I) סיפור שהיה כך היה...

טיילתי לי בארצות-הברית, בחצי טיול אחרי צבא.את החצי השני (או הראשון, אם תרצו), ביליתי במחנה קיץ יהודי כמדריך. זה גם מה שהביא אותי לשם מלכתחילה. לפני שנסעתי, בישיבה-על-קפה שגרתית למדי בבית, אח שלי הציע שהוא יבוא לארה"ב, ונבלה את השבוע האחרון שלי שם בניו-יורק. שמחתי והסכמתי.

לא יודע אם בכלל ולפני כמה זמן הייתם בארה"ב, אבל אם אתה שם לתקופה ארוכה אתה פשוט חייב מכשיר סלולרי. אז קונים אחד, וקונים לו דקות (טוק-מן שכזה) וסלאם עליכום. וכך היה. אותו סלולרי היה מונח בכיסי בימים המיוזעים של שארלוט, צפון-קרוליינה ובפסגות המאווררות של יוסמיטי נאשיונל פארק, קליפורניה. הלך איתי לכל מקום ושירת אותי נאמנה. לא הסרתי ממנו את המבט, וגם לא הייתי צריך- הייתי בטוח,כמו שאמא אומרת, שהוא לא יברח לשום מקום.

הגיע היום מלטוס לניו-יורק. סוף סוף! תפסתי מונית מביתה של ידידה שלי בעיירת הקולג' צ'אפל היל (מייקל ג'ורדן, מכירים? כאן הוא התחיל) לשדה תעופה בעיר ריילי, צפון קרוליינה. הסתכלתי מהחלון, לעוד דרך בין-עירונית אמריקאית, והבנתי שהחלום האמריקאי שלי הוא מציאות. בפעם המי-יודע-כמה, צבטתי את עצמי. או שאני באמת כאן, או שהשנת צהריים שלי חזקה מתמיד. הכל טוב, הכל נעים, הכל בסדר. אין דאגות. אילו דאגות יכולות להיות לך כשכל החיים שלך הם שני תיקים, ארנק ומיליון חוויות לכל החיים?

ואז שכחתי את הפלאפון במונית.

טוב, להגיד שחשכו עיניי יהיה להשתמש במטאפורה קצת שחוקה. גם להגיד שחרב עליי עולמי, שכל מה שרציתי הוא להיות בבית שלי,בחדרה,מתחת לשמיכה ושהאור בקצה המנהרה מעולם לא היה קטן ורחוק יותר. תבינו. המכשיר הזה היה החיים שלי. לא זכרתי אף מספר בעל-פה, ומרוב קלות-דעת גם לא רשמתי! לא יכולתי ליצור קשר עם הידידה שלי, שתדבר עם הנהג מונית. וכך נוצר לו מצב מעניין. אני בנמל-תעופה זר. לבדי. הדרך היחידה שלי לתקשר עם אח שלי, שעומד לנחות בעוד כ-5 שעות בניו-יורק באחד מנמלי התעופה הכי גדולים, הכי צפופים והכי עמוסים בעולם, נוסעת לה כרגע במונית שחורה עם נהג שחור וכיסאות עור שחורים, ליעד הבא שלה. לא תראו שחור?



כאן מגיע ה"רגע". הזמן בו אדם מחליט על מעשיו וקובע את הגורל שלו. מה יהיה עליי, הוא שואל את עצמו. הרבה אנשים לא יוכלו לענות על השאלה, כי הם עסוקים מידי בלמרר בבכי על מזלם הרע. ואכן כך עשיתי.

לקח לי דקה להתאפס על עצמי ולהבין שעם כל הרחמים העצמיים הנהדרים שהסיטואציה תספק לי- לשבת על המזוודות ולהרטיב את המדרכה לא ישרת את המטרה שלי עכשיו. השעה 16:32. הטיסה ב-18:05. זמן צ'ק-אין אחרון – 17:30. קצת יותר משעה וחצי לנסות להחזיר את הטלפון, להתקשר למישהו שיגיד לאח שלי, שנמצא כרגע על המטוס ואין לו מושג מה קורה, שאני לא בדיוק בבעלות על הפלאפון של יותר, לעשות צ'ק אין, לעבור בדיקה ביטחונית ולעלות למטוס.

החלטתי לפעול בשתי חזיתות-
1. לקוות שהנהג מונית יחזור עם עוד נגלה של נוסעים, ועם הפלאפון שלי יחד איתם.
2. ליצור קשר עם מישהו שיעביר הודעה לאח שלי. איכשהו.

החזית הראשונה, בדיעבד, הייתה אבודה מראש. זה לא משנה יותר מידי כי לא בזבזתי עליה הרבה זמן .

מהר מאוד למדתי מי נגד מי, גם מבעד למסך הדמעות שישב לי בעיניים, וניגשתי למודיעין. האמריקאית הממלכתית שישבה שם הסבירה לי שאין שום סיכוי לטלפן ממנה ליעד בינלאומי, לא משנה אם אני ילד בן 8 שאיבד את אמא. "לך לשם", היא אומרת ומצביעה על הטלפון הציבורי. אני אוסף את השברים שהיא עשתה ממני ולוקח את עצמי לטלפון הציבורי . באטרף מירבי אני אוסף את כל המטבעות שיש לי ודוחף אותם לחריץ , רק שייתן לי לחייג כבר. וככה אני עומד, בן 22 מחדרה, עם המזוודות, תיק הגב, מבט לח בעיניים ואף שלפני רגע סיים לנזול. עומד, ומקשיב לאישה המוקלטת במערכת של הטלפון, אומרת לי שלא הכנסתי את הסכום המתאים. אחרי עוד ניסיון, ומסקנה שאם אני נשאר לעמוד שם אני מואשם בעובדה שנכון להיום אותו טלפון עומד עם 6 מטבעות של 5 סנט בחריץ, החלטתי לנטוש את הדרך הזו.
השקעה לעומת תמורה. אני חייב להפסיק להתעסק עם השטויות הטכנולוגיות האלה, שאיכשהו מתקלקלות בדיוק כשאנחנו צריכים אותן. הגיע הזמן להיות ישראלי.וישראלים עושים שוק. האמריקאי הראשון שניגשתי אליו הביא לי את הטלפון שלו ל"שיחה של 2 דקות לחוץ-לארץ,סר!". בלאקברי, של AT&T. קיוויתי, מה זה קיוויתי. השירות חסום לשיחות יוצאות מחוץ לארה"ב. מפח נפש אחרי מפח נפש. האישה השנייה שביקשה ממנה התחילה להתחשבן איתי על העלות של אותה שיחה. יש אנשים שגם אם תפתח להם את העפעפיים עם ג'ק של אוטו, לא יראו את המציאות. כזו היא הייתה. לא התאמצתי יותר מידי, בורות גם ככה מעצבנת אותי, ולה, בגלל צרות-עין וקמצנות מאין-כמוה, לא ניתנה ההזדמנות לעשות מצווה.
החלטתי למסור את התיקים לצ'ק-אין וכך עשיתי. מכאן והלאה התניידתי עם התיק הקטן שלי וזה. הרבה יותר קל עכשיו. אני לא צריך לדאוג ל-15 קילו על הגב, בנוסף למשקל שיש לי על הלב.

הצצתי עם פעם לבחוץ.אחרי שיחה קצרה עם עובד הנמל תעופה שביקשתי ממנו לבדוק אם הנהג מונית בא, הבנתי שלא. לא.
זהו. הוא לא יבוא, הפלאפון לא יחזור. עובדה. נגמר. זו המציאות, השאלה כרגע היא איך מתמודדים איתה.
עברתי את הבדיקה הביטחונית והלכתי לשער שלי. עוד 30 דקות עלייה למטוס. נמנעתי מלעשות את הבדיקה הביטחונית עד אז. אם הייתי עובר אותה זה היה אומר, בנוסף לזה שאפסו סיכויי לקבל את הפלאפון חזרה מהנהג מונית – שוויתרתי על זה.

בשער של הטיסה שלי עברתי, כמו קבצן, אל מול כולם, וביקשתי שיחת טלפון. עברתי 2-3 אנשים לפני שמישהו נתן לי אחת. איש אחד, קירח, עם הלאפ-טופ שלו על הברכיים, נתן לי את הסלולרי שלו. השתלם לו, הצעתי לו 20 דולר על השיחה הזו של ה-2 דקות.למה? ככה. כי ממש לא עניין אותי תעריף שיחות-חוץ מסלולרי אמריקאי ל"בזק" ישראלי באותו רגע. התקשרתי מיד לגיסתי (השעה בישראל 12 בלילה), ואמרתי לה שברגע שאחי נוחת, שתגיד לו שאני מחכה לו בנמל תעופה, בטרמינל שבו אני נוחת, ולא זז משם לא משנה מה. עליתי על המטוס ברגשות כבדים ומעורבים שנעו בין "כס-עמק-ערס-איך-שכחתי-את-הסלולרי-במונית" ו"יא-אללה-מה-יקרה-אם-הוא-לא-ימצא-אותי".
נחתי בניו-יורק.JFK.שמונה טרמינלים. סיכוי סביר שמכולם-שלי הכי קטן. ביררתי מיד במודיעין האם הטיסה של אחי נחתה כבר.כן.
לקחתי את המזוודות, לבשתי פליז והתיישבתי על הרצפה של הטרמינל. כשמאחוריי מסוע הציוד ,מלפניי כמה נהגי מוניות מחוייטים מחזיקים בשלטים ומסביבי טרמינל ריק, מרחתי ריבה על בייגל. היה טעים, תודה ששאלתם.

אחרי המתנה של 20 דקות התחלתי להרגיש לא נינוח. אחרי 40 דקות הייתי מודאג. אחרי שעה יצאתי החוצה,מחוץ לטרמינל, לחכות שם. אחרי שעה ו-10 דקות אח שלי הגיע. לא הרגשתי הקלה כזו מעולם.


מה המטרה של הסיפור הזה?
בעיניי הוא מסמל, בראש ובראשונה, שענייניות היא מושג מפתח. הסתובבתי בנמל התעופה בצפון קרוליינה עם דמעות שברגעי המשבר בוחרות לבדן להציף את עיניי ובדידות שמעולם לא הרגשתי כמותה. וחבורה של עובדי נמל אמריקאים, אנשי מודיעין, אבטחה,ניקיון וניהול, שלכל אחד מהם יש פיתרון כל-כך טוב בשבילך, שהוא גורם לך לחשוב כמה היית מעדיף שנסראללה היה שם במקומו.
עם זאת, המשכתי. המהלכים בראש שלי נותרו ענייניים ומונחי-מטרה. חישבתי את הזמן שנותר, פיצלתי את המאמץ לכמה מקומות, ידעתי איפה להשקיע זמן (חיפוש שיחת טלפון) ואיפה לא (אמריקאית שמתבנקרת על שיחת טלפון). והגמול הגיע- השגתי שיחת טלפון. וכשהשגתי אותה, ידעתי מה להגיד ולמי. ידעתי מה הדבר ההגיוני לעשות. ידעתי את כל הפרטים שיש להגיד. חשבתי, מצאתי פתרונות, פרמתי קשרים. חשבתי בהיגיון, לעזאזל. חשבתי בהיגיון!! אני גאה בעצמי על זה.

הרבה אנשים לא מבינים שהחיים מביאים אותנו למקומות חשוכים מסיבה אחת- כל קיר הוא הזדמנות. כל מכשול הוא מנוף לפיתוח. כל בעיה-פתירה. רק צריך להתמיד. לדבוק במטרה. לא להיכנס ללחצים מיותרים ולרחמים עצמיים אפילו-יותר-מיותרים. בכי הוא בזבוז זמן! התמרמרות היא בזבוז זמן! צא ופעל.

II) נקפוץ קצת בזמן...

שבוע לאחר מכן, ואני עושה את דרכי לטרמינל של השער של הטיסה שתחזיר אותי לארץ. אני לבד. שוב. אחי ואמא שלי (אל תשאלו) הזמינו טיסה מוקדמת יותר, מה שהשאיר לי קצת זמן לבד, לעצמי, להתבודד ולהרהר.
מחוץ לטרמינל מצאתי זמן לכמה שיחות טלפון אחרונות לחברים שלי מארה"ב. אחרי שסגרתי את העניין הזה, נכנסתי לטרמינל.
בכניסה לטרמינל בארה"ב , לעיתים, תוכלו לראות עובדים של חברת התעופה שלה שייך הטרמינל עומדים בכניסה. לאמריקאים יש תודעת שירות גבוהה מאוד. הפעם הייתה לו תוספת, לאותו עובד; בחורה צעירה, שעם הזמן למדתי שהיא מספרד, ממררת בבכי. לפי מראה הסיטואציה היה ניתן להבין שהיא מתחננת אליו, ושלא הולך לה. לאמריקאים יש יכולת התגמשות נמוכה מאוד. היא פספסה את הצ'ק אין שלה ב-10 דקות, ו"אין שום דבר" שהוא יכול לעשות, והיא "צריכה להזמין טיסה אחרת".
וזו קארמה, או בומרנג, או שבשבת מבחינתי. לא הייתה שאלה אם אני אתן לה כמה שיחות שהיא רוצה מהסלולרי (אותו אחד שאיבדתי. הוא נשלח אליי בדואר ע"י הידידה שלי מצפון-קרוליינה,שהנהג של המונית יצר איתה קשר ונתן לה אותו..), השאלה היחידה הייתה אם נצליח להתקשר אליה הביתה.

ניתנה לי ההזדמנות לעשות מצווה. הדלת פתוחה- רק תיכנס. אותה אישה אמריקאית מהשבוע שעבר, באותה הסיטואציה, בחרה לחשוב על חשבון הבנק שלה. ניתנה לי ההזדמנות לא לחשוב על עצמי.
ניסינו הרבה פעמים, בכלמיני וריאציות שונות ומשונות. השיחה לספרד לא צלחה. אותה בחורה נתנה לי את השם שלה שלה, לבקשתי. רציתי לוודא, מהארץ, שהיא אכן הגיעה הביתה, וששום דבר רע לא קרה לה.


סניוריטה מנואלה אלחנדרה צ'אבז מנמנמת עכשיו, עם חיוך קטן על הפנים שלה ועיניים יבשות, סוף סוף. סיאסטה ספרדית.

סיפור מקסים מקסים מקסים! נהניתי לקרוא ממש!

אני הייתי עושה הגהה חוזרת רק כדי לוודא שהנאת הקריאה לא תפגם, ואולי מפסקת טיפה שונה, אבל הרעיון והכתיבה- נהדרים! אתה חייב לעשות את זה לעתים קרובות יותר, ודווקא סיפורים על הטיול שלך בארה"ב נשמעים כמו רעיון מצויין.

איזה סיפור יפה...

אמנם ברוח הסיפור נסחפתי והייתי בטוח שהספרדית תיהיה איתך, אבל אחלה של סיום!

מזכיר לי את מוטיב הגיבור:
הגיבור נתקל במכשול, צולח אותו, ואז מגיש עזרה ע"י השיעור אותו למד.

בהחלט סיפור יפה, אשמח לשמוע עוד,
שלך,
marin