 |
25-05-2010, 06:17
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "הרב הצבאי הראשי בראיון והתגובה זל עפר שלח"
"הערכים התהפכו לנו". ראיון פרידה מהרבצ"ר
רגע לפני שהוא פושט מדים ויוצא לשביל חוצה ישראל, הרב הצבאי הראשי, תא"ל אביחי רונצקי, מבקש להזכיר לכולם מהי שליחות אמיתית
קלמן ליבסקינד | 21/5/2010 6:55
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/include/img/article_toolbar_comment.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/include/img/article_toolbar_print.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/include/img/article_toolbar_write.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/include/img/article_toolbar_send.gif]
" עדיין קשה לי להאמין שזה יקרה", אומר תת אלוף הרב אביחי רונצקי. השבוע, אחרי כמעט ארבע שנים בתפקיד, יסיים הרב הראשי לצה"ל את תפקידו. למחרת, עם רעייתו ועם תרמיל על הגב, ייצא לחודש וחצי של הליכה ב"שביל ישראל", מדן ועד אילת.
"זה דבר גדול", הוא מתרגש, "בפעם הראשונה בלי מחויבות. יהיה לי זמן לחשוב, לדבר קצת עם עצמי". הרב רונצקי הולך הביתה בתחושה עצומה של סיפוק אחרי שבפרק זמן קצר השלים את ביצועה של מהפכת ענק ברבנות הצבאית הישנה והמוכרת ולמעשה ברא אותה מחדש. מי שמכירים אותו מספרים שהפער בין התרומה העצומה של חובשי הכיפות ליחידות הקרביות בצה"ל לתדמית הכרסתנית שלהם כשהסתפקו בדל"ת אמות השגחת הכשרות במטבח הצה"לי, הוציאה אותו מדעתו.
"עד לפני כמה שנים בצבא לא ספרו את הרבנות", הוא אומר. "אני לא רוצה להגיד דברים יותר חריפים, אבל הרבנות נתפסה כארגון כמעט אזרחי". ביולי 2006 הוא לקח יועץ ארגוני וקיים במשך שלושה חודשים סבב פגישות עם 50 מפקדים בכירים, "כמעט כולם לא דתיים".
"שאלתי אותם מה הציפיות שלהם מהרבנות הצבאית. כולם ביקשו ממני'תפנה אלינו. אנחנו הלקוחות שלך. לא הדתיים. הם מסתדרים. הם לא צריכים אותך'". רונצקי הרים את הכפפה. בניסיון לחבר את הרבנות לצה"ל הוא גייס רבנים קרביים ושיגר אותם לשטח להשתתף בתרגילים, לרוץ באימונים, להיות עם החיילים. "אני פחות מתחבר לימי עיון כאלה שיש 300 חיילים ופתאום מגיע איזה קוסם", הוא מסביר. "כשרב יושב במוצב עם שבעה חיילים ומדבר איתם על מה שעובר עליהם, הוא ממלא את תפקידו הרבה יותר טוב".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/226/350.jpg]
הרב אביחי רונצקי צילום: יהודה לחיאני
כשמצדו האחד סא"ל הרב אייל קרים, מפקד סיירת צנחנים בעברו, ומצדו האחר הרב סא"ל דוקי בן ארצי, נווט קרב חוזר בתשובה, חרך הרב רונצקי את השטח. ספק גדול כמה קצינים בצה"ל מכירים באופן אישי, כמוהו, כל כך הרבה חיילים ומפקדים זוטרים.
מיום שנכנס לתפקיד הוא מבקר כמעט בכל יום ביחידות הקרביות בצה"ל, מזמין את עצמו לאימונים, ריצות לילה וניווטים. הוא יושב לשיחות עם חיילים, שומע על הבעיות שלהם. שילוב של מפקד, רב, קצינת ת"ש וקב"ן. בתרגילים הוא נוטל חלק
פעיל - כאחרון החיילים - עם נשק, קסדה ואפוד. נוסע עם הלוחמים בטנקים, רץ איתם בשטח.
לפני שבועיים השתתף עם חיילי גולני בריצת אלונקות, תורם גם את הכתף שלו, בת ה-58, למאמץ . "שקע בית האלונקה שנוצר אצלך כחייל צעיר לא עובר גם בגיל שלי", הוא משתומם על התמיהה שלי. החיילים, כך נראה, מוצאים ביצור הבלתי מובן הזה, שלא פועל לפי כללי הדיסטנס שהכירו בטירונות, אוזן קשבת. הם פונים אליו, מתייעצים, מבקשים עזרה. ולא, לא מדובר דווקא בדתיים שבהם.
סוגר שבתות בבסיס
הרב אביחי רונצקי נולד בבית חילוני בחיפה. הוא למד בפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי, התקבל לשייטת שלוש עשרה, אך באמצע המסלול עבר לסיירת שקד. בהמשך בשייטת שירת במלחמת יום הכיפורים כמפקד פלוגה בסיירת. במילואים המשיך לטפס בדרגות, עבר קורס מפקדי גדודים ובאמצע שנות התשעים, כראש מטה חטיבת השומרון, קיבל דרגת אלוף משנה. בין לבין חזר בתשובה עם רעייתו, ששירתה כפקידת לשכה שלו בסיירת.
בארבע השנים האחרונות מאז שנכנס לתפקיד, השבתות שלו מוקדשות לחיילים. הוא מותיר את המשפחה בבית, באיתמר, ויוצא להיות עם החיילים בקו. את השבת שעברה, לדוגמה, העביר עם חיילי גדוד 50 של הנח"ל בחברון. "אני בקשר איתם", הוא מספר. "הייתי גם בתרגיל שלהם לפני חודש וחצי". רונצקי לא מגיע כדי להעביר שיעורים. הוא עולה על אפוד, מסייר איתם, עולה איתם לעמדות. "חיילים מאוד אוהבים את זה שבשתיים בלילה, כשהם בעמדה, מגיע אליהם מישהו ועוד עם דרגות תת-אלוף, לדבר איתם. אמר לי פעם גולנצ'יק'זו פעם ראשונה שאני רואה חרבות בגובה העיניים'".
החבר' ה שאיתם בילה בחברון הם בחלקם הגדול בני גרעינים. "אלה חברה מאד מעניינים. השומר הצעיר, הנוער העובד והלומד. חבר'ה חכמים. אני מדבר איתם על החיים, על השירות. על החברה".
רונצקי מספר שהמג"ד ביקש ממנו לדבר איתם על הליכה לפיקוד. "יש בעיה בציבורים מסוימים שהולכים לקרבי, אבל לא מוכנים להמשיך לפיקוד. בקיבוצים זו תופעה גורפת. יש מקומות שבהם זה נהיה לא מקובל. חצי פראייר כזה. בית הספר בנהלל, לדוגמה, נמצא במקום גבוה מאוד ברשימת ההולכים ליחידות קרביות אבל לא לפיקוד. הם אומרים כאילו'אני עושה את החובה שלי'. מוכנים ללכת לסיירת, אבל כשמגיע קורס קצינים לא רוצים להמשיך".
רונצקי מספר שלעתים הוא נתקל בתופעות כאלה גם בישיבות הסדר, כשמי שמתאימים לקצונה מעדיפים את ספסלי הישיבה. "מי שמוצאים אותו מתאים להיות קצין והוא אומר'אני לא רוצה', זה לא מוסרי. זו לא פריבילגיה. המדינה צריכה אותך". רונצקי מביא את הנעשה בקיבוצים כמיקרו קוסמוס למה שעובר על חלקים גדולים בחברה. "דיברתי השבוע עם חייל מקיבוץ בצפון ושאלתי אותו כמה קצינים יצאו מהשכבה שלו בבית הספר. הוא אמר לי'אחד'. שאלתי אותו איך זה קורה. הוא אמר לי 'היום הקיבוץ מופרט והשיח הוא שיח כלכלי'.
"יש לי חבר, כמו אח, שאחראי לשנת השירות בקיבוץ שלו. קפצתי אליו לביקור לפני כמה זמן וראיתי אותו יושב על מפות של טורקיה, מכין את הטיול של השמיניות לפני גיוס. הוא אמר לי 'זה מה שהחבר'ה רוצים'. ושתבין , כואב לי עליהם כי הם אנשים טובים. אנשים נפלאים".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/020/825.jpg]
הרב הצבאי הראשי תת אלוף אבי רונצקי וחיילים פלאש 90
חוסר איזון חברתי
לרב רונצקי יש ביקורת קשה על חוסר האיזון החברתי בין הקבוצות התורמות לצה"ל. "בשבוע שעבר הייתי אצל מ"פ באימון שדאות. הוא סיפר לי ש-75 אחוז מהחיילים שלו הם מטופלי ת"ש. חיילים שיש להם בעיות בבית, שאין להם אוכל, שאין להם כסף, שבצבא עוזרים להם למלא את המקרר. שאלתי אותו'איך הגעת לזה?' הוא אמר לי'יש לי כך וכך עולים מאתיופיה ועוד כך וכך חיילים בודדים וחיילים מהפריפריה'. אתה מבין מי הלוחמים היום? אתה מוצא היום ביחידות הללו מעט כאלה מתל אביב. וכבוד ראש העיר, רון חולדאי, שיוצא נגד החרדים שלא מלמדים מתמטיקה ופיזיקה, אני רוצה שידבר על זה שלא מלמדים מספיק ציונות בגימנסיה הרצליה.
"מתמטיקה ופיזיקה ומחשבים זה חשוב. אבל זה לא מה שמנצח את האויב. גם לא הטילים. מה שמנצח זה רוח הלחימה. זה הציונות. זה החיבור לארץ. שיבדוק כמה מלמדים אצלו את זה. הוא יצא נגד הגימנסיה הרצליה שלא אפשרה לקציני צה"ל להיכנס? שמעת אותו קורא לחינוך מוגבר לאהבת הארץ? לציונות? למסע מים אל ים בבתי הספר? לכן כל כך כאבה לי ההתבטאות הזו שלו. מי נמצא ביחידות הקרביות? האתיופים והרוסים, והדתיים והחיילים הבודדים והפריפריה. החבר' ה האחרים הולכים ל-8200 עם פרופיל 97. זאת בעיה חברתית עצומה. ומי נמצא בפיקוד? עוד פעם אותו דבר.
"תראה את חטיבת הצנחנים. בקיץ הקרוב ארבעת הסמג"דים ושני מפקדי המגמות בבסיס האימונים החטיבתי, הקאדר הבא של המג"דים, כולם דתיים. תלמידי ישיבות. בגולני, בעוד חודש, המח"ט, הסמח"ט וארבעת המג"דים יהיו כולם דתיים. שני שלישים ממפקדי הצוותים בסיירת שלד"ג דתיים. תבין, אני רואה את הנוכחות הגדולה של דתיים בפיקוד כדבר עצוב מאוד. הצבא אמור להיות ראי של החברה הישראלית. מקום של חיבורים. זה לא טוב שיושב מח"ט גולני סביב השולחן עם מטה החטיבה שלו ומתוך שמונת הבכירים שלו שישה בוגרי ישיבות. אנשים שבאו מרקע דומה יש להם מכנה משותף ולפעמים חושבים דומה. זה לא טוב".
גם הניתוק של חיילים מהאתמול מטריד אותו מאוד. "הגעתי לפלוגה שהמ"פ שלה ביום הכיפורים היה בן מחזור שלי, שנהרג יחד עם חצי מהחיילים שלו. שאלתי את המ"פ הנוכחי וראיתי שהוא לא יודע על זה כלום. הוא לא מכיר את ההיסטוריה של הפלוגה שלו. חייל צריך לדעת שהוא חלק מרצף. לא באת אתמול ואתה לא הולך מחר. זה נותן כוח. זה לא ידע מילוני. זה החיבור לעם, לארץ, לכל הרצף.
למשוררים הלאומיים. לאנשים מקיבוץ ברעם ויפתח ולחקלאים בני 60 מהבקעה. צריך להביא אותם לדבר עם החיילים. פעם הייתי עם פלוגה באימון לא רחוק מכרם מהר"ל. אמרתי למ"פ'אתה יודע מי גר כאן במושב? עמי אילון. לך, דפוק לו על הדלת ותבקש שיבוא לדבר 20 דקות עם החיילים שלך. הוא יעשה את זה ברצון. אתה יודע מה זה ייתן להם?'".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/118/998.jpg]
הרב אביחי רונצקי מרצה בפני חיילות צילום: עומרי לוי
שתי תגובות הפוכות
הרב רונצקי יודע שהוא חריג בנוף. שאין יותר מדי קצינים בדרגתו שיושבים בלילה לשיחות נפש עם חיילים. "חבל מאוד", הוא אומר. "קצין בכיר הוא עדיין חייל והוא צריך להיות עם החיילים. לא לעמוד על בימת תצפית כזו מרחוק. זה מוסיף הרבה, גם לך כמפקד וגם לחיילים".
רונצקי חש את הדברים ביתר שאת במבצע "עופרת יצוקה". "אני מניח שזה קשור גם לזה שהייתי בעצמי לוחם. יש לזה משקל עצום כשקצין בכיר וותיק עובר בין החבר'ה האלה בני ה-18 שלא נלחמו לפני כן, ומדבר איתם ומחזק אותם עם כל הניסיון שלו. זה נותן להם המון ביטחון. הרב הוא איש ביניים. הוא לא מפקד, הוא לא חייל, הוא לא מאיים על אף אחד. יש לו יתרון עצום. כולם יכולים להיפתח אליו".
היציאות הללו שלו אל השטח, בניסיון להפיח רוח ציונית, היסטורית, ערכית, הביאו איתן שתי תגובות הפוכות. מצד אחד, של המפקדים שהביעו התלהבות מהתוצאות. מצד שני, של קצין חינוך ראשי, תא"ל אלי שרמייסטר, שחש שרונצקי דורך לו על הבהונות ופתח במלחמת עולם. "הרבנות לא עסקה בעבר כמעט בתודעה יהודית", מסביר רונצקי. "והחשש שלהם היה שאנחנו נכנסים לתחומים שבאחריותם ושהם לא כל כך עסקו בהם במהלך השנים. ישבנו עם קצין חינוך ראשי ועם הרמטכ"ל ובשורה התחתונה נקבע שאנחנו עוסקים בתודעה יהודית לכלל חיילי צה"ל, לא רק לחיילים דתיים".
הרב רונצקי מדגיש את שיתוף הפעולה הפורה שיש היום בין שני הגופים. בפוליטיקה קוראים לזה סטטוס קוו. כך, לדוגמה, בבה"ד 1, שם נקבע שהרבנות והחינוך ישלחו את אנשיהם בתורנות. רונצקי מקווה שקנאת הסופרים הזו תרבה חוכמה. "אמרתי לחינוך 'תביאו גם אתם אנשים, בשמחה. תביאו אנשים שהם לא דתיים. יש אלפי אנשים רציניים, אכפתיים לחברה, אידיאליסטיים. שיעברו ביחידות. פעם קראו להם פוליטרוקים. היום זה ביטוי שעבר זמנו אבל המהות היא אותה מהות. תביאו אנשים כמו יה-יה לשבת עם גדוד 50. שייצאו עם החיילים לתרגילים. צריך לאחד את כל הכוחות הנפלאים שיש במדינה שלנו כדי לראות איך מחזקים את רוח הלחימה".
דווקא על רקע המתחים הללו, הצליח תא"ל שרמייסטר לרגש לפני שבועיים את הרב רונצקי עד דמעות כשארגן לו בהפתעה מסיבת פרידה בלשכתו. בשבועות האחרונים עבר רונצקי מחווה מהסוג הזה כמעט בכל היחידות, מהשייטת וסיירת מגלן ועד לחטיבת הנח"ל. זו, הוא מעיד, הייתה המיוחדת מכולן. "זה ימות המשיח. זה ממש'וגר זאב עם כבש'. היה שם דיבור ושיח חשוב עם דברים מאוד חמים".
ובכל זאת, יש בציבור חלקים שרואים בך איום, חושבים שבאת להחזיר בתשובה את הצבא.
"אין חלקים כאלה. אתה קורא את זה רק בעיתון 'הארץ', שהוא עיתון שבועט בכל דבר שקשור למשהו לאומי. כמו שהם יצאו נגדי הם יצאו גם נגד אל"מ פנינה שרביט, ששירתה בפרקליטות הצבאית והלכה להיות מרצה באוניברסיטת תל אביב וגם בעוד עניינים שקשורים ל' עופרת יצוקה'. הם חוששים כשיש יותר מפקדים דתיים בצבא כי בסטריאוטיפ שלהם יהודי דתי הוא מתלהם, אחד שאוכל ערבים לארוחת בוקר. קח את גדוד 50. בסטריאוטיפ שלו הוא ההפך ממני. תבדוק ותגלה שאני הרבה יותר מאורח רצוי אצלם. מה שכותבים עליי ב' הארץ' בהקשר הזה מנותק לחלוטין מהמציאות. פשוט לא קיים".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/226/352.jpg]
הרב אביחי רונצקי צילום: יהודה לחיאני
קודם כל המשימה
הוא יושב במבנה קטן, מיושן, לצד מגדלי הענק החדישים בקריה. מעל דלת לשכתו תלויה, ממוסגרת, רשימת ערכי צה"ל. "כשאני שואל את החיילים מה הערך הראשון ברשימה הם אומרים לי ש' דבקות במשי מה' הוא ערך ראשון בין שווים, חשוב כמו שאר הערכים. אני לא יודע מי אחראי לזה, אבל ככה מלמדים בטעות בצה"ל. זו תקלה אדירה. הוא לא ערך ראשון בין שווים, הוא ערך ראשון נקודה. קודם כל נמצאת הדבקות במשימה. היא לא שווה לאחרים. היא חזות הכל. אסור להתבלבל. ובמלחמת לבנון השנייה התבלבלו. כשהיה נפגע אחד המשימה נעצרה.
"צריך להבין שיש משימה וכל שאר רשימת ערכי צה"ל זה המלצות איך לבצע אותה. מתוך אחריות, מתוך שמירה על חיי אדם, מתוך שליחות. במלחמת לבנון הערכים התהפכו. ערך השמירה על חיי אדם הפך להיות הערך ראשון. המשימה היא רק הערך השני. וככה כשחייל אחד נפגע כל ההתקדמות נעצרה. ברשת הקשר, במקום שיעסקו בהתקדמות, עסקו בנפגע. יש פצוע? יגיעו כוחות רפואה אחר כך ואם הוא ימות הוא ימות. אבל קודם כל יש משימה".
במבצע עופרת יצוקה שהה הרב רונצקי עם החיילים בתוך הרצועה. הוא עבר בין בתים שבהם המתינו הכוחות לפעולה, ישן איתם בלילה, שוחח עם מי שצריך, חיזק כמה שאפשר. גם את הרבנים שמשרתים תחתיו שלח לעודד את הלוחמים, גם בשבת. "רב הוא חלק מהכוח. וכשהכוח יוצא לקרב הרב הוא חלק מהעניין", הוא חותך ומספר על דילמה קטנה שהעסיקה אותו ביום שבו נכנסו לוחמי גולני לרצועה, כשהיציאה לשטחי הכינוס הסמוכים החלה שעה וחצי לפני צאת השבת. "ידעתי שאין שום סיכוי בעולם שהם יספיקו להתארגן לפני צאת השבת כך שאוכל להגיע אליהם אחרי שהשבת תצא, אבל החלטתי שהשעתיים הנוספות האלה שאני יכול להיות איתם הן שעתיים חשובות. חיילים נמצאים במצב של התרגשות וחשוב להיות איתם ברגעים האלה".
את השבת השנייה של המבצע בחר לעשות במבנה שבו שהו לוחמי גדוד 890 של הצנחנים, אחרי שכמה ממפקדיהם נפגעו. "זאת הייתה שבת מאוד מיוחדת", הוא משחזר. "זה היה בית ממש בתוך קו המגע. הוא היה חשוך. כל השבת הלכנו כולנו עם אפוד וקסדה כי היה חשש מטילים. הייתה שם בפלוגה מחלקה אחת של בני ישיבות ובערב שבת הצטרפו לתפילה כמעט כל החיילים בפלוגה. עמדנו שם בתפילה עם אפודים וקסדות, בחושך מוחלט. הייתה אווירה מיוחדת. באמצע התפילה דיברתי איתם. זה היה גם חנוכה והכל התחבר ביחד. קצת אחרי שהתחלתי לדבר נכנס המג"ד, שהוא חבר טוב שלי ודיבר גם הוא איתם דברים שמג"ד מדבר עם החיילים שלו שנמצאים במלחמה. זה היה מאוד מרגש. התפילה, הדברים, הביחד".
לפני כשנתיים סיבכה אותו הגישה שלו לגבי תפקיד הרב בלחימה עם ביקורת קשה שחטף מחלקים בציבור הדתי. רונצקי עשה אז שבת עם גדוד חי"ר, וכשזה הוקפץ בצהרי היום לעזה, נכנס הרב הראשי לג'יפ המג"ד ויצא איתו. "טלפן אליי עיתונאי חרדי בשפה חצופה כזו וביקש הסברים", הוא נזכר. "הפניתי אותו לדובר צה"ל ושאלתי אותו 'תגיד לי, ממתי זה מעניין אתכם? פתאום העיתונות החרדית מתעניינת בצה"ל?' לי זה פשוט שרב הוא חלק מהיחידה. הוא לא נשאר מאחור ולא מחכה לנהג הדרוזי שייקח אותו".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/105/650.jpg]
טירוני גדוד שמשון בטקס ההשבעה בכותל המערבי שהפך למפגן סרבנות צילום: מרים צחי, חומש תחילה
אסור לסרב פקודה
הרב רונצקי עוסק כבר עשרות שנים בחינוך. מעטים מכירים כמוהו את הנוער הדתי-לאומי. 150 תלמידים יש בישיבה שהקים באיתמר. שבעה מהם, הוא מתגאה, משרתים בסיירת מטכ"ל. "מיטב הנוער. אחר כך הם ילכו להתיישב בנגב או לעסוק בחינוך. זה החינוך שאנחנו נותנים".
הוא משוכנע שהברוגז הראשוני שהיה לציבור הזה אחרי ההתנתקות עם המדינה, נמצא מזמן מאחורינו. "יש לי בישיבה תלמידים שבאו מגוש קטיף. היה משבר ראשוני, אבל אין אחד שלא התגייס. כי החינוך הוא ממלכתי מגיל אפס. אנחנו מבדילים בין מדינה להנהגה. אנחנו עובדים אצל העם שלנו. אצל המדינה".
ומה יקרה אם נתקרב לעוד אירוע כזה?
"אני לא מכיר שום דבר כזה על הפרק, אבל ההבנה שלי אומרת שיהיה שוב אותו דבר".
רונצקי משוכנע שהרעיון לשתף את צה"ל בעקירת היישובים היה טעות, אבל כמי שנטל חלק בישיבות עם הרמטכ"ל בנושא, הוא סבור שהדרך שבה נתאפשר למי שלא רצה להשתתף, לזוז הצדה, הייתה נכונה.
מה היית עושה אילו היה קורה דבר כזה שוב היום?
"ודאי שזה היה יוצר לי דילמה. מה, אני לא בן אדם? אבל לא עסקתי בזה. הדילמות הללו העסיקו את החיילים שלי שהיו בצבא בהתנתקות, ואמרתי להם במפורש שאסור לסרב פקודה".
רונצקי ניהל שיחות בנושא הזה עם ראש הישיבה בהר ברכה, הרב אליעזר מלמד, שההסדר עם הישיבה שלו בוטל באחרונה. "אני חושב שצריך לעשות מאמץ גדול לא למתוח את החבל, לא מכאן ולא מכאן. אני מכיר מצוין את הרב מלמד והוא יודע את דעתי בעניין סירוב פקודה ועוד יותר נגד הפיכתו לדגל. אני יכול להבין חייל אחד שאומר'אני לא מסוגל'. יש סרבני מצפון וכל מיני כאלה. במקרה נקודתי צריך למצוא פתרון, לשלוח אותו למטבח. אבל להרים דגל של סירוב? דגל סירוב זה כמו דגל השתמטות.
"יש ניסיון להשתמש בזה כאיום, לייצר מאזן אימה מול המדינה. אם תעשו ככה וככה אנחנו נגיד לחיילים שלנו לעשות ככה וככה. אסור לעשות את זה. אנחנו לא נמצאים בתקופת השופטים, תקופה ש"איש הישר בעיניו יעשה" או בתקופת המחתרות. יש פה מדינה. אתה רוצה לנצח את המדינה?"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/176/798.jpg]
פינוי כפר דרום במהלך ההתנתקות ראובן קסטרו
גם בנושא אחר לגמרי, זה של גלעד שליט, רונצקי לא אוהב את המסר המאיים שיוצא מפיהם של אחדים מהמפקדים הבכירים. "אני לא מקבל בסוגיה הזאת את האמירה שלפיה אם לא נשחרר את גלעד שליט זה יפגע ברוח הלחימה של החיילים. אני מתנגד לאיומים האלה".
רונצקי כואב את מה שמתחולל סביב היישוב השכן לו, יצהר, "שבע דקות מהבית שלי". " אני מכיר את המקום מיום הקמתו ואני מכיר היטב את האנשים שם. את מקימי היישוב, את המזכירות, את הרב, פחות את אלו שמקרוב באו. נעשה עוול עצום ליצהר, כיישוב. החניך המצטיין הגדודי בבה"ד 1, בחור מיחידה מיוחדת, בא משם. גרים שם קציני מילואים. אחד מראשי היישוב הוא מ"פ במילואים, אח שכול. זה רוב רובו של היישוב".
אתה מכיר בסביבה את התופעה של "תג מחיר".
"זה דבר לא ערכי ולא מוסרי. עוד לפני שהוא לא יהודי, הוא לא מוסרי. הוא גם מביא לתוצאות הפוכות. אני חושב שהעיתונות תופסת פה משהו ועושה ממנו גדול. כמו שמחפשים תמיד את ההוא שלא עומד בצפירה. מי זה בכלל האנשים האלה? אני גר שם כבר 30 שנה. כמה חבר'ה שאני אפילו לא מכיר ושזה מקרוב באו? אם יש דבר כזה, המדינה והרשויות השונות שלה צריכות לטפל בזה".
זו תחושת השליחות
רונצקי היה בין מייסדיו של היישוב איתמר שבשומרון והקים בו את הישיבה הגבוהה, שבראשה עמד ואליה הוא עתיד לשוב אחרי השחרור. "נתינה", " הקרבה" ו"רוח לחימה" הם ביטויים שחוזרים בשיחה הארוכה איתו שוב ושוב. "אני אומר לחיילים'תחשבו שאתם בשבוע השלישי למלחמה. שליש מהחיילים בפלוגה נהרגו. אתם עייפים, רעבים, מותשים. אתה, אני מבקש מכל אחד לדמיין, החייל השלישי בחוליה. צועקים לראשון לדלג קדימה, הוא מדלג ונהרג. צועקים לשני לדלג, וגם הוא חוטף כדור. צועקים לך'שלוש דלג'. אתה מדלג? מה מוציא אותך עכשיו קדימה? לפעמים יושבים רק על זה שעתיים-שלוש.
"אתה יוצא עם החיילים שלך לקרב, יש לך דקה איתם לפני שיוצאים קדימה. מה אתה אומר להם בדקה הזאת? התפקיד של מפקד ברגע הזה הוא עצום. חיילים מחפשים גב רחב ללכת אחריו. והמקום שאני מכוון אליו הוא המקום הלאומי. הרצף ההיסטורי. הידיעה שאתה חלק ממשהו הרבה יותר גדול.
"קהלני אומר שמה שהחזיק אותו זה הקריאה של רפול בקשר 'גורל עם ישראל מוטל על כתפיך'.
"זה נושא מרכזי שכמעט לא נוגעים בו. אני מספר לחיילים סיפור מדהים שסיפר לי קצין שהיה בכוח של רועי קליין ורץ אליו כשהרימון התפוצץ. רועי היה שרוע על הרצפה, הוא החזיק ביד ימין את מכשיר הקשר ובשנייה האחרונה שלו בחיים הוא הושיט לו אותו. והקצין הזה אמר לי'הרגשתי שאני נמצא במרוץ שליחים. קיבלתי מרועי את המקל'. את תובנת מרוץ השליחים צריך להעביר למישור הלאומי.
"אני מסביר לחיילים שהראשון שהתחיל במרוץ הזה היה אברהם אבינו, ששמע קול והלך, ובשרשרת הזו נמצאת גם חנה סנש, שכתבה "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול". היא לא דתייה. אבל אנשים גדולים שומעים קולות. אני אומר לחיילים'עכשיו הגיע תורכם. קיבלתם את המקל. זו תחושת השליחות'".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
