מבטים [לקראת יום הזכרון לחללי צהל]
הפעם הראשונה שלי שאני מעלה לכאן משהו..
מבטים.
אני עוד זוכר את המבט שלך, רגע לפני שהכל השתנה. רגע לפני שהחיים שלי, הפכו לרצף פעולות חוזרות ונשנות. המבט הזה של 'הכל יהיה בסדר, סמוך עלי'. המבט הזה חדור הביטחון של 'תכף אנחנו חוזרים ואני מרים טלפון ליעלי'. רגע לפני שהכל הפך להיות לא בסדר.
כשפקחתי את העיניים, כבר לא ראיתי את המבט שלך. אני זוכר רק את המבט של אמא, מביטה בי מפינת החדר בבית החולים, ואת אבא שאוחז בה, בעוד הרופא אומר כמה מילים. אבא שלי, שתמיד שידר חוזק, עוצמה, נראה כעת כל כך..חלש.
ואני? אני רציתי לומר להם שאני בסדר, שאני רוצה לחזור לחבר'ה שצריכים אותי שם, שלא סיימנו לפוצץ להם ת'צורה, שאני לא שייך לכאן ואני עכשיו קם והולך.
רק יותר מאוחר הבנתי, שאני כבר לא אלך לשום מקום.
נשארתי באותו מקום, תרתי משמע.
הראש נשאר בשדה הקרב, איתך.
והרגליים? כבר לא נושאות אותי למחוז חפצי.
קיוותי שאתה עוד שם, מסיים את שהתחלנו. קיוויתי שגם אם לא, אולי אני אפגוש אותך בבית החולים, שנצחק ונשגע את האחיות שם.. אבל כששאלתי את אמא עליך, המבט שלה כבר הבהיר לי, שהגרוע מכל קרה.
ואני, אני לא הבנתי, אני עדיין לא מבין. איך זה שאתה שם, ואני פה.
וכשיעלי באה לבקר אותי- אוח כמה שרציתי שזה יהיה אני, שיהיה זה אני זה שמת, ולא אתה. המבט שהיא נתנה בי, אני יודע שהוא היה מבט אוהב של דאגה. אבל היה בעיניים האלה היה הרבה יותר, הרבה יותר משבנאדם יכול להכיל. המבט הזה שהבהיר לי אז יותר מקודם, שאני זה שהיה צריך ללכת, שזו טעות. טעות שאני פה, אני לא אמור להיות פה, אני לא אמור לחיות את החיים שלך.
אני זוכר איך אז, כשהחיים שלי היו נורמלים, היינו כל כך מתלהבים כשהיינו עוברים ברחוב עם מדים, ואנשים היו מביטים בנו. המבטים של הילדים הקטנים, המשתאים, מבטי יראת הכבוד של הזקנים, ואיך אפשר לשכוח את המבטים של הבחורות..
אבל מאז? המבטים השתנו. הם התחלפו במבטים אחרים, פחות נעימים. מבטים של רחמים.
המבטים של אלו שהיו מבקרים אותי בבית החולים, המבטים של האנשים כשחזרתי הביתה, והיתי מטייל בחוץ עם כסא הגלגלים.
הכסא הזה שכל כך שנאתי, שהזכיר לי תמיד מה אני.
מה אני? אני סה"כ שריד ששיחק לו המזל. גם כן מזל.. כשישבתי פעם לשיחה עם חבר, ושיתפתי אותו בהרגשה שלי שאני לא צריך להיות פה, הוא אמר שאני בר מזל, שזה הגורל.
'מזל', 'גורל' מילים כאלה עמומות, מילים שתפקידן לא יותר מלתרץ דברים שבני אדם לא יכולים להסביר לעצמם.
אני בקושי מסוגל להסביר לעצמי את הדברים, אבל אני גם לא יכול לקבל את הדברים כמובנים מאליהם.
אני גם לא יכול להסתכל לאמא שלך בעיניים. אני לא יכול, כשאני רואה את הדרך בה היא מביטה בי.
כשאנחנו נפגשים ומנהלים לפעמים שיחות קצרות, כשהיא מדברת עליך בלשון הווה, ואז מתקנת את עצמה בראש מורכן.
אני שונא לראות אותה.
שלא תבין לא נכון, אמא שלך אדם נהדר, אני מאד אוהב אותה.
אבל כשאנחנו נפגשים, אני מרגיש כאילו באותו הרגע הרסתי לה את היום, אני לא יותר מאיזכור מצער, איזכור מעצבן. אני מזכיר לה אותך, מזכיר לה את שהיה, את שיכול היה להיות, מזכיר לה שאני פה, בעוד אתה שם..
אני לא יותר ממת-חי שמסתובב כאן ביניהם.
אני מצבה מהלכת, משוטטת ללא מטרה, ללא מנוח.
אני תוצאה של טעות,
אני חי את החיים שאתה היית צריך לחיות,
אותם חיים שאני מביט בהם מהצד,
אלו לא החיים שלי.
[פרי דמיוני]
|