אה-בינג העיוור
פעם אחת הסתובבתי בפארק העירוני. היה זה יום שטוף שמש, וכל המדשאות, הספסלים והשבילים הוארו באור החמה הנעים.
הפארק העירוני היה מעין כור היתוך שאיחד את כל הנפשות בעיר תחת יופיו הפשוט. על הספסל בכניסה המערבית ישבו תמיד הפועלים בהפסקותיהם, שותים קפה ומדברים ביניהם בשפה זרה. ברחבי המדשאות רצו, טיילו ושיחקו משפחות – הורים, ילדים ולא-מעט כלבים. על שולחנות האבן בפינה הצפונית תמיד שיחקו הקשישים דמקה או שש-בש, ובדשא שלידם נהגו מיטיבי-ההתעמלות לשחק בכדור.
בפינה המזרחית היה שביל אבן קטן, מוקף בפרחים לבנים משני צדיו, שהוביל אל מעין אגם מלאכותי קטנטן, בו שחו דגים צבעוניים. לידו הרבה לשבת אה-בינג העיוור.
אה-בינג העיוור היה עוף מוזר אפילו בפארק העירוני. כפי ששמו מרמז, הוא הגיע לכאן מסין הרחוקה, והיה יושב שעות ארוכות על הדשא ליד ה"אגם" ומנגן. שלא כמו מוזיקאי הרחוב שמדי פעם פקדו את הפארק בכליהם המערביים ובשירתם, היה אה-בינג מנגן בכלי קשת סיני בעל שני מיתרים שנקרא "ארהו". אך הוא לא הניח כובע או תיק על הרצפה לקבלת נדבות, ובכלליות המעיט ביצירת קשר עם באי הפארק, דבר שגרם לניכור מסוים כלפיו בקרבם.
היו מי שחיבבו אותו יותר ופחות, אך על דבר אחד הסכימו הכל – נגינתו בארהו הייתה עוצרת נשימה וסוחטת דמעות. הוא גרם לכלי נגינה זה להישמע כשירה אנושית ובה בעת גם שמימית, שהמסה את לב כל מאזיניה.
כך יצא שנעמדתי מול אה-בינג העיוור מבלי לזכור כלל כיצד הגעתי לשם. עמדתי פעור פה בשעה שצלילי המזרח הרחוק היפנטוני.
“אתה יודע, אני יודע שאתה שם" אה-בינג קטע לבסוף את נגינתו השמימית בקולו המחוספס, הארצי.
כאן חשתי באי-נעימות מסוימת, משום שלא ידעתי לאן עליי להשליך את החמישייה שבידי. לבסוף זרקתי את המטבע על הדשא לידו, והוא נפל על הדשא בשקט. אה-בינג לא הבחין בכך, או לפחות, לא הגיב לכך.
“אם אתה כבר כאן" אמר לאחר רגע "בוא שמע משהו חדש שלי". התיישבתי על הדשא לידו, משום שרגליי כבדו עליי עוד קודם לכן, ועקבתי אחריו בציפייה דרוכה.
רק אז לראשונה שמתי לב לפרט מעניין בהופעתו של אה-בינג: מתחת לכובעו החום הפשוט, הרכיב משקפי שמש בעלות מסגרת דקה. עד היום תוהה אני – האם העיוור מסתנוור אף הוא מן השמש?
הוא הרים את הקשת והחל לגרד את המיתרים. השיר התחיל בצליל נמוך ממושך ורוטט, ועבר בטבעיות מוחלטת למלודיה גבוהה, עדינה ויפהפיה. לאחר מכן הצליל הנמוך שב, אך עתה הצטרף גם הוא לאותה המלודיה, ועלה בהדרגתיות מושלמת עד התווים הגבוהים ביותר, בהם הגיע לשיא היצירה (החלק בו הכי סבר שתבכה). לבסוף שב התו הנמוך הארוך להתנסר באיטיות עד שהתפוגג.
מחאתי כפיים. לא יכלתי לעצור בעד עצמי. “מדהים!” התלהבתי "אתה מנגן נפלא!”. הוא חייך ואף זיכה אותי ב"תודה" ומיד שב לנגינה. ולפתע הבחנתי במשהו יוצא דופן.
נגינתו עברה מטא-מורפוזה תרבותית שחלפה כמעט מבלי שארגיש, אך לפתע הסולמות הסיניים והמנגינות האפיות הפכו לאיטם לניגון היהודי הגדול מכולם, ה"הבה נגילה". הנחתי שכך הוא מפגין חיבה מסוימת כלפיי.
ומה מתבקש יותר לעשות במצב שכזה, מאשר להתחיל לשיר? שרתי, כמו יהודי מבית טוב, מזייף את הבתים ומעוות את הפזמון.
כך חלפו להן דקות ארוכות בהן הפכתי לחברו התמהוני של הסיני העיוור עם הכינור המוזר (כך וודאי עוברי הפארק ראו את המתרחש), עד שלפתע עצר את נשימתו ושתק.
בבת אחת כל המלודיות והתווים פינו מקומם לשקט מופתי, בו נשמעו רק מרחוק פוקדי הפארק השונים.
חשתי אי-נוחות קלה וכבר שקלתי לעזוב את המקום, אך בדיוק אז הסביר לי הסיני: “אני מלחין יצירה חדשה".
“בלי לנגן אותה?” שאלתי בתמימותי הרבה. “קודם עליי להקשיב לה ולזכור אותה" השיב אה-בינג וחזר לשתיקתו.
“אני לא שומע כאן דבר" אמר לאחר דקה, ואף הגדלתי להוסיף: “מלבד הילדים שמשחקים בכדור ומקללים זה את זה".
“במקום בו אתה שומע ילדים מקללים, אני שומע דיסוננטים צורמים. צעדים הם תווים שמובילים לקראת תפנית כלשהי, פכפוך בריכת הדגים כשילד זורק אליה אבן הוא אקורד איטי ומתמשך". התחלתי להבין את כוונתו, אך הוא הוסיף: “והשלכת מטבע של חמישה שקלים על הדשא היא מחיאת כף חרישית בסיום הקטע. אם כי אני לא נוהג לאסוף אליי מטבעות מהרצפה".
בשלב הזה קמתי ועזבתי את הסיני לנפשו, והתחלתי מטייל הלוך ושוב בפארק. לא יכלתי לשאת את אי-הנעימות באותו רגע, וסיירתי לי בפארק ללא מטרה, עד לפתע נקלעו לנגד עיניי שלושה פועלים שישבו ושתו קפה. החלטתי לנסות לפייס את אה-בינג על אף אי-הנעימוות שחווינו.
“אפשר כוס, חבר'ה?” הם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח ועליתי חזרה השמיימה על מרכבות אש, אבל את כוס הקפה שלי קיבלתי, ואיתה חזרתי אל אה-בינג, שהיה, כמובן, שקוע בנגינתו.
“אני לא צמא" הפטיר בקרירות "ומצדי עדיף שתשפוך אותו לבריכת הדגים".
איבדתי את סבלנותי. “אולי באמת עדיף! סיני מטומטם!” צעקתי ושפכתי את כל תכולת הכוס לבריכה. הקפה החם התנגש במים בצליל פכפוך ובעבוע שלא שמעתי כמותו, ולפתע אה-בינג שינה את פניו, חייך והתלהב כילד.
"זה מה שרציתי כל הזמן! את צליל המטבעות מכיר אני היטב, רציתי לשמוע צלילים חדשים סוף-סוף!”.
חייכתי. “מה שמך, ידידי?” שאל, ולאחר שזכה בתשובה החל לנגן ואמר לי בחיוך: “השיר הזה מוקדש לך!”. וסיפור זה מוקדש לו.

היי, ברוך הבא לפורום כתיבה וספרות!

באופן כללי הסיפור שלך הוא טוב- אתה מצייר בפנינו את הפארק, את הסיני הזקן ועוד בצורה כמעט קלילה. אולם הבעיה היא שהסיפור הוא קצר מדי. למה הכוונה? אקח קטע-

ציטוט:

“אני לא צמא" הפטיר בקרירות "ומצדי עדיף שתשפוך אותו לבריכת הדגים". איבדתי את סבלנותי. “אולי באמת עדיף! סיני מטומטם!” צעקתי ושפכתי את כל תכולת הכוס לבריכה. הקפה החם התנגש במים בצליל פכפוך ובעבוע שלא שמעתי כמותו, ולפתע אה-בינג שינה את פניו, חייך והתלהב כילד.

רגע אחד הגיבור מביא לו כוס והסיני מזלזל וברגע השיני הגיבור לוקה בהתקף זעם ושופך אותו. אם היה עוד קצת דיאלוג בין שני הקטעים, אולי הגיבור מנסה בכל זאת לתת לסיני משהו והסיני מסרב וממשיך לזלזל, הסיפור היה משתפר .

ציטוט:

במקור נכתב על ידי הקרדינל היי, ברוך הבא לפורום כתיבה וספרות! באופן כללי הסיפור שלך הוא טוב- אתה מצייר בפנינו את הפארק, את הסיני הזקן ועוד בצורה כמעט קלילה. אולם הבעיה היא שהסיפור הוא קצר מדי. למה הכוונה? אקח קטע- רגע אחד הגיבור מביא לו כוס והסיני מזלזל וברגע השיני הגיבור לוקה בהתקף זעם ושופך אותו. אם היה עוד קצת דיאלוג בין שני הקטעים, אולי הגיבור מנסה בכל זאת לתת לסיני משהו והסיני מסרב וממשיך לזלזל, הסיפור היה משתפר .

תודה רבה
אגב, אתה לא הראשון שציין את הנקודה הזאת. לי אישית זה דווקא נראה טבעי, מצב שבו אני הייתי מתעצבן - הוא דחה את הכסף שלו ואחר כך את המחווה שלו בניסיון לתקן את המצב... זה נראה לי מספיק כדי לשגע בן אדם חח

תודה על ההערות!