10-03-2010, 17:41
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
צחוק עגמומי תמיד משתלט עלי
כשאני שומע אנשים זורקים את הקלישאות אודות הפחד העתידי מזה שה"בן ילך לצבא"...
יש לי יחסית הרבה ילדים (5) ואני גר במרכז העיר. כל יציאה החוצה לרחובות היא בשבילי מקור למתח גדול הרבה יותר מזה שהיה תוקף אותי בשיירות בלבנון. ישנם צמתים שאני פשוט לא עובר בהם כהולך רגל (אלה שבהם חוצים מעבר חציה שבו יש ירוק לפונים ימינה יחד עם הולכי הרגל), ישנן יציאות מחניות של בניינים שאני מציץ לתוכן כאילו מדובר על "סימטת המוות" של הצנחנים בירושלים ב 1967...
הערים הוותיקות פשוט לא בנויות להתמודד עם האחוז המכובד של המטורפים על רשיון נהיגה שמסתובבים כאן. ערסים, או סתם אידיוטים* בגובה מטר שישים וזית יושבים בג'יפ עם חלונות שחורים, מערכת רמקולים מעודפי ההופעה של פול מקרטני, דיבורית ויד אחת על ההגה, ובעודם בקושי פוזלים אל מעבר למגן החזירים שבקדת האוטו, אני רואה אותם מסתובבים ברחובות העיר עמוסי הילדים כמו טירנוזאורוס רקס כבד ראייה במיני ישראל.
לאלה אין שום סיכוי לראות ילד וכשאני רואה אותם "גונבים" את האדום, או עולים על המדרכה כדי לדבר בטלפון, עוקפים את זה שעצר במעבר חציה או סתם "שטים" בזיגזגים ברחוב הראשי כאילו מדובר על כביש הערבה, לפעמים אני כבר מקווה שיתגייסו הילדים ואני אוכל להיות שקט שהם לא חוצים את הכביש לבד בדרך לחבר.
* (הנ"ל נכתב בלשון זכר, אבל מופנה ג םלערסיות ואידיוטיות, שכמובן הן קצרות בעוד 5-6 ס"מ בממוצע)
_____________________________________
.
|