07-07-2013, 17:46
|
|
|
חבר מתאריך: 26.06.05
הודעות: 2,627
|
|
כשאתה אומר גירוש, אתה בעצם מציג את הגירוש כעובדה, בזמן שיש שיגידו שחלק מהערבים עזבו מרצונם כדי לאפשר לצבאות ערב לחסל את מדינת ישראל, כפי שנתבקשו לעשות.
ויקיפדיה זה מקום טוב להתחיל - ואם זה לא מספק אותך, אז לך לחלק של "קישורים חיצוניים" בעמוד. בדרך כלל תמצא שם מידע נוסף ומגוון:
נראה לי שהקישור הראשון, למאמר במטח הוא דיי טוב:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94....99.D7.99.D7.9D
למשל:
ציטוט:
ברחו או גורשו (1948) החוקר י' שמעוני מסכם את השאלה: האם ברחו ערביי ארץ-ישראל במהלך מלחמת העצמאות (1948), או גורשו? "ראשיתה ונסיבותיה של יציאת הפליטים הערביים שנויה מאז במחלוקת. דוברים ערבים טוענים בתוקף, כי הפליטים גורשו על-ידי היהודים בכוח, ואילו דוברי ישראל עמדו על טענתם הנגדית, כי הפליטים יצאו מרצונם ולפי עצת מנהיגיהם. אי-אפשר להוכיח גרסה זו או זו הוכחה תיעודית מוחלטת. אין ספק שהיו מקרים שבהם נהגו יחידות יהודיות כובשות בקשיחות ודחפו תושבים של אזורי קרבות ליציאה. מצד שני, אין ספק, כי מדיניותה הכללית של ההנהגה היהודית הייתה לקרוא לתושבים הערבים להישאר במקומותיהם – להישאר בשלום ובלא השתתפות בהתקפה המזוינת על היישוב. על קריאה זו חזרו יום-יום בערבית שלוש תחנות-שידור במחתרת שהפעיל ארגון-ההגנה בירושלים, בתל-אביב ובחיפה. (... ותגובותיה המרובות של העיתונות הערבית-הפלשתינאית בימים הם, ויכוחה השוטף עם שידוריה הערביים של ההגנה, מוכיחים שאמנם הקשיבו להם.) כן אין ספק כי אמנם הושמעה עצה של המהנהיגות הערבית לפנות את שדה הקרב (ולשוב לארץ בעקבות הצבאות הערביים המנצחים). עצה זו לא פורסמה רשמית ולא שודרה... אולם היא הופצה מפה לאוזן – ולבשה צורה משכנעת במראה בריחתם של המנהיגים עצמם וכל שכבת הנכבדים..." © שמעוני, יעקב. (1988).
מדינות ערב: פרקי היסטוריה מדינית. תל אביב: עם עובד. השלטון ובריחת הערבים ההיסטוריון י' עילם מתייחס לעמדה של השלטון בישראל בנושא של בריחת הערבים במהלך מלחמת העצמאות: "אילו באמת רצו [מנהיגי היישוב] לעצור בעד יציאת הערבים מחיפה, הרי אפשר היה לעשות כן בלא כל קושי. חלק גדול מן התושבים הערבים לא יצאו בימים הראשונים, ורבים אף חזרו אל העיר לאחר שנמלטו לעכו הסמוכה, אך נאסר על השבים ליטול את רכושם או לחזור ולהשתכן בבתיהם... ואילו מיומנו של בן גוריון וממקורות אחרים עולה, שכוחות ה'הגנה' עשו כל מאמץ כדי להקל על תנועת הערבים אל מעבר לגבול. בן גוריון והמנהיגות הפוליטית צופים במחזה באופן פאסיבי, ואינם יוזמים לכאורה שום צעד כדי להרגיע את ערביי חיפה או כדי לשכנע אותם להישאר. כשביקר בן גוריון בחיפה, שאל את מפקד המחוז יעקב לובליני, מה ההוראות לגבי הערבים, והלה השיב לו: 'לירות בערבי חמוש, לתפוס לא חמושים, לאסור'. ובן גוריון לא הגיב ולא יזם הוראות חדשות מטעם הדרג המדיני." © עילם, יגאל. (1990). ממלאי הפקודות. ירושלים: כתר.
|
נערך לאחרונה ע"י NimDod בתאריך 07-07-2013 בשעה 17:51.
|