|
11-06-2009, 21:06
|
|
|
חבר מתאריך: 25.08.07
הודעות: 1,097
|
|
איך עושה ארט דקו
מאז יוון הקדומה, היה בעצם רק סגנון לגיטימי אחד - הקלאסי. הרומאים פיתחו אותו קצת על בסיס האסתטיקה היוונית, ומאד - במשך מאות שנים, רק העתיקו. בימי הביניים, כשכולם היו בורים וטפשים, הם גם לא הבינו בסגנונות, ואז התפתח בעצם סגנון אסתטי שאנחנו קוראים לו הים "גותי", ואחר כך "גותי נעלה". ברגע שהבינה חזרה לשכון בקדקודי האנושות, הסגנון הזה נזנח, והמערב חזר לסגנון הקלאסי. לעוד כמה מאות שנים.
כשהגיעה המאה העשרים היתה הרגשת רוויה עצומה. "די כבר", ו"נמאס", ו"עד מתי???" הפכו להיות מילות המפתח. בתחילת המאה העשרים, ממש בשנים הראשונות, התפתח בכמה מוקדים סגנון בשם "ארט נובו", שקצת נשען על הסגנון הגותי, ובעיקר על הטבע. במקום לצייר טריגליף ומטופה (קישוטים קלאסיים, שמקורם בסדר הדורי של היוונים) התחילו לצייר פרחים, ועצים וכו'. הכל היה רך, וזורם, ועבודת יד (זו היתה ההשפעה הגותית) ולא ממש התאים לעולם התעשייתי. היה בזה גם משהו פושתי, לא מכובד. לא היסטורי. הקלאסיקה בת אלפי השנים הכניסה בכיס הקטן את הארט-נובו (או "סגנון הנעורים", או "יוגנדשטיל") בכל הקשור למכובדות. נדמה לי - ואולי אני טועה - שגם אז, לפני מאה שנה בדיוק, היה משהו שנתפש כבר אז כ"הומואי" בסגנון החדש, וגם זה פגע במכובדות שלו.
כל העסק נרגע קצת כשהעולם היה עסוק בלשחוט זה את זה, ואחר כך ניסה לשרוד את מגיפת השפעת הספרדית, אבל התסכול שב ועלה עם תום המלחמה והמגיפה. לשמחת כולם, ובראשם האמריקאים, נמצאו אוצרותיו של תות אנך אמון, אי שם בתחילת שנות העשרים. איזה יופי - יש סגנון! מה, אם כך, מאפיין את הסגנון הפרעוני? צורות גיאומטריות בסיסיות למדי (אליפסות, משולשים, מלבנים, עגולים וכו'); חזרתיות אובססיבית של צורה, שוב ושוב ושוב, כשהיא מייצרת כאילו "הד"; חומרים אציליים (בשונה מהקלסיקה הלבנה, האמנות הפרעונית היתה מאד צבעונית, עם הרבה עץ, זהב, שנהב, אבני ברקת ועוד); השענות על תרבות קדומה (בניגוד לארט-נובו); נקיון רב, המנעות מקישוטים (הצורות עצמן הן הקישוט, והיופי גלום בחזרתיות שלהן); והכי כיף - מכונות ידעו לעשות זאת.
מכאן התפתח סגנון שקל לטעות בו ולחשוב שהוא מודרני. הוא נקי ונטול קישוטים כמו המודרני, אבל הוא מאד אסתטי (המודרני לא ייחס לאסתטיקה חשיבות רבה); הוא עשיר בצבעים וחומרים; הוא מייצר צורות "סתם", כדי להשוויץ בהן, ולא בגלל שיש בהן צורך; הוא מאד זורם ורך.
מה מכל אלה יש בתחנה "שלכם"? הגגון, המסתיים בעיגול, איננו דווקא פונקציונאלי. זה "קישוט". הגג הלבן והעמוד הכהה (שחור? צבע כהה?). האוירה הקצת שחצנית. קצת "שופוני". קצת "תראו כמה אני מיוחד ויפה ויודע לעשות נעים בגב". כל אלה גרמו לכתב של YNET לטעון שזה ארט-דקו, והוא לא בהכרח טעה.
|
|