מוקדש לחשמן רישלייה, לרגל יום הולדתו-

לילה ירד על רחובותיה של פריז וכמה אורות נראו פה ושם בחלונות הבתים, אצל אלה שיכלו להרשות לעצמם לבזבז אמצעי תאורה לזמנם הפנוי. הרחובות התרוקנו, בתי המרזח התמלאו ובין הבתים כרכרת בית המלוכה נעה לצליל נקישות פרסות ושיעולו החולני של החשמן רישלייה.
"אנו עוד רחוקים?" תהה, ידו אחזה במטפחת משי שהוכתמה בדם.
"לא אדוני, עוד כמה רגעים נהיה בקתדרלה" הרגיע אותו מזכירו בחיוך. ארמן לא השיב לו בחיוך, אלא חזר למלמל לעצמו פסוקי תפילה. זה היה יום הולדתו ה-57 והוא חש שזה יהיה אחרון. המוות כבר החל להתנחל בריאותיו והשיעולים נהיו גרועים יותר ויותר עם כאב שפילח את חזהו והדם הארור.
הוא התבונן מן החלון וראה ראשי ילדים מציצים מן הבתים וידי הורים דוחפות אותם פנימה. באחת הסמטאות הבחין בתגרת שיכורים ובאחרת במיקוח בין יצואנית ולקוחה. פריז במובנים רבים הגעילה אותו ובכל זאת פעל לבצרה ולהרחיב את צרפת ממלכתה. "הו", חשב לעצמו, "כמה משעשעים החיים".
ובעוד הוא שיחק במחשבות על הקומדיה, הכרכרה נעצרה. "מה קרה?" שאל את מזכירו שהציץ מן החלון.
"שיכור אחד עצר את המרכבה. היי!", צעק לעברו, "סור מדרכנו כלב, אינך יודע שאתה נמצא בדרכו של החשמן?!" הצהיר בתקווה שהשיכור יכופף גבו ויזוז הצידה.
"מי לא נמצא בדרכו של החשמן?!" צעק בחזרה וכמעט הפיל את הבקבוק שלו. "אצילים, מלכים, איכרים, פרוטסטנטים, קתולים, גרמנים וספרדים, כולם נמצאו אצלו בדרך! אך רק אני אעמוד ולא אזוז!" הוא ניפח את חזהו וניסה להתייצב במקומו, עד כמה שהדבר היה אפשרי כשהעולם הסתחרר סביבו.
"סלק את השרץ" הורה למוסקטר שישב ליד הנהג. בשיכור עבר לכמה רגעים פחד לנוכח המוסקטר שהתקרב אליו, אך מייד החליף את הפחד בחוצפה: "מוסקטר?! לזה אתה קורא מוסקטר?! כשאני הייתי מוסקטר לא היו נותנים לו אפילו לנקות את הרובים שלנו!".
המוסקטר גיחך והוציא את חרבו. "אתה חצוף אפילו בקנה המידה של חלאות כמוך" במכה אחת שבר את בקבוק הרום שהיה בידו והצמיד את החרב לגרונו של השיכור. "עכשיו, זוז מן הדרך או שאנקה אותה עם העור שלך בתור סחבה".
"כן, כן, הוא תמיד אהב את המאיימים ביותר, נכון ארמן?! כן, גם אני הייתי מאיים כל כך עד שהוא שלח אותי..." לפני שהספיק לסיים החשמן יצא מן הכרכרה. "הו, ערב טוב הוד קדושתך", הוא קד קידה בצורה כה מגושמת שכמעט הטיח את ראשו בקרקע, "אני מבין שלא תרצה שאספר להם כמה מסיפורינו" חייך בנבזיות.
רישלייה התבונן בפניו השמנים, הצהובים מרוב שתייה וראה בהם כמה מתווי הפנים של מי שהיה יד ימינו. הוא לחש משהו לנהג, הורה למוסקטר להוריד את נשקו והזמין את השיכור לנסוע איתו במרכבה.
המזכיר החוויר- "אתה בטוח בזה אדוני? מי יודע אילו מחלות..."
החשמן לא נתן לו לסיים-"המחלה היחידה שממנה אני מתיירא היא חוסר ציות פייר. עכשיו, צא מן הכרכרה" ציווה. עוזרו יצא ממנה שפוף גב והתיישב ליד הנהג. "פנימה" הצביע והשיכור נכנס לכרכרה הראשונה שלו מזה עשור. הריפוד היה נוח והריח בפנים הזכיר לו פרחים, ריח כה שונה מזה של בתי המרזח בהם נהג להסתובב. החשמן התיישב מולו והכרכרה שבה לדרכה.
החשמן נעץ במוסקטר לשעבר את עיניו, בחן כל נקודה ונקודה בו; השיכור החל לחוש אי נוחות והתעוזה שהייתה בו פינתה שוב את מקומה לפחד וחוסר נוחות. הוא לא חשב שהחשמן יכניס אותו לכרכרתו, הוא לא ציפה אפילו שהכרכרה תעצור אלא תדרוס אותו.
לבסוף, אחרי שתיקה מעיקה של כמה דקות פתח ארמן-"השנים לא התייחסו אלייך בכבוד פטריס".
"לא, הן לא, אך הן לפחות היו יותר צודקות ממך." רטן פטריס.
"שוב עניין הצדק שלך... האם עלינו לחזור לדיון הזה?" אמר בעייפות.
"לחזור? מתי היה דיון? בבושת פנים סילקת אותי!".
רישלייה הנהן בראשו בחוסר הסכמה- "קיבלת כסף, אדמה. לא סילקתי אותך בבושת פנים. להזכירך אתה סירבת לקבל את כל אלה ועזבת בזעם את לשכתי".
"כי אתה לוציפר ניסית לקנות את נשמתי, את הסכמתי למעשה שעד היום מענה אותי!" הטיח את אגרופו על דופן העץ של הכרכרה. הדבר הקפיץ את המוסקטר.
"הכול בסדר שם?" קרא.
"כן, כן" השיב רישלייה. "מה שעשית היה למען צרפת, האם אתה צריך הצדקה נוספת בשביל להשקיט את מצפונך?".
פטריס הרים את הצלב שהיה תלוי על שרשרתו- "ומה עם אלוהים? מה עם הכנסייה? אתה בעצמך חשמן ואינך חש אף לא נקיפת מצפון אחת?!"
"אל תנופף בצלב שלך או בתואר שלי. הכנסייה אינה האלוהים ואם היא עומדת בדרכה של צרפת, אין צידוק מדוע לא לסלקה." רישלייה התעלם משאלתו על נקיפות המצפון; השיכור לא היה צריך לדעת דבר בקשר לביקורים שלו בכנסייה.
"תמיד ראית דברים ככה." השיב ברטינה. "ולכן כשמצפוני התעורר מתרדמתו סילקת אותי מדרכה של צרפת, הלא כן?", טינה בת שנים שהצטברה בליבו החלה לפרוץ, "כן, לא יכולת לסבול שאינני מתנחם במילותיך, שאני מעדיף את הכנסייה על פנייך, שאני מצטער על רצח איש קדוש..."
"הוא לא היה קדוש!" שסע אותו החשמן והשתעל לתוך המטפחת שלו. השיעול היה קולני להחריד.
"והנה, נקמתו של האל בעבדו שסרח." חייך אל מול סבלו של אדונו לשעבר. רישלייה, שעד אותו רגע עוד היה מאופק, החל לחוש תיעוב עמוק כלפי בן שיחו. לא עוד מוסקטר שיכור, אלא פרחח חוצפן שראוי לעונש.
"אם זו תפיסתך, אולי הפעם תראה צדק במעשיי" שפתיו האדומות התעקמו לכדי חיוך מרושע. המוסקטר לא הבין ולא ציפה כשלפתע גררו אותו מחוץ למרכבה. הוא ניסה להיאבק, אולם הנהג ושומר הראש היו חזקים יותר ממנו.
"מה אתם עושים לי?!" צעק. המוסקטר דחף לפיו חתיכות בד משומשות וקשר את ידיו. עיניו של פטריס עברו על פני הסביבה החשוכה במהירות, ניסו למצוא איזה פרט מזהה למקום האנונימי שלו; אולם דווקא אוזניו סיפקו את התשובה- קולות מים גועשים העידו שהוא מעל הסן.
החשמן רישלייה יצא באיטיות מתוך הכרכרה. "בשם אדוננו בשמיים ועל הארץ, ישו הנוצרי ולואי השלוש עשרה, הריני בזאת שופט אותך לגזר דין מוות." הודיע בקולו הקר. פטריס ניסה להיאבק, לנוע, אך ללא הואיל. רישלייה נעמד מעליו ואחז בשתי ידיו לתפילה- "סלח לו אבינו כי אין הוא ידע את ששפתיו אמרו, את שידיו עשו, את שלבו רצה, את שמוחו הגה. מחל לו על אף זאת, כי לכולנו הבטחת מחילה" הצטלב. "אמן" השיבו תליינים והשליכו את יד ימינו של השופט למים.
"רוצח כמרים! רוצח כמרים!" ניסה עוד לצעוק בפה מלא, אך אף אחד לא שמע אותו. הוא נפל אל תוך הסן הגועש וזה טלטל אותו בגליו, ירק ובלע אותו שוב ושוב עד שנפח את נשמתו. רישלייה התבונן בשתיקה בגופה שנסחפה אל עבר האופק וחש שגם הוא יצטרף לעדה הרודפת אותו בחלומותיו.
"לאן עכשיו אדוני?" שאל הנהג. "לקתדרלה, נראה שנוסף לי עוד חטא עליו יש להתוודות" השיב בקודרות והשתעל שוב, גרוע יותר מבדרך כלל: שיעולו הדהד בסביבה ודם נמרח על דלת הכרכרה.
"אדוני, בבקשה" פייר התקרב לעזור לו. "לא, לא, אחורה!" ציווה רישלייה בין שיעול אחד לשני, "אני לא צריך עזרה." הוא התרומם לתוך הכרכרה וישב באיפוס כוחות. המזכיר נכנס איתו והכרכרה יצאה מחדש לדרכה, הפעם קיווה החשמן בלי עוד סודות אפלים שיזדחלו מן הביבים. הוא החל למלמל שוב פסוקי תפילה וניסה להתעלות על הכאב שפילח את ריאותיו.
פייר התסכל על פרצופו המעונה של אדונו, רצה לומר משהו, לנחם ובכל זאת שתק, מפחד שאולי דווקא הרצון לנחם יפגע באדונו יותר מכול. במקום זאת התבונן החוצה, אל הירח ששט בשמי הלילה, עד יחיד אשר חזה בהירצחו של בישוף אחד שאהב את כנסייתו יותר מאת ארצו ושל רוצחו שאהב את אלוהים יותר מאת החיים.