת שהיה מאוד קשור להורים שלו וגם לאחיינים.
"במלחמת ששת הימים בדיוק השתחררתי, אבל הייתי במילואים ביחידה. אני זוכרת שכאשר הגיעה הידיעה על מותו, היא הכתה אותנו בהלם. נחמיה היה ממש נערץ והיה לנו טעם של החמצה – על כך שבעצם לא הספיק הרבה. זמן קצר אחרי שנהרג קיבלתי גלויה שכתב לי ממש לפני שהחלה המלחמה. זה היה מרגש; אני זוכרת שהוא כתב שמוכרח להיות טוב. אנחנו במין מערבולת כזאת, אבל מישהו בשמים מוכרח לשנות את הדברים לטובתנו. שמרתי את הגלויה הזאת כל השנים.
"בשנים הראשונות זו היתה האבידה הכי נוראית שיכולתי לחשוב עליה. אחר כך עוד איבדנו המון חברים, אבל דיברתי וחשבתי עליו הרבה. האמת היא שהקשר שלי עם אהוד התהדק דרך ההנצחה של נחמיה: היינו באים בשבתות לבית נחמיה, כדי לעזור לשפץ את הבית, לשתול דשא ולנקות. שם בעצם הכרתי ממש את אהוד".
האם היה נחמיה כהן מצטרף לפתח, אילו נולד פלשתינאי? אין לי ספק שהוא היה עונה על השאלה הזאת בדיוק כמו ברק, אומר אורי כהן. "אני תמיד אומר שלו היינו במקומם, היינו הופכים את העולם כדי לקבל עצמאות".
יש בי הרבה אכזבה ותסכול ממה שקורה כאן היום, מוסיף אורי כהן. "אני חושב שהמדינה הזאת היתה צריכה להתנהל אחרת, אבל אינני מעורב פוליטית. אני היום הכי סגור שאפשר, בקושי עוקב אחרי החדשות. לנחמיה היתה אמונה שלמה באידיאלים, בהקרבה. היום, באווירה שיש בה כל כך הרבה ציניות, אנוכיות, תועלתנות – יש לי תחושה של בזבוז, כאילו מי שנהרג היה קצת פראייר".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
, ובד"כ לא על פעולה בודדת - 
A friend in need 
- is a friend indeed 
מצב כלאיים
