 |
31-08-2009, 22:47
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 10.01.07
הודעות: 2,011
|
|
|
על גג העולם
הבדידות מעולם לא הייתה זרה לי.
למעשה, היא הייתה לי החברה הקרובה ביותר מאז ומתמיד.
סלחו לי אם אני נשמע מיוסר, או שוקע ברחמים עצמיים. באמת שאין בכוונתי להישמע כילד מיילל או כנערה מתבגרת.
אני נמצא כרגע בין ארבע קירות המשמשים לי כחדר, מסתכל על מה שאני כעת, היום, ותוהה.
יום הולדת שלושים.
האם..... האם בעוד עשרים שנה אתעורר והדברים עוד יראו כך....?
האם צידה השני של המיטה תמיד יהיה ריק?
האם רשימת החברים בנייד שלי עדיין תהיה מצבור של שמות סתמיים, מצבור שבתוכו אין אף שם אחד, אותו ארצה לשתף בהגיגיי..? שם אחד שאדע שלבטח ירצה להקשיב.....?
אל תבינו אותי לא נכון, חלילה, אני שוב מציין שאין ברצוני להצטייר כדרמטי, אני מדבר ברצינות גמורה.
אני לא יכול לומר שמעולם לא היה לי חבר, שמעולם לא ניהלתי שיחה קולחת ומעולם לא חייכתי.
ודאי שעשיתי את כל אלו, ודאי וודאי.
אולם..........
הו כן, היה לי חבר אחד. חבר קרוב וטוב במיוחד.
....ואיה הוא עכשיו?
האנשים שהכרתי, האנשים אותם כיניתי חברים.. הם כמו נרות בעיניי.
כל נר... דולק במידה כזו או אחרת... לזמן כזה או אחר... ובסופו של דבר הוא כבה.
כולם כבים לי.
כך לי הם החברים. באים והולכים.. דולקים וכבים...
כמובן, תמיד יש הבטחות-
"אולי נוכל עוד לדבר" – כמובן.
"אולי אפילו עוד יצא להיפגש" – ודאי.
מצטער, אני מגיב בציניות להערות לא מציאותיות שכאלו.
כי אני.. אני אמיתי, תמיד הייתי, ואני יודע טוב מאוד שהמרחק, כמו גם הזמן, עושה את שלו.
חבר יקר הוא היה... אולם גם הוא ידעך לי.
ילך לו למקום החדש, יכיר חברה חדשה עם אנשים חדשים...
ולאט, לאט, אנשים אחרים יתפסו בליבו את המקום שהיה שייך פעם לי.
כמה כואב להודות בזה... אני כבר לא אהיה יקר לו, כמו שהוא יקר לי.
אני כואב. כואב לי.
אני כמה לקשרים אמיתיים.
אני מוצא את עצמי עורג לידידות, לחברות, ליחסים אכפתיים והדדיים בין אנשים.
אני רוצה לדעת שיש מישהו שאכפת לו ממני, ושלא פחות לי יהיה אכפת ממנו.
אני חושב.... לדעתי, אלו דברים שמבטאים חברות.
כשאתה שמח, תרצה את אותו אדם כדי לצחוק איתך, כדי שישמח בשמחתך.
כשתהיה עצוב, תרצה את אותו אדם כדי להעניק לך משענת, לתמוך בך.
כיף לשמוח ביחד. טוב לכאוב ביחד. וקל יותר לפחד ביחד.
........
ניסיתי לתרץ זאת בעבר. שכנעתי את עצמי... "לי לא מגיע".
זה מה שאמרתי. שהכנסתי לי לראש. אם אין דווקא לי, אז ככל הנראה לא מגיע לי. אולי אני לא ראוי, אולי אני שונה... אולי אני... רע?
אני יודע שלא. אני לא אומר זאת יותר. זה היה פעם. היה ונגמר.
יש בי אהבה לתת – הרבה אהבה לתת! – למה שלא אקבל?
אינני אדם רע, באמת שלא.
ברור לגמרי, לכולנו יש רגעים יפים יותר ויפים פחות, אבל אל לכם לצייר אותי כמפלצת.
מעולם לא צחקתי למראה סבלם של אחרים, לא. זה תמיד כאב לי.
מעולם לא התעללתי בחיה, להיפך. לא הפניתי מבט למראה כלב עזוב, לחתול פצוע, ליונה שבורת כנף....
עד היום, עודני מגדל מאין "חברים שכאלה". בדירתי.
כן, הם ממלאים אותי שמחה וסיפוק במקום מסוים בליבי...
אבל הם לא בני אדם.
אני אוהב אותם מאוד, אל תפקפקו בכך לרגע, הם בהחלט בני בית לכל דבר בשבילי.
אבל אין ביכולתו של כלב למלא בי מקום של חבר. ולבטח אין ביכולתו של חתול למלא בי מקום של בת זוג.
.......
אני מסתכל על עצמי במראה ואומר כעת שכן מגיע. אני רוצה, ולי מגיע.
אני יושב כרגע על גג הדירה הקטנה שלי, החתול פה מתהלך מדי פעם מסביבי.
אני מסתכל על הנוף שנשקף לי מסביב, ואני מדמיין, שאין אני יושב כרגע על גג ביתי, אני יושב כרגע על גג העולם.
אני מסתכל על האנשים המתהלכים ואומר... בין כל ההמון הזה, חייב להיות, לפחות מישהו אחד, מישהו בשבילי.
בין עם ידיד, בין עם חבר קרוב.. בין אם ידידה, בין אם חברה קרובה, בין אם בת זוג...
בתוך כל ההמון הזה ודאי יש מישהו – מישהו, כלשהו! – בשבילי.
אני רק... אני רק מקווה שאמצא...
|
|
ראשי
צ'אט
אבל אני חושב שאם תערכי את הטקסט או תקראי אותו עוד פעם תבחיני בזה.
) נייס טו מיט.
מצב כלאיים
