30-05-2010, 21:18
|
|
|
|
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 12,666
|
|
איפה יש עוד אנשים כאלה...
לראשונה "נתקלתי" בלובה אליאב בשנת 1975, באחד הביקורים שלי בבית חולים הדסה בתל אביב. ראיתי אותו סוחב בעגלה בלון חמצן. ( אז הוא היה חבר כנסת) לשאלתי מה הוא עושה ומדוע ענה לי שבכנסת אין מה לעשות כולם רק מדברים, כאן לפחות הוא מרגיש שעושה משהו...
בפעם השניה בשנות השמונים, לרגל תפקידי הסתובבתי בנגב ונודע לי שהוא הקים כפר הנוער בניצנה.
היו לי כמה ימים "פנויים" והחלטתי לעשות משהו בנדון והגעתי לניצנה. כאשר פגשתי את לובה אמרתי לו:
שאני מכיר אותו, אך הוא לא מכיר אותי. שאלתי אותו מה אפשר לעשות עם הזמן הפנוי שלי באיזור.
שאל אותו במה אני עוסק ואמרתי שאני פקיד, הוא הסתכל עלי עם בת צחוק ואמר: "לבוא לכפר בבוקר בשעה 04:30, כי מתחילים לחפור בתל ניצנה ואני אהיה כסבל לסחוב דליים עם חול"...
כמובן התייצבתי בשעה היעודה ועבדנו כל יום ערך כ-5 שעות עד שגבר החום והתקפלנו.
לובה הגיע באחד הימים ושאל את ראש המשלחת הארכיאולוגית פרופ' דן אורמן ז"ל אם יש צורך בעזרה שלו.
פרופ' אורמן אמר שצריך איזה סככות ומים כי החום בלתי נסבל (חודשי הקיץ שלנו).
למחרת בבוקר הגיע אוגדונר עם רשתות הסוואה ועוקב מים וכך התחיל "הרומן"שלי איתו ועם המשלחת במשך הרבה שנים.
בכל שנה "בשבוע הספר העברי" לובה עמד מאחורי הדוכן וכל פעם היה לו ספר חדש שהוציא וכמובן רכשתי ותמיד קבלתי הקדשה אישית לזכר "החפירות" בניצנה.
איש מקסים, הגון, צנוע וישר הלוואי ופוליטיקאים שלנו היו במשהו לוקחים ממנו כי היום לצערי כולנו יודעים מה דוחף אותם...
יהא זיכרו ברוך!
_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)
אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם
לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה
אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו
|