|
03-03-2010, 22:28
|
|
|
|
חבר מתאריך: 14.12.09
הודעות: 9,751
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי טל ענבר שמתחילה ב "Thinking About the Unthinkable: A U.S.-Iranian Deal"
מאמר חביב, שיש בו מספר נקודות מעניינות, אבל גם מספר טעויות חמורות.
למען הדיון, נניח שאני מקבל את החלק הראשון של המאמר, שמנתח מדוע גישת
הסנקציות לא תועיל, ומדוע תקיפה אינה מקובלת על ארה"ב. במאמר מוסגר אני
מציין שגם לפי הכתוב במאמר עצמו, בניגוד לסנקציות שלא יפעלו, בגישת התקיפה
יש שתי בעיות: יש לה סיכוי להיכשל, ואם תצליח - יש לה השלכות כלכליות.
הטעות הראשונה במאמר, היא הטענה שהאיראנים הם שחקן רציונאלי, או ליתר
דיוק, שמערכת השיקולים והערכים של האיראנים כשחקן רציונאלי מקבילה או
דומה לזו שלנו ("העולם המערבי"). דיברו על הנושא הזה כבר הרבה, והדיונים
הללו נראים לי לא כל כך מוצלחים, אבל בהחלט אפשר להגיד שאין הסכמה
גורפת וכוללת על הטענה הזו. גם אם לא כולם מסכימים איתי שמדובר בטעות,
לא כולם מסכימים עם הטענה שלהם, כך שהם מתבססים על טענה "שנויה
במחלוקת" לכל הפחות.
הטעות המשמעותית הבאה נוגעת לעמדות המתחבאות מאחורי מניית האינטרסים
של הצדדים שערך כותב המאמר. נתחיל מארצות הברית:
- ארה"ב אינה יכולה לסבול הפרעות בזרימת הנפט דרך מצרי הורמוז,
ובעקבות זאת מוגבלת בצעדים שהיא מוכנה לנקוט.
ארה"ב מוגבלת בצעדים שהיא מוכנה לנקוט, רק בהנחה שארצות-הברית
שוללת באופן גמור ומוחלט כל הפרעה שהיא באספקת הנפט. זו טענה
מופרכת מעיקרה. ודאי שאילו ארה"ב הייתה נתונה תחת איום קיומי (עד
כמה שקשה לתאר תרחיש כזה בעתיד הקרוב), היא הייתה מוכנה לקבל
הפרעה באספקת הנפט כדי לשרוד. כלומר, השאלה היא רק היכן הגבול
בין המקרים שבהם ארה"ב תהיה מוכנה לסבול הפרעה באספקת הנפט
לאלה שבהם היא לא תהיה מוכנה לכך.
אינני אומר שמדובר במצב כזה, אבל האינטרס האמריקני הוגדר כאן
באופן שהוא שגוי ומטעה לחלוטין. - ארה"ב נמצאת במלחמה עם גורמים באסלאם הסוני, ועליה לצמצם את
הכוחות שהיא מקדישה למאמץ הזה.
הניסוח והטענות והסאבטקט במאמר רומזים שהכוונה היא לצמצום הכוחות
בעיראק לטובת המלחמה אפגניסטן. זו גישה אחת, אבל אינה היחידה. עוד
אפשרות היא לנצח במאבק. לא אפשרות ריאלית כל-כך, אבל הנקודה היא
ש"ויתור" על אחת הגזרות (בתקווה שהאיראנים הנחמדים לא יגזימו במה
שהם עושים בעיראק) איננה האופציה היחידה לצמצום הסד"כ האמריקני
שמושקע במלחמה. וכעת לאינטרסים האיראניים:- חייבים להבטיח את הישרדות הרג'ים האיראני. האיראנים חוששים
מארצות-הברית.
הסיפא נכונה לחלוטין - לארצות הברית יש היסטוריה של בחישה בעניינים
פנימיים של מדינות אחרות (גם אם יחסית רחוקה), והיא אפילו סידרה
מהפכה באיראן - אבל עצם העלאת הרישא היא טעות גמורה וחמורה מאוד.
יש נטייה, במיוחד מצד אלו שתופשים עצמם כשייכים ל"מערב הליברלי"
לראות את המשטרים הדמוקרטיים-ליברליים של המערב כלגיטימיים, ואילו
משטרים כמו זה האיראני כבלתי-לגיטימיים, ועל כן מכונים "regime".
עקב כך, ישנה נטייה להצמיד כאינטרס הראשון במעלה לכל "רג'ים" כזה
את "הישרדות המשטר", תוך כדי התעלמות מהאינטרס הזה מצדם של
המשטרים המערביים. אין לכך שום הצדקה. האינטרס הראשון של כמעט
כל משטר הוא הישרדותו. זה כולל גם את ארצות הברית. גם אם הדבר
לא נעשה בכוונה כזו (ואין ודאות שכך הדבר) - התוצאה היא הסטת הדיון.
באופן כללי יותר, אם האינטרסים היחידים המשמעותיים של איראן הם אלו שנמנו
במאמר - (א) הישרדות המשטר; (ב) ודאות עתידית שעיראק לא תסכן את איראן
(בעצם, מקרה פרטי של האינטרס הראשון) ו-(ג) הגברת הסמכות והעוצמה שלה
ביחס לעולם הסוני מכיוון שהוא יריב ולעתים איום (עוד מקרה פרטי של האינטרס
הראשון) - המאמר כולו חסר ערך, שכן יש בו סתירה פנימית חמורה:
פרידמן כותב במפורש ש:
It [Iran -pasten] has a superbly effective terrorist organization, Hezbollah, at its disposal.
אבל קיומו ופעולותיו המונחות מאיראן לא יכולים להיות מוסברים באופן מספק על
ידי האינטרסים המנויים. הסבירות להגיע למסקנה נכונה מהנחות שגויות (גם
אלו אודות התנהגות המשטר האיראני, וגם הגדרת האינטרסים שלו) נמוכה למדי.
הטעות הבאה היא ב"הצעת הדרך השלישית" עבור האמריקאים. נטען שארה"ב
ואיראן יכולות להגיע להסדר בו ארה"ב תיסוג מעיראק ובכך תפחית את הסכנה
שהיא מהווה לאיראן ותקצץ בכוחות הפרושים שלה, איראן תשמור על עיראק
יציבה במידה מספקת, וכולם יהנו מהנפט מהמפרץ.
הסכנה היא שאיראן תתלהב מהסיפור ותחליט להגזים, ופרידמן טוען שבמקרה
הזה היא תגלה התערבות אמריקאית נחרצת ובלתי-מתפשרת.מדובר בטענה
בלתי-מבוססת ואף שגויה, שכן:
ראשית, כשאיראן תשלוט ישירות או בעקיפין בכל המרחב מהמפרץ הפרסי ועד
לים התיכון (ישירות/למחצה בעיראק, בהסדר עם סוריה, דרך חיזבאללה בלבנון)
לארה"ב יהיה קשה יותר להתערב מאשר עכשיו.
שנית, שאר הטיעונים של פרידמן במאמר הזה מונעים את ההתערבות הזו. היא
הרי תפגע בזרימת הנפט, מתקפה צבאית באיראן אינה באה בחשבון, וכך הלאה.
שלישית, הסיכון לארה"ב כתוצאה מהתערבות כזו יגדל בהרבה ברגע שלאיראן
יהיה נשק גרעיני, שכן למרות זאת שהגישה המקובלת טוענת שהרתעה גרעינית
והרתעה קונבנציונאלית (או מאזן כוחות במקום הרתעה) הן מקבילות ובלתי-תלויות,
זה נוגע ל"שחקנים רציונאליים". טענה שניתן לערער עליה לגבי איראן (ולגבי צ.
קוריאה, שראינו שממנה לא מנעו יכולת גרעינית).
בנוסף, בהינתן שארצות-הברית מפחיתה את השפעתה באזור ומשאירה אותו
לחסדי האיראנים (מתוך כל מיני הנחות, כמו התערבת הטורקים בהמשך, וכו'),
אין התייחסות מספיקה לישראל מעבר לזה ש"היא תתעצבן".
בלי להיכנס לשאלת היתכנות תקיפה ישראלית מוצלחת על תוכנית הגרעין
האיראנית, פרידמן לא מתייחס למצב שבו ישראל תתפוש מהלך כזה כבגידה
אמריקאית ותחליט לתקוף בעצמה (למנוע פיזית ארה"ב לא תוכל אם לא תימצא
פה, ואם ישראל תחליט שנבגדה על-ידי אמריקה היא עשויה לא לשעות לבקשה
או דרישה אמריקאית להימנע מתקיפה).
לבסוף, אינני אומר שהתרחיש המוצע לא יקרה. אולי אובאמה או חבריו יקנו את
הכתוב במאמר. הטענה שלי היא רק שההנחות והניתוח שגויים, לא שאין כאלה
שיאמינו להם.
|
|