|
30-01-2010, 02:46
|
|
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 29,140
|
|
יוסי שריד - נגד טו בשבט
בשל חשיבות הנושא, גם מלומדים מ"מרכז שלם" הוזמנו לסיעור המוחות בלשכה. על סדר היום - עץ: מה ייטע ראש הממשלה כשישוט בארץ המתנחלים ויתהלך בה. רק מי שתרבות שלטון זרה לו, יניח ליד המקרה להניח יד על אילן סרק, שאינו עושה פירות סמליים. הרי כל העולם יעקוב אחר הטקס וינסה לפענח: מה ביקש הנוטע לאותת בנטיעתו.
ככה זה בימין, יש מרכז, מלומדים בו הרבה והם מייעצים - בענייני עצים, ואילו בשמאל הקיצוני יש חברים והם זה לזה חוברים וסיפורים מספרים ואת פרס ספיר לפרוסות פורסים - עכשיו נותנים לזה ואחר כך להוא ולמי לא נשאר? אל חשש הוא יקבל את הפרס של מחר.
בראש השולחן ישב ראש הסגל בתוקף תפקידו, אך גם בזכות שמו - אשל - ובזכות בקיאותו בעץ המשפחה. יותר מאחרים הוא מתמצא ברגישויות האלרגניות של בני הבית, וסומכים עליו שיבחר את העץ הנכון למקום ולזמן, שבצלו לא יעיב על שמחת החג.
בייחוד ראוים לפרס סופרים הומוריסטיים, שמכל דבר יודעים הם לעשות בדיחה, ואפילו - משם משפחה! ועל כך ראוים הם לפרס ממזמן והעיקר - שיהיה במזומן!
משתתף פלוני הציע זית, שלכאורה צריך להיות הבחירה הראשונה, הטבעית: עלה אחד של עץ עתיק זה הוא משולש משמעויות: סמל לאחרי-המבול, לאחיזת ישראל בארצו ולשלום המיוחל, ואף נבחר לקשט את סמל המדינה. כשם שעלתה, כך ירדה ההצעה מיד, פן תתפרש כהתגרות לשמה: מה רואה ראש הממשלה לנטוע דווקא זית במקום שעוקרים זיתים, כורתים ושורפים אותם כתג מחיר.
אך עולה עליהם סופר הדרמה - שכל דבר רץ לספר לאובמה. לא טובה בעיניו אחיזת ישראל בארצו - לכן ישקיע ב"שלום" את מר"צו. מעליל עלי זית אין יודעים את תג מחירו, אך זה בוודאי נקוב באירו.
משתתף אלמוני, שביקש להחזיר עטרת חלוציות ליושנה, הציע אקליפטוס, אך הוא עצמו ניחם במחשבה שנייה: האקליפטוס הוא נטע זר בארצנו, שהובא מאוסטרליה; ולא נותרו כאן ביצות ישנות לייבש, ואת הביצות החדשות עלולים לייחס לשותל עצמו, שיש הרואים בו נרקיס-מלך.
ויש גם סופר סתם - זה שסתם סופר - כמה מרפסות סגר בשומרון החלוץ הנוטר. והוזה הסופר שהוא הנסיך מייבש הביצות, אבל אין מנחם לנסיך כי כל ילד יודע, שבביצתו ב"הארץ" הנסיך הוא צפרדע.
זה מציע תאנה וזה תמר ושלישי רימון, כולם אילנות-שבעת-המינים, שאת ביכורי פירותיהם נהגו להביא לבית המקדש כמתנה לכהנים. או-אז השמיע מאן דהוא דבר אזהרה: רם עמנואל עוד יראה בזה רמז לבית-שלישי וילשין כמויסר - אותנו לאובמה.
כך, לאחר שקלא וטריא ובדרך האלימינציה, נבחר הארז. מיד טילפן האשל לרעיה, בישר לה על ההחלטה, והיא סמכה ידה עליה.
ויש סופר שהוא ביוגרף, ממליך ומדיח מלכים על הגרף ואם צריך לנפח סיפור זאת נודה, מדמיונו את ההמשך הוא בודה.
האם באמת נשקלו הדברים בשום שכל? לא בטוח: ראשית, גם ארזים מזוהים עם בית-ראשון, שבו "הכל ארז אין אבן נראה"; שנית, ארזים מזוהים עם שלמה המלך, שהיו לו אלף נשים, כולן היו רעיותיו; שלישית, הם מזוהים עם עשירים "היושבים בבתי ארזים", להבדיל מעניים שהם איזובי הקיר, ומה יגידו; ורביעית, הם מזוהים, הארזים, בעיקר עם לבנון, ולכן ייחשבו גם הם לזמורת-זר ביהודה ובשומרון, כמו השותלים עצמם.
מדי פעם מתפנה סופר מעיסוקיו, מניח עטו, חדל לקבל את פרסיו. הסופר הפנוי - כותב בעיתון, מוחה על עניינים שבין הון לשלטון. אין לו אלוהים ופרט למו"ל - גם אין לו אדון ולכן לפעמים מתנהג הוא כ - דון. ברמיזות עבות כמו פיל, את מושאי כתיבתו הוא משפיל. על אחד יכתוב כי עשיר הוא ומרבה לו נשים ואם מצהיב הדף את מי יאשים?
משהוצגה לו הבחירה, הוא אהב אותה, הרגיש פתאום כמו הרצל בארזה. אבל על הארז שלו לא יעלה הכרת: עם-ישראל מחדש ימיו כקדם ולא כגדם (זה משפט חזק שצריך לקחת אותו השבוע לפולניה); עם-ישראל מכה שורש ומעבה גזע (כאן צריך להרים קול ורגל ולסמן טריטוריה).
יום יבוא ונתעורר כמו חוני המעגל, נראה את עץ הכיבוש נותן חרובים רקובים, ונבין שנרדמנו לשבעים שנה
לפעמים הסופר מטיף כבר בשער, את אמונתו הדתית מבשר לכל נער, ואינו מבין מה רב הפער ומדוע על לכתו* מעמנו אין צער. עשרים, שבעים וגם מאה שנה, לא ישנו אמונה נושנה ובכל זאת תוהה הקורא הכיצד זה בזמן השינה - מגלגל עיניו הסופר - ואינו מבחין אם ישן הוא , אם ער.
* הפוליטית
_____________________________________
“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”
|
|