|
04-03-2010, 06:47
|
|
|
חבר מתאריך: 22.09.09
הודעות: 12
|
|
סיפור קצר / הנהר האדום
כשביקשת ממני לא לשכוח אותך לא הבנתי על מה המהומה, איך אני אשכח?
עכשיו קצת יותר ברור לי, הפרצוף שלך מתחיל להמחק לי מהזכרון. פרצופים רבים ראיתי במצבים כמו שלך, אבל דווקא שלך מתחיל להמחק לי.
אולי זאת הסיבה שאני כותב עכשיו, תזכורת לעצמי.
דבר אחד בטוח, את הריח שלך אני לא אשכח.
אבל זה ברור מאליו, את הריחות האלה הרחתי כבר מיליוני פעמים, ועכשיו תהיה הפעם האחרונה שאני אריח אותם.
אולי בגלל זה אני כותב, לא כדאי לזכור, כדאי להזכיר.
אני זוכר איך ניגשתי אליך, פרפרים בבטן, עייף כמו המוות, כל הציוד עלי. שום דבר לא צפוי, רק הבקשה שלך אלי.
"רק, רק אל תשכח אותי" אמרת לי בגמגום. למה לעזאזל תרצה שאני אזכור אותך?!
אבל עכשיו, כשאני במצב שלך, אני מבין. גם אני הייתי רוצה שיזכרו אותי.
זה היה יום רגיל אחרי הכל, חם, לוהט אפשר להגיד, ואני עם הבגדים השחורים שלי כמו תמיד, מזיע כמו חמור.
ישבתי במרפסת, הבטתי על הנהר האדום שזורם ממש מול המרפסת. בתור ה"ביג צ'יף" קיבלתי כמובן את הבית הכי טוב שאפשר למצוא פה למטה.
אחוזה מזדיינת אני אומר לכם, כל הרהיטים מעץ נוורוגי, הבר יותר מפואר משל אלוהים, אני אומר לכם.
היתה לי רוטינה קבוע לבוקר של עבודה, אני מכין לעצמי קפה, שתיים קפה, שתיים סוכר, קצת חלב ומתיישב במרפסת שלי, מביט בנהר האדום.
מרפסת של לפחות 10 מטר מרובע, ענקית, והנוף שרואים ממנה, איזה נוף. אם רק הייתם רואים אותו...
במחשבה שניה, בסופו של דבר 90 אחוז מהאוכולוסיה כן תזכה לראות אותו.
הנוף פשוט מעלף, נהר אדום מתפתל כמו נחש ממש 10 מטר מהמרפסת, והוא ממשיך לו וממשיך לו, כאילו אין לו סוף, כאילו אין לו לאן להשפך בסופו של דבר.
אני אוהב לראות בזה מטפורה לחיים, הם גם ממשיכים, ממשיכים כאילו אין להם סוף.
גם אם אתה מגיע לפה בסוף, וזוכה לראות את את הנהר האדום, הם עדיין ממשיכים...
החיים אני מתכוון.
באופק הנהר מתחבא מאחורי שני הרים שחורים, פשוט ענקי-שחור ההרים האלה, והצבעים השחורים שלהם, עם הצבע האדום של הנהר...
זה מראה עוצר נשימה, אבל אני מניח, אני לא באמת יודע אם הוא עוצר נשימה.
אחרי כוס הקפה של הבוקר, אני קורא את המטלות של היום, רובן רגילות לגמרי. אבל בעבודה כמו שלי יוצא לך להתקל מידי פעם בחתיכת חרא מוזר, אני אומר לכם.
פעם בין כל הדפים הרגילים היה שם דף שתיאר איך בחור אחד מת מכך שראשו נתקע באחוריה של פרה. ואיזה ילד אחד מת פעם אחרי שגזר לעצמו את האצבע בטעות
והסתיר את זה מההורים שלו עד שהוא דימם את עצמו למוות. הוא לא הגיע לפה, ילדים אף פעם לא מגיעים לפה.
רק פעם אחת ראיתי פה ילד, אבל הוא היה באמת נוראי, אין ספק שהוא הגיע למקום הנכון אני אגיד לכם את זה. הוא בסופו של דבר מת כשהחליק על סכין בדרך לחדר של אבא שלו.
ילד נוראי, באמת...
באותו יום אתה היתה סתם עוד דף לבן עם כיתוב שחור, שום חרא מוזר, שום דבר מעניין, לא עבודה קשה.
מי היה מאמין שאתה זה שתגמור אותי בסוף אה?
אתה היתה המשימה האחרונה באותו יום, הדף האחרון בערימת הדפים הבלתי נגמרת. הרבה עבודה יש לי בתור הביג צ'יף, הרבה עבודה...
אחרי שקראתי את המשימה שלך עשיתי מה שאני עושה כל בוקר אחרי קריאת המטלות שלי, הכנתי עוד קפה. רק שבקפה של אחרי קריאת המטלות אני מוסיף לקפה גוון אירי,
לפעמים קצת וויסקי, בימים קשים הרבה וויסקי, בימים נוראיים רק וויסקי.
אבל על מנת האלכוהול של הבוקר אני לא מוותר אף פעם.
עבודה קשה יש לי, אבל אני לא מתלונן.
באותו יום סיימתי את כוס הקפה השניה ויצאתי לעבודה, לא חשבתי שזה היום שישאיר אותי בתהיות קיומיות עד היום, אני לא בחור עמוק, מחשבות פילוסופיות הן לא משהו שעובר אצלי הרבה בראש.
הדרך לעבודה יותר קשה מהעבודה עצמה, אני צריך לטפס לגבהים שאתם לא מבינים, ועם כל הציוד והלבוש השחור, רק הדרך לעבודה גומרת אותי.
לפניך היו לי עוד הרבה משימות, אז אליך הגעתי גמור בכלל.
בין משימה למשימה אני גם שותה, אני נכנס לאיזה פאב ושותה 2 שוטים מהוודקה הכי זולה שנמכרת שם, זה מסדר לי את הראש אבל אני עוד יכול לנהוג אחרי זה.
במחשבה שניה זה מצחיק, כאילו שמישהו היה עוצר אותי על נהיגה בשכרות!
גרת לבד, אני חושב, לפחות היתה לבד כשאני הגעתי.
עברתי דרך דלת העץ המתפרקת, מבט ימין, מבט שמאלה, ואחרי כמה סיבובים בחדרים מצאתי אותך מול הטלוויזיה, על ספה מתפרקת ואינפוזיה מחוברת ליד.
המשימה עברה בהצלחה, כמו כל משימה.
רק המשפט הזה, "אל תשכח אותי" והצורה שבא אמרת אותו, זה מה שהביא אותי למצב שלי עכשיו, לכתוב מכתב התאבדות אני מתכוון.
אז תודה לך, תודה לך שהארת את עיני מר פלמוני אלמוני, אם אתה קורא את זה תדע לך;
אני עכשיו קופץ לנהר האדום, ונותן לו לסחוף אותי. אז אם מכתב זה הגיע לידיך,
המוות מת לו, ונשטף בנהר האדום.
|
|