עיריית ברלין

מצאתי לנכון להביא עיבוד של תמליל ראיון ארוך עם מר נעמן שקולניק – איש ההגנה, ואצ"ל – ראשוני שלא גר כבר זמן רב ברישון. בין עשרות הראיונות שערכתי עם ותיקי החי"ש וגדוד 52 של גבעתי מבין ילידי ראשון לציון, קרה לא מעט ששאלתי לעניין האצ"ל והיחסים אתו. שמו של אדם אחד עלה כמה פעמים: "אם אתה רוצה באמת לשמוע על האצ"ל ברישון – לך תדבר עם נעמן שקולניק! הוא יספק לך איך הם הרימו את המחנה הבריטי בבאר יעקב, איפה שעכשיו שמואל הרופא, ואיך עשו אותו ג'ינג'י שלא זיהינו אותו". החלטתי "ללכת על זה" והיה לי הכבוד לנהל עם נעמן שיחה ארוכה בביתו על אותה פעולה, על האצ"ל ובכלל על "אותם הימים". בעוד שהסיפור סוקר בעיקר היבטים מבצעיים, יש בו תיאורים מצוינים של ה"דינמיקה" האופיינית לשלהי תקופת המנדט: ההגנה מול האצ"ל על רקע יישובים ותיקים וחברים שגדלו יחד, כמה מפחידים ונוראיים היו הבריטים, וכמה אמת יש במיתוסים ובקלישאות.

אני יליד ראשון, מצד אימי דור תשיעי בארץ. "כמו כולם" הייתי איש הגנה, ו"כמו כולם" הגעתי לשרת בבריגדה היהודית, אליה התגייסתי ישירות בלי שקודם שירתי בצבא הבריטי ביחידה אחרת. כשהתגייסתי לצבא הבריטי זה היה חודשיים אחרי קורס מ"כים בהגנה וכשהגעתי למחנה הגיוס של הטירונים במצריים אז הסרג'נט האנגלי ראה שאני מתמצא בברן ובנשק יותר ממנו, אז קודם כל קידמו אותי להיות קורפורל, מפקד כיתת טירונים, "הסקווד ה-11". וככה אני העברתי את כל שיעורי האימונים ברמת הפרט, כיתה ונשק. הסמל שאל אותי פעם "מאיפה יש לך את הידע בנשק?" אז עניתי לו שהייתי נוטר או שוטר בארץ לפני כן, וזה סיפק אותו.

הוצבתי בסוללת תותחים: כשהוקמה הבריגאדה הוקמו שתי סוללות תותחים של תותחי 25 ליטראות. באחת הסוללות, סוללה 605, היו חיילים אנגלים ויהודים - בגלל זה שזה היה מקצוע יוצא דופן, שקשה היה למצוא מספיק יהודים מהארץ שימלאו אותו, אז כהשלמה הוצבו גם אנגלים. הסוללה השנייה, 606 זו שאני שירתי בה, הייתה על טהרת היהודים מארץ ישראל. האנגלים בסוללה הסתדרו לא רע עם היהודים. אחי, שהיה גדול ממני והתגייס לפני, שירת יהודי ארץ ישראלי יחידי ביחידת קשר בריטית: היה לו מקצוע מיוחד של טכנאי רדיו, וגם הוא הסתדר עם הבריטים ביחידה שלו בלי בעיות מיוחדות.

אחרי הקרבות על הסניו המשכנו צפונה לאוסטריה ולגרמניה (אני אישית לאזור שטוטגרט) ושם "התפרענו" מאוד, החיילים של הבריגדה, וכתוצאה מזה המפקדה הבריטית הוציאה אותנו מגרמניה. עד אז עסקנו בעיקר באיסוף הפליטים היהודיים. ואז העבירו אותנו לבלגיה והולנד ושם עבדתי עם שבויים גרמניים שעבדו בפירוק שדות המוקשים שהם הניחו בזמן המלחמה. הציבו אותי אז להיות הנהג של המייג'ור לסקוב ובמשך שמונת החודשים האחרונים של הבריגדה באירופה אני הייתי צמוד אליו. וכולנו עסקנו בהברחת פליטים יהודיים, במשאיות צבאיות בריטיות, עם שוטרים צבאיים של הבריגדה מלפנים, עד שהבריטים עלו על זה. היה לכל המבצעים האלה שם קוד "TTG" – "טלאח'ס טיזי גשעפעאן", שזה משהו כמו "מבצע שק לי בתחת". אפשר לומר שבמהלך השירות בבריגאדה התפתחה אצלי הזיקה כלפי האצ"ל. ראיתי את כל מה שקרה שם באירופה, והבריטים לא הרשו הרי לפליטים האלה לעלות לארץ! ולכן כשהשתחררתי הפסקתי להיות איש הגנה – פשוט אמרתי להם "אני לא בעסק יותר". וככה בדיוק כמו שמתוך אידיאולוגיה של להלחם בנאצים התגייסתי לצבא הבריטי, אז מתוך אידיאולוגיה של צורך להאבק בבריטים ישירות הצטרפתי לאצ"ל. לא הייתי איש בית"ר, ומשהוקם צה"ל והתפרק אצ"ל, ראיתי עצמי כאיש צה"ל.

כאיש אצ"ל השתתפתי בהתקפה על סרפנד (6 למארס 1946), כאיש יחידת החיפוי שתפסה עמדה בפרדסים שליד שער ראשון. הפעולה הסתבכה והכוח הפורץ, עם הנשק שהוחרם ממחסן הנשק, נסוג לכוון חולות ראשון ושם התפזר אחרי שהנשק הוחבא, ובסופו של דבר דווקא ההגנה השתלטה על רובו: בדיעבד זה לא משנה כי העיקר שהנשק נשאר ברשות היישוב. אחרי הפעולה הבריטים כנראה קיבלו ידיעות מודיעיניות לגבי ואז כשהלכתי ברחוב בראשון -הבולשת והצבא עצרו בדיוק אנשים לבדיקה, ובהם אני – עצרו אותי והעבירו אותי למעצר במשטרה בין ראשון לנס ציונה (מצודת הטיגרארט הידועה כמשטרת סרפנד אל חראב). שני בלשים בריטיים דוברי עברית חקרו אותי, ככה בצורה די רצינית, ואני שיחקתי כל הזמן את המשחק שאני בכלל איש הגנה. אמרתי להם "הרי אני הייתי נוטר, ומי שהיה נוטר לא יכול היה להיות איש אצ"ל!". היה שם סמל יהודי בשם משה שטרק והוא אמר לי אחרי החקירה "שמעתי שהולכים להעביר אותך למחנה המעצר בלטרון". בסיוע שלו בלילה ברחתי מהמעצר ישר לפרדס ומשם הלכתי כל הלילה לרחובות, לשעריים, מקום שאני מכיר. החל מאותו רגע הפכתי להיות מה שהיה מכונה אז "פליט" –אחד שמבוקש על ידי המשטרה. הייתי איש "חוק" – חיל הקרב של האצ"ל - קיבלתי מהאצ"ל משכורת חודשית של 25 לירות וזה היה אמור להספיק לי לכלכלה ושכירת חדר, שתמיד שכרתי עם עוד כמה חבר'ה. הכינוי המחתרתי שלי היה "רם". היינו מחליפים חדר מדי פעם ופעם, כי גם ההגנה חיפשו אותנו. מדי פעם היו מזמנים אותנו לפעולות, מרכזים ומצוותים אותנו איש איש לתפקידו בפעולה. בין הפעלות לא הסתובבתי חמוש ולא היו לי אפילו תעודות מזויפות, או תעודות בכלל כי אני כפליט בכלל לא נתתי שום אפשרות שיעצרו אותי לבדיקה. בשום מקרה לא התקרבתי לראשון, כי שם היו באים לחפש אותי כל הזמן, ובעיקר הייתי ברחובות ובתל אביב. מן הרגע שבו היית פליט דווקא לא היה פחד להסתובב חופשי כי ידענו תמיד איפה הבריטים נמצאים ולכן איפה יכולים ללכוד אותנו. באמצע רחובות לא פחדתי להסתובב כי השוטרים לא הסתובבו שם ובכלל גרתי בשעריים שם השכנים לא ידעו שאני איש אצ"ל. אם היו השכנים מגלים שאנחנו אנשי אצ"ל אז היינו מחליפים מקום מגורים. מי שנתפסו היו בדרך כלל כאלה שנעצרו בבית עקב הלשנה או אנשים שלא היו "פליטים" ולא ידעו לכן בכלל שהם מבוקשים. בהזדמנות אחת אפילו חלקתי חדר עם כמה מבורחי כלא עכו.

מי שהיה מעלי היה מפקד המחוז – איש שכינויו המחתרתי היה "אבנר". היה לו חדר בראשון ברחוב ביל"ו והיה איש צנוע ושקט. ההגנה לא ידעה מיהו למרות שחיפשו בנרות את מפקד האצ"ל במושבה. הוא לא היה ראשוני במקור, ולא ידעתי מה שמו האמיתי וכמובן שלא שאלתי. היו מבין התושבים שמאוד אהדו אותנו, וכמובן שהיו הרבה שלא. היו מקרים שבהם ההגנה שלחה אנשים להכות אנשים שלנו, ואפילו פעם אחת אחרי כזה מקרה ברחובות התארגנו ופרצנו לבית של משפחתו של מוטה גור ועשינו שמות בבית. אבל היו גם אנשי הגנה מסורים שלא תמכו ברדיפות של אנשי אצ"ל והיו במקרים מסוימים מוצאים דרך להעביר אזהרה לאיש אצ"ל שישמר בקרוב משום שהוצאה פקודה לתקוף אותו גופנית מטעם מפקדת ההגנה המקומית, אנשים כמו יעקב נחמיאס ז"ל, שלמרות שהיו אנשי הגנה מסורים ואפילו מקורבים לש"י, "ריגשית" לא יכלו לקבל את הסזון. לא יכולתי לספר על חלקו הרבה שנים בגלל שהמשיך לשירות קבע ודרגה גבוהה בצה"ל, ורק אחרי משהו כמו חמישים שנה סיפרתי על העניין.

ב-48 כבר היה ברור שתהיה מערכה עם הערבים בסופו של דבר ולכן חלק ניכר מהפעולות של אצ"ל היו למטרות השגת נשק, בעיקר ע"י פריצה למחנות בריטיים ולקיחת הנשק המאופסן שם. בשלב הזה הבריטים כבר בתהליכי פינוי. מפקדת האצ"ל החליטה לתקוף את המחנה הצבאי הבריטי ליד באר יעקב, שהיה אז בית חולים צבאי. עיקר התוכנית התבססה על כך שאנו נגיע למחנה מחופשים לחיילים בריטיים שבאים לבדיקות רפואיות טרם השחרור והעזיבה לאנגליה. בכל בסיס בריטי, ובפרט בסיס כזה, כל חייל שהיה מגיע היה מפקיד את הנשק בחדר הנשק, וכמו בכל מחנה בריטי, עבדו שם גם יהודים, כך שהיו לנו מקורות מידע לגבי הסדרי השמירה ואכסון הנשק.

כצעד ראשון נשלחו חמישה אנשים, ובהם אני, כמה ימי לפני המועד הנקבע לפעולה, לבדוק את השטח. תיצפנו על המחנה, לבושים אזרחי ולא חמושים פרט אולי לאחד, ותכננו איך, איפה ומתי פורצים פנימה. כשסיימנו את התצפית ונסענו חזרה לכוון ראשון לציון אז אנשי החי"ש הראשוני שהיו במחסום ליד קיבוץ עקיבא (היום כפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי) עצרו אותנו לבדיקה. הם שאלו מי אנחנו ומה אנחנו עושים בסביבה, כמובן תוך שהם חושדים בנו, וענינו להם שיעזבו אותנו כי אין לנו שום עסק אתם. היה שם אחד, לא נזכיר את שמו, והוא הוציא אקדח וירה לנו באוטו. המפקד שלנו הורה לא להשיב אש, ונסענו משם.

הפעולה תוכננה להתבצע כדלהלן: למחנה מגיע טור רכבים לכאורה בריטיים: בראש נוסע ג'יפ בריטי, שאני אמור לנהוג בו, לבוש כמו חייל בריטי, כשעל ידי יושב קצין בריטי בדרגת קפטן, ומאחור עוד שני חיילים. מאחורינו אמורה לנסוע משאית "טרי טונר" (3 טון) בריטית, ובה אנשים שתפקידם להיות הסבלים שיעמיסו את הנשק על הרכב, כמובן שגם הם מחופשים לחיילים בריטיים – אותם אלה שלכאורה באים לבדיקות. אחריהם אמור לנסוע טנדר ובו שישה או שמונה "חיילים" נוספים.למרות שהפעולה תוכננה להיות "שקטה" וללא אש, היה ברור לנו כי לכל מקרה של הסתבכות יש להשאיר את דרך הנסיגה פתוחה, ולכן ברור היה שעלינו יהיה להשתלט על השער של המחנה. לצורך זה תוכנן שכשלב ראשון של הפעולה, מייד לאחר הכניסה למחנה באישור הזקיף, הג'יפ שלי והמשאית יתקדמו לפנים המחנה, בעוד הטנדר (הרכב השלישי בטור) יתקדם כ- 20 מטרים פנימה לתוך המחנה ושם ייעצר פתאום כאילו שהוא נתקע עקב תקלה. נהג הטנדר תודרך לפתוח את מכסה המנוע כאילו הוא מטפל בבעיה, ובינתיים היו ה"חיילים" שבטנדר אמורים להתקדם לאט וכמעשה שגרה לכוון השער, שם הייתה כיתת משמר בריטית, בנוסף לזקיף. על חדר המשמר והזקיף היו אמורים להשתלט הלוחמים שלנו, ולהעמיד במקום הזקיף הבריטי, זקיף "משלנו" שימשיך לנהל את הכניסה והיציאה מהמחנה כאילו שהוא חייל בריטי. זו הייתה התכנית לגבי עצם החדירה למחנה.

בינתיים היינו אנו, הג'יפ והלוחמים במשאית, אמורים להתקדם לכוון מחסן הנשק, לפרוץ אותו בלי לעורר חשד, להעמיס את הנשק על המשאית ולצאת באותה דרך מהמחנה.

כל ההתארגנות לפעולה הייתה בפרדס גדול ליד פתח תקווה. לכאן הובאו המדים הבריטיים והרכבים הבריטיים ש"הוחרמו" לצורך פעולות כאלה. חברת אצ"ל, שזה היה תפקידה, צבעה את השיער שלי לג'ינג'י (צבע השיער שלי היה שחור) ואחד הלוחמים, פייטר רציני מבורחי כלא עכו, הולבש טיפ-טופ כמו קפטן בריטי. אני הייתי קורפורל, הנהג שלו, ובגלל זה טרחו שאני אראה יותר בריטי מהאחרים כי אני והקפטן היינו למעשה אלה שהתנהלו מול הזקיפים הבריטיים בשער. כמובן שאני מנסיוני גם מכיר ניואנסים שקשורים בהבדלי דרגות בין חיילים בריטיים, אבל הרי אני לא אמור להכנס למשרד של קצין בריטי לראיון, ומה שצריך זה שה"קפטן" יראה לזקיף משכנע עם המראה והאנגלית שלו בכמה משפטים שהוא אומר לזקיף. וממתי הזקיף הוא כזה חכם או סקרן גדול שהוא ישים לב לכל מיני פרטים קטנים שאולי לא היו בדיוק מתאימים?

ב-15 למארס 1948 יצאנו מפתח תקווה ואני זוכר שעברנו בכפר הערבי יהודיה: לא חששנו מהמעבר שם (בשלב הזה כבר פרצה מלחמת השחרור ויהודים לא הסתכנו בנסיעה דרך יישובים ערביים) כי היינו בריטים לכל דבר ובדיוק בגלל זה נסענו משם. נסענו עד לכפר ביל"ו ליד רחובות, דרך רמלה, ומשם לכוון באר יעקב אליה הגענו בדרך שהייתה בין ראשון לבאר יעקב, בפרדסים. השיירה נעצרה שם ואז אמרו לי "תיסע קדימה לבד ותבדוק את השטח" כדי לוודא שאין שום דבר לא צפוי שיכול להפריע לנו בפעולה. ידענו שאם נתפס ע"י הבריטים, אנחנו בצרות אבל זה מה שהאמנו שנכון לעשות אז, ולא פחדנו בכלל. בכלל כל המתח הוא לקראת הפעולה, אבל כשזו מתחילה אז אין מתח ואין פחד.

תוך כדי כך שיהינו שעוברים בקרבת מקום כמה ראשונים – אנשי חי"ש – שהכרתי אותם. כחלק מהמשחק, וכדי לשכנע שאני בריטי, ניגשתי אליהם לעשות עליהם חיפוש. הם לא זיהו אותי ותוך כדי החיפוש אני מזהה על אחד מהם אקדח, אבל עושה את עצמי שלא הבחנתי בו. ואז אני שומע אחד אומר לשני בעברית "הגוי לא הבחין באקדח שלי".

נסעתי קדימה וכנראה שהתצפית של החי"ש בקיבוץ עקיבא ראו רכב בריטי בודד נוסע בפרדס אז כשחזרתי, כבר שמו חסימה לבדוק מי אני. הם עצרו אותי ופנו אלי באנגלית ואני משיב להם באנגלית בקללות, אומר להם שיסתלקו, ואז מתקרב אלי אמנון נחמיאס, שהיה הרס"ר של הגדוד והיה בעבר CSM בצבא הבריטי, וצועק "חבר'ה זה נעמן!" – הוא זיהה אותי. כולם הקיפו את הג'יפ ואמרתי להם "חבר'ה אנחנו הולכים עכשיו לדפוק את הבסיס בבאר יעקב ויש מאחורי יחידה שלמה אז קודם כל תהיו מוכנים שאולי יהיה מרדף אחרינו ובכל מקרה לזה שאנחנו ניסוג". החבר'ה אמרו לי "או קי סע!" ונסעתי חזרה לשיירה ואז עברנו ליידם והם עשו לנו כזה "שלום!" והמשכנו.

מגיעים למחנה שהשער שלו פתוח ועומד שם זקיף שבודק ניירות. הקפטן נותן לו את הניירות כמתוכנן ומדבר אתו באנגלית פרפקט, הזקיף מצדיע ואנחנו נכנסים. החבר'ה בטנדר, כמתוכנן, משתלטים על השער ועל צריף המשמר שם היו עשרה חיילים. השכיבו אותם על הרצפה, לקחו מהם את הנשק ובמקום הזקיף, שגם הוא הוכנס לחדר המשמר, העמידו בחור משלנו. ידענו שלא סביר שתהיה התנגדות- תראה היו ה"כלניות" שהיו פייטרים, אבל הרוב לא היו, ובכלל לא היה איכפת להם מה שקורה פה ובטח לא רצו למות בשביל זה. בהזדמנות אחרת השתתפתי בשוד מחסני ה"נאפ"י" – שזה כמו השק"ם של הצבא הבריטי – בחיפה, וגם שם אחרי שהגענו משוני בשיירה של רכבים בריטיים מוחרמים, ומחופשים לחיילים בריטיים, השתלטנו בקלות על כל העובדים והחיילים וכולם נכנעו בלי התנגדות ולא עשו בעיות.

ואז אנחנו מגיעים לחדר הנשק בתוך המחנה, ושם ממולו ישנה עמדת מקלע שהיינו חייבים להשתלט עליה כי היא אבטחה את מחסן הנשק . לאחר מכן היינו אמורים לפרוץ את המחסן, לקרב את המשאית, ולהעמיס את הנשק בעזרת האנשים שבמשאית.

נעצרנו בקרבת המחסן ומסביבנו הסתובבו חיילים בריטיים כל הזמן. שניים משלנו היו אמורים לרדת ולהסתובב ביניהם כמעשה שגרה, ואז להתקרב לאט לאט לעמדת המקלע, שם היה ברן עם 2-3 חיילים, כאילו בשביל לבקש מהם סיגריות, ואז להשתלט על העמדה. השניים האלה לא הצליחו במשימה: הבריטים הבחינו שמשהו לא בסדר, והתחילו לירות עלינו, כשאנחנו מייד משיבים אש. השניים האלה הסתלקו חזרה לכוון שלנו במהירות, ופתאום אני רואה עשרות חיילים בריטיים יוצאים מכל החדרים.

העמסתי על הג'יפ את מי שצריך ומייד התחלנו לנסוע במהירות, ועשינו סיבוב בתוך הבסיס בין כל הבריטים, שכל הזמן הזה רצים ולא מבינים מי זה מי, ומי בכלל יורה. עמדת המקלע שלטה על אזור חדר הנשק אז כבר לא היה לנו סיכוי לפרוץ אותו. וידאנו שכל האנשים שלנו על הרכבים ונתנו מכת אש חזקה ונסוגונו לשער, שהיה בידינו כאמור. לקחנו את החבר'ה שהחזיקו את השער ומשם כולנו נסוגונו לכוון ראשון באותה דרך בה באנו. בינתיים יחידה שלנו שמה חסימה עם מוקשים על כביש סרפנד-באר יעקב כדי למנוע הגעת תגבורת.

בפעולה הזאת לא הצלחנו לפרוץ את מחסן הנשק, ולקחנו רק את הרובים של אותם עשרת חיילי משמר. לא היו לנו נפגעים אבל לבריטים היו. ה"קצין" שליידי, והשניים שישבו מאחורי ניהלו קרב אש עם הבריטים, אבל אני לא יריתי אלא הייתי עסוק בנהיגה בכבישי המחנה. בכלל המטרה שלנו לא הייתה בפעולה להלחם בבריטים והפקודה הייתה לירות רק אם יורים עלינו. באופן כללי מעולם לא קיבלתי פקודה ישירה לירות בבריטי בלי שהוא קודם מסכן את חיי. איזה עניין היה לי להרוג איזה חייל בריטי פשוט? כל הסיפור לקח לפחות חצי שעה.

ביניים אני עם הג'יפ נסוג בנסיעה למרכז ראשון, שם היה בצומת רוטשילד-הרצל (מרכז המושבה) "קפה סימנסקי". פתאום אני רואה שני סמלים בריטיים על אופנועים של הבולשת הצבאית הבריטית עומדים שם. קפצתי מהג'יפ ובאיומי נשק לקחתי מהם את האקדחים – אחד האקדחים שימש אותי כל מלחמת השחרור – ואת האופנועים העמסנו על המשאית. התושבים מסביב זיהו אותי, אבל שני הסמלים היו המומים לגמרי ולא הבינו מה קרה. משם נסוגונו מהר חזרה לבסיס שלנו בפתח תקווה.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.05 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה