ולאו דווקא בהקשר עברי-יהודי

המילה הללויה היא מילה כביכול בינלאומית, שמשום מה דווקא הנוצרים משתמשים בה ללא הפסקה,
האם ההללויה, הללו את שם השם(אלוהי היהודים), היא מילה שנלקחה מהעברית הקדומה, או שיש לה מקור אחר בהקשר הזר?

המקור שלה הוא עברי, ע"ע "הללו - יה".

זה ברור, זה גם אני רשמתי,
אבל איך זה הגיע לשימוש זר?

אין הרבה מילים עבריות, ובטח לא מילה כזאת, שהיא מילה "כבדה" עם משמעות אדירה, שאני בספק אם הגויים מודעים לה, ש"הושאלו" לזרים

אני חושב שהגויים כהגדרתך דווקא כן מודעים למשמעות המילה. לדוגמה-ביטוי נפוץ באנגלית הוא "hallelujah-praise the lord" שזה בעצם המילה והתרגום שלה לאנגלית.*

הקטע שהשימוש במילה הזאת מעניינת אותי היא דווקא המשמעות העברית שלה, שהרי שם השם הוא יהודי מוחלט, וברגע שמשתמשים במילה הזו מהללים את שם אלוהי היהודים, וכתוצאה מכך, את היהדות עצמה..

לכן נראה לי מוזר שבתפילות/כנסים/הילולות/הרצאות/איך שהם קוראים לזה, הנוצרים משתמשים במילה הזו.
הם לא אומרים "הללו את אלוהים(פרייס דה לורד)" הם אומרים "הללו את אלוהי היהודים" בין אם הם ירצו או לא ירצו..

הנוצרים, במקרה שלא ידעת, מאמינים שאלוהיהם ואלוהי היהודים חד המה, לכן גם אם משבחים הם את אלוהי היהודים כוונתם היא לשבח גם את ג'יזוס.

המקור הוא ספר תהילים. בו היא מופיעה מספר פעמים. ולשאלתך, הרבה מוטיבים בנצרות נלקחו מהיהדות. כולל המלה הזו.

..

מאת הבלשן המנוח יחזקאל קוטשר, "מלים ותולדותיהן":

ציטוט:

אבא - Abbot - Abbe אבא הריהי מן המלים העבריות הנפוצות ביותר בכל חלקי תבל. אליבא דאמת אין היא עברית, כי אם ארמית. בארמית מצטרף סימן היידוע לסופה של התיבה, ובכן ׳האב׳ = אבא (ויש אף הסבר אחר לצורה זו). אך אבא הוראתה בארמית לא רק ׳האב׳, אלא גם ׳אבי׳; והוא הדין ללשון חז״ל (שקלטה את המלה הזאת מן הארמית), כגון (משנה סנהדרין ג, ב) ״אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך״. אבא פירושה גט = ׳אבינו׳; ״שלא פקדנו אבא, ולא אמר לנו אבא״ (משנה שבועות ז, ז). סיפור מפורסם בתלמוד הבבלי אינו מובן כל עיקר, אם אין יודעים, כי אבא = ׳אבי׳. במסכת פסחים (ג, ע״א) נאמר: ״לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו״. הגמרא שם מרבה בסיפורים, המשמשים דוגמאות לכלל זה. בין השאר מסופר שם (ד, ע״א), כי האמורא הבבלי המפורסם רב, בן הדור הראשון לאמוראי בבל, עלה בצעירותו לא״י, כדי ללמוד תורה בבית מדרשו של רבי (רבי יהודה הנשיא) מפי אחרוני התנאים, וביניהם רבי חייא: רבי חייא גופו בן בבל היה. משהגיע רב, שאל אותו רבי חייא: ״אבא קיים?״ (כלומר: העוד אבי חי?). השיב רב: ״אבא קיים״, כלומר: אבי שלי חי. הוסיף רבי חייא ושאל: ״אמא קיימת״? ושוב השיב רב: ״אמא קיימת״, כלומר אמי שלי חייה. כל כך למה? כדי שלא יוציא דבר מגונה מפיו. הבין רבי חייא מתוך תשובתו המשתמטת של רב, כי הורי עצמו שוב אינם חיים (זוהי גרסתו ופירושו של רבנו חננאל). אבא ׳אבי׳ היה אף כינוי של חיבה למורים, לזקנים מכובדים וכיו״ב בארמית הארץ־ישראלית ובלשון חז״ל (השווה במקרא: ״אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו״ מ״ב ב, יב). אף חלוקים חז״ל, אם מותר לכנות עבדים בכינוי זה: ״תני, העבדים והשפחות אין קורין אותן אבא פלוני ואימא פלנית. של בית רבן גמליאל היו קורין לעבדיהן ולשפחותיהן אבא טבי...״ (ירוש׳ נדה מט, ע״ב). אין פלא אפוא, כי היא אחת המלים הארמיות המועטות המצויות באוונגליון, בתעתיק יווני abba, כגון מרקוס 14, 36 ועוד; התרגום הסורי (הפשיטתא) מתרגם את המלה שם — ׳אבי׳. בקרב הנוצרים שבמזרח הקרוב, דוברי ניבים ארמיים, נשתגרה מלת אבא ככינוי לנזירים. מכאן נכנסה לתוך הרומית של ימי הביניים בצורת abbas. ברומית נוצרה התיבה abbatia ׳מנזר׳ וכיו״ב, ואפילו abbatissa ׳נזירה׳ (תיבה זו כמובן לא יכלה לצמוח אלא מתוך אי־ידיעת ההוראה המקורית!). מן הרומית נפוצו המלים האלה, אגב שינוי צורה, בשפות האירופיות השונות, כדוגמת abbé הצרפתית = ׳כומר׳ abbot האנגלית = ׳ראש מנזר׳, וגרמנית Abt = ׳ראש מנזר׳. הן הגיעו אף אל השפות הסלאוויות וגם אל ההונגרית׳ כגון apáca = ׳נזירה׳. כל הקרוב ללשנות עברית וארמית אינו יכול שלא לתמוה על צורת אבּא. מניין הדגש החזק בבי״ת? הן בעברית ובערבית, דרך משל, אין רמז לדגש זה. ולא זו בלבד, אלא שאף בארמית המקראית ובסורית אין זכר לצורה דגושה. דומה, כי בא״י של סוף ימי הבית השני והתקופה שאחריו היו קיימות שתי הצורות כאחת. על הצורה הדגושה מעידים התעתיקים הנ״ל ואחרים; ואילו על הצורה חסרת הדגש מעיד, דרך משל, השם המצוי בתלמוד הירושלמי אחוה (= אחי אבא); הבי״ת הרפויה נהגתה כמות הוי״ו, ומשום כך מופיעה כאן וי״ו. ואילו בתלמוד הבבלי נזכר אותו איש בשם אהבה (בבבל נהגתה החי״ת כה״א). אך עדיין לא נתיישבה השאלה: דגש זה מניין הוא? נראה, כי קרובה ביותר הסברה, שתיבת אמּא היא שגרמה. תופעה ידועה היא בלשונות שונות, כי שתי מלים הבאות מזווגות לעתים מזומנות, עשויות להשפיע אהדדי מבחינת צורתן (ראה למטן; ויש אף הסבר אחר). [ראה תוספות בסוף הספר]. שתי הצורות לאב בנטייה מופיעות אף בניב מעלולא. ניב מעלולא שליד דמשק הריהו הניב הארמי היחיד, החי בתחום סוריה וא״י (הניב מדובר בכפר מעלולא ובשני כפרים שכנים). מוצאו מניב ארמי קרוב לארמית הגלילית, היא הלשון של החלקים הארמיים של התלמוד הירושלמי ושל מדרשי האגדה. הממשלה הסורית — עינה צרה בו כפי הנראה; מלומדים אירופיים, שעסקו במחקרו, גורשו מסוריה לפני שנים אחדות, והחומר שבידיהם הוחרם. רבי אבא אינה המלה העברית (הארמית) היחידה שנתגלגלה לאירופה ע״י הנצרות. בעקבותיה יצאו מלים מעין אמן, הללויה, שרפים ועוד אחרות. ואגב — האוונגליון הוא המקור ההיסטורי הקדום ביותר למלה התופסת מקום חשוב ביותר בחיי היהדות: רבי. היא מופיעה בהוראה זו = ׳מורי׳ בפעם הראשונה באוונגליון, כגון מתי 23, 7.

https://2010-uploaded.fresh.co.il/2...08/24605776.jpg
https://2010-uploaded.fresh.co.il/2...08/35605579.jpg

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן