03-08-2010, 18:29
|
|
|
|
חבר מתאריך: 11.09.06
הודעות: 1,860
|
|
מלאך מתוסכל
הוא היה נער ישיבה שהחליט שהוא לא רוצה להיות חלק מהם, שהוא רוצה להפסיק להיות חרדי. דניאל קראו לו והאברך נראה כאילו בזה הרגע נמלט משם.
"למה החלטת לדפוק דווקא על דלתי?".
"תחושה" ,השיב, "אות משמיים". כשקלט מה אמר שנינו חייכנו.
"ולמה החלטת לעזוב את הכול?". הוא רק חייך חיוך ביישני וניסה להשיג את הסכמתי לישון 'רק ללילה'.
"אתה נשוי?" תהה אחרי הלילה השלישי.
"כבר לא".
"גירושין?".
"סרטן".
"אני מצטער".
"גם אני".
"ילדים?".
"ארבעה- כולם כבר פרשו כנפיים. הם באים לבקר בימי שישי, כך שאתה תצטרך למצוא לך עיסוק באותו יום".
"אשתדל".
"ועדיין לא אמרת לי למה עזבת את הכול". דניאל השיב שאני צודק והלך לחדרו מזמזם 'משיח, משיח'.
חודשיים עברו עד שקיבלתי תשובה ובינתיים העלם הצעיר נטמע יותר ויותר בסביבה התל-אביבית, שזוף ועם פס וורוד בשיער. הוא היה גבר נאה ואולי בגלל זה לא חש מעצור להסתובב מעורטל למחצה בדירה.
אך חשדתי שיש עוד משהו ולבסוף נמצאתי צודק: עם מגבת סביב חלציו הוא החליק ונפל לזרועותיי ובמבט ממזרי חייך אליי.
"אז זו הסיבה?" שאלתי, מעט מופתע.
"זו הסיבה" השיב בחיוך והתקרב בשביל לתת לי נשיקה.
הסטתי את ראשי וביקשתי ממנו שיעזוב את הבית עד סוף השבוע. הוא לא הבין, טען שלא התכוון לגרום לאי נוחות- ביטלתי בהינף יד את טיעוניו וטרקתי את הדלת כשהיה עם דמעות בעיניו.
ועכשיו, כשהצעדה עוברת ואני רואה אנשים בשחור, אני תוהה אם אולי הייתי צריך להיות קשוב קצת יותר, פתוח קצת יותר ולא לדחוף נער מתוסכל אל תוך התהום.
_____________________________________
|