"פעל פעל פעל!"
השוק של הפריקה והאדרנלין זורם ומתפוצץ בראש, הרחובות והניווט מוכרים לי מהלמידה אבל בשטח הכל נראה שונה.
אמצע רמאללה צמוד למחנה פליטים ,צמד צעירים שלא מזמן סיימו מסלול עם צוות בוגר.
שקט, אף אחד לא מדבר, הכל כ"כ שקט ומקפיא, הדלת נפרצת ואנחנו בפנים.
התנועה מאובטחת ואני והבן זוג נכנסים לחדר הורים "אוסכות!" עם פנס לתוך העיניים של הגבר. הוא קם בשוק, חייל עם מסיכה שחורה על הפנים ונשק מכוון לו לפנים והשני מסמן לו לשתוק, את הנקודה האדומה במצח הוא לא ראה.
הרגשות כאילו נפרדות מהמעשים, מה היה קורה אם היו מעירים את אבא ואמא שלי ככה? אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. האשה שמה על עצמה משהו ואני רוצה לעוף משם, להתנדף, לא להיות מעורב בדברים האלה.

הצבא כ"כ משפיע עלי? האני שלי מתבטל כ"כ מהר?
במסלול חשבנו שזה לא משפיע. אימון קצת אינטנסיבי- המדריך מעמיד אותך מול החבר שלך מהצוות, אתה צריך להכנס בו הכי חזק שאפשר. הכי חזק. אסור להגן עם הידיים, רק לא לחשוב, לא לחשוב ולא לחשוב. זה האינסטינקט הכי בסיסי, שאתה ילד ואתה נוגע במשהו חם, אתה מטיס את היד ומתחיל לבכות, זה לא טוב לך, זה פוגע בך. והנה באימון, אתה נכנס, והוא לא מוותר, הוא רוצה יותר חזק. באימון שעבר ניר לא זוכר מה קרה, הוציאו אותו בשוק החוצה ואנחנו לא ידענו מה קורה. אח"כ בחדר הוא סיפר לנו שהוא פשוט לא זכר איפה הוא נמצא, הבן אדם לא זוכר כלום מהמכה. והאימון הבא יהיה מן הסתם אותו אימון "שאף אחד לא יפחד ממגע" הוא נובח עלינו. בפנים אף אחד לא מזיז את העיניים וכולם ננעלים, הנעל הרים והבעיטות החזקות שלו עשו בנו כבר שמות. אח"כ צוחקים על זה בחדר. נראה לי שרק עכשיו אני מרגיש את ההשפעה.

יומיים אח"כ, מעצר פשוט בשכם. השכן יוצא מהבית לידי, להוריד את הזבל, מתקרב אלי והוא עדיין לא מזהה אותי אני נובח עליו בשקט "פות אל בית! תעסבניש וולא אנא בניקק"(כנס לבית, אל תעצבן אותי או שאני מזיין אותך). ערס או לא ערס? אני לא יודע איך הפכו אותי להיות כזה. איך הייתי מגיב אם זה היה קורה לי? אם מישהו היה מתנהג ככה לאחותי הקטנה?

לא יודע אם כולם מרגישים כמוני, זו תקופה מבולבלת. אני חוזר הביתה מחפש איזה אי של אמת.. משהו להיאחז בו. ורק המוזיקה, השעה הזאת שאני יושב עם הכינור ואנחנו מנגנים ביחד, רק אז אני איכשהו מרגיש שאני כן נאחז במשהו, משהו הרבה יותר נורמאלי ואמיתי מכל החיים שלך שאיכשהו מאז שהתגייסת נעצרו וזורמים לפי תכתיבים של אחרים, כאילו מישהו גזל לך את המחשבה והפך אותך לבחור עייף שהדברים הכי בסיסים מספקים אותו ובגלל זה הוא לא מחפש מעבר. ושנגמר המסלול והחיים הטובים מתחילים.. איך כולם מתמודדים עם החיכוך הזה באוכלוסיה? זה לא דופק לך משהו? את האנושיות? את הרגישות?

אני לא מתחסד. לא נראה לי שיש פתרון אחר. המחבל הבא שיגיע כנראה לא יתרגש, ומדברים הרבה יותר גרועים. אבל אני כל הזמן חושב, וזה לא יוצא לי מהראש, מה זה עושה לנו. חבר'ה שמגיעים מבתים טובים, שמחונכים לתרום. ככל שאנחנו יותר מיליטנטיים אנחנו מרגישים יותר גברים, יותר ערכיים.

יוצאים הביתה סוף שבוע הבא, בכניסה לתחנה המרכזית אני שם שקל לזקנה, ומשום מה זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב.

חייב לתת לך ציון של שבח , סיפור נקי יש ולעניין - מחשבותיו של חיל, אמיתי ועם סוף מתאים שמביע את הרעיון המרכזי של הקטע.

רק אני, למה בחרת בהפוגה של החייל כניגון על הכינור? או שהסיפור אמיתי וזה דבר שאתה (או החייל ההוא) רגיל באמת לעשות - ואז זה נהפך מסמבולי למידע לא כולך רלוונטי (שאז צריך לשנות אותו כי הוא לא מתאים לתוכן " אי של אמת" של ממש)

אחרת אם זה מביע משהו ואני לא עליתי עליו אשמח לשמוע

שיהיה לך יום נעים ושנה מתוקה,
אמיל.

הרעיון בעיקרו יפה, אך הבעיה היא הביצוע- אם מחליטים ליצור בלאגן מחשבתי, צריך לדאוג בכל זאת שתהיה איזו תבנית. במקרה של הקטע שלך אנחנו זזים ממקום למקום בלי שום קשר ברור, אפילו לא קשר מחשבתי ברור, שמשאיר את הקורא בבלבול איפה הוא בדיוק נמצא.

אהרון ביקשת תגובה, אגיב בהמשך.

רק רוצה להגיד שהתגובה שאני מגיב אליה כרגע כל כך לא ראוייה.
בנאדם כותב את מה שעל ליבו ואתה מתחיל לנתח את זה ספרותית?

למי שכן מזדהה עם מה שאהרון כתב, יש הרבה סדר והגיון בדברים.

סליחה, כנראה התבלבלתי בפורום שלי- חשבתי לרגע שהיצירה פורסמה ב"כתיבה וספרות" ולא ב"מה שבלב".

ואני חשבתי שאקבל תגובה בוגרת.
שירתת פעם בצבא? יחידה מיוחדת?

זו הייתה ביקורתך-
"בנאדם כותב את מה שעל ליבו ואתה מתחיל לנתח את זה ספרותית?

למי שכן מזדהה עם מה שאהרון כתב, יש הרבה סדר והגיון בדברים."

לזה השבתי שני דברים:
1. הפורום נועד לניתוח ספרותי.
2. יש כלל שאני אמור להתחבר? ביקורת ספרותית היא סובייקטיבית. זו הביקורת הסובייקטיבית הלא מתחברת שלי.

עזוב..
אתה מנסה להצדיק חוסר רגישות.
תעביר את האשכול ל"מה שבלב" ותסגור עניין.

האדם היחיד שהתלונן על ביקורת ספרותית ו"חוסר רגישות" הוא אתה ולא כותב האשכול. אין לי שום כוונה להעביר אשכול של כותב מהפורום רק מפני שאחד הגולשים מעקם את אפו.

נכון, אבל אני מתלונן על שלך, וחלילה לא על שלו.
ומעקם את האף בגללך. כבוד המנהל.

אתה יודע מה? שכח מזה.

שנה טובה וחתימה טובה .

גם לך.

ככה, לא באתי ליצור איזה רעיון. ישבתי כתבתי מה אני מרגיש וזה מה שיצא, אני דווקא כן רואה סדר בכל הסיפור.

לגבי מי ששאל על המוזיקה- בשבילי המוזיקה היא הדבר הכי נזיל ומשתנה בעולם. משהו שאתה יכול להרגיש לגביו משהו מסוים, וברגע הבא משהו שונה. לא נראה לי שיש משהו יותר דינאמי ממוזיקה. לפעמים המצב שהדבר שהכי משתנה, בלי באמת חוקים מסודרים רגשית הוא הדבר שבשבילך הכי אמיתי. בו אתה נאחז וזה מה שמחזיק אותך.

שוב, זה הרגשה אישית, הכל אמיתי וזה מה שיצא על הדף.

נהנתי לקרוא את זה. זה רץ לי בראש כמו טריילר לסרט.

התנגשויות של סצינות שמבטאות את סקאלת הקיום ההזויה של חייל שמוצא את עצמו מעכל, אך מתקשה לבלוע, את המציאות בה הוא חי.
הקונפליקט בין האטימות המכנית שנדרשת מהחייל בשביל לתפקד במסגרת שאין לו שליטה עליה לבין התחושות האנושיות הפנימיות אשר מבקשות לבטא את סלידתן מנורמות הפעילות של אותה מסגרת.

זו תחושת אובדן השליטה על העצמי במסגרת החיילות והחיפוש אחר כפרה כנגד ביצוע מעשים שחורגים מגבולות המצפן המוסרי הפנימי.