שלום לכולם, אני יודע נטשתי את הפורום ואת הכתיבה לזמן ארוך למדי, כמעט וויתרתי על הסיפור שלי, אבל אל דאגה ההגיון (או ליתר דיוק המוזה :O) החזירה אותי למקום.

בניסיון- ומרוב שיעמום, עיצבתי ל"סיפור שלי" לוגו חמוד .

תיהנו (ותסלחו לי אם פספסתי פה ושם כמה שגיאות כתיב או פיסוק )

כול הפרקים (אם בא לכם להיזכר או פשוט לקרוא עוד פעם )

(קליק על ה"פרק 1" יעביר אותכם לפרק הראשון)



(קליק על ה"פרק 2" יעביר אותכם לפרק השני)



(קליק על ה"פרק 3" יעביר אותכם לפרק השלישי)

- פרק 4 -

ישבתי עם התיק ביד. תוהה, חושב על האישה שכעת פגשתי, מה יעלה בגורלה? האם היא תתקשר? שקוע במחשבות וטעם מוזר של אהבה קלילה, פתחתי את התיק והוצאתי עט כדורי ונייר. חרבשתי בעט(לבדוק אם יש בו דיו) ולמטה צירתי עיגולים מופשטים ופתאום שרעתי בשיר:

ולא יעלה ביד כותב משורר או סופר,

ליופייך וחינך לתאר.

כי יופי כגון שלך,

לא רקע לבן,

או כתב שחור.

יתארוהו היטב...





"הגעתם לתחנה!" אמר הקול הנשי, כזה הוא תמיד מבטיח ונעים.

את השירה הלא מוצלחת כולך עצרתי, ולתיק את העט והנייר דחפתי.

ירדנו בתחנה הדומה לזאת שהייתי בה, רק שהרצפה הייתה קצת יותר נקייה, ולא היה מודיעין זקן או מוכר סנדוויצ'ים עלוב, הכול היה כשורה.

יצאתי אל הרחוב, או ליתר דיוק : לסערת הגשם שהתחוללה בחוץ, גשם הדוק ומוצק כאורז לא מבושל (אולי שלג?), פתחתי את המטריה ועברתי את הרחוב שמפריד ביני לבין מקום עבודתי החדש.

הרציף היה חסר צבע, כזה שמצביע על ייאוש מיותר ובנאלי, ומאחורי עמד הבניין, עשוי קירות (שפעם היו פחות אפורות), לא היה תלוי שום שלט, ולא היה כול זכר למקום עבודה. עד כדי כך שאם לא היו אומרים לך היית חושב שבניין זה הוא לא יותר מדירות להשכרה.

פתחתי את הפלאפון שלי (הלא כולך חדיש ואופנתי), כזה עם מצלמה אחד פיקסל, מסך צבעוני וכול שאר דברים שלא צריך. הבטתי בשעון, לפחות יש לי עוד שתי דקות, צילמתי את עצמי, לא כי אני מעריץ את היופי שלי! אלא כי רציתי לדעת אם השיער מסודר, הגבות בסדר (נכון שזה די דומה לאישה שבוהה במראה קטנה וזדונית, אבל לפחות אני יותר טכנולוגי), אני נראה בסדר, חשבתי לעצמי. לקחתי שאיפה וארזתי קצת אומץ, ופניתי אל עבר הדלת הראשית.

"בוקר טוב, במה אפשר לעזור לך?" אמרה לי הפקידה בכניסה לקומת החברה.

"בוקר טוב, אני העובד החדש..." ולפני שהמשכתי היא נתנה לי דף ועט ואמרה לי בנימה קצרה:" תמלא את הפרטים".

אחרי מילוי קצר של דברים שגרתיים,כגון: שם, כתובת ומצב משפחתי( את האמת שמה עצרתי למשך כמה שניות, בחוסר ידעה מה לסמן),סיימתי למלא והגשתי את הדף למזכירה.

"אם תואיל בבקשה לחכות דקה או שתיים, עד שמישהו יבוא לעשות לך סיור בחברה..." אמרה לי בנימה של צווי.

כמו ילד קטן שאחד המבוגרים אומר לו לשבת במקום בשקט, הלכתי לי לתומי אל הכיסאות הלא כולך נוחות, וישבתי והתיק בחיקי מחכה בסבלנות ש"המישהו" הזה יבוא לקחת אותי לסיור הארור.

עברו כעשר דקות ועדיין אף אחד לא בא, אפילו המזכירה לא התקשרה להודיע שאני הגעתי.

מרוב שעמום לטשתי דף לבן ועט מהמזוודה (החצי מסודרת שלי) והתחלתי לצייר סקציה של המזכירה.

בלונדינית שאיבדה את הזהב שבשיער עם הגיל, ובגלל זה החליטה לצבוע אותו (לעוד יותר בלונדיני), פנים יפות אבל העור שלה מת וכבר מתבקש להתקלף, לפחות היא ידעה איך להסתיר זאת בטון וחצי מיק-אפ. ליפסטיק בצבע ורוד עדיין, לא ילדותי ולא מיושן, טעם טוב אני חייב לציין. לבוש מהודר של מזכירה, משקפים מרובעים בעלי מסגרת שחורה,חולצה מכופתרת פתוחה למחצה וגופיה שחורה (שאני בטוח שאם היה חם לה הייתי רואה קצת מחשוף, אבל ניתן לדמיון לפעול).

בעוד ואני עסוק בשרטוט וכתיבת הערות, היא הייתה כולך עסוקה שהיא לא הבחינה שאני מתבונן בה. דרך האוזניה והטלפון היא שלטה בשלושה קווים: בקו הראשון (שיערתי), החברה שלה שהיא האימא של הבן שהוא במקרה החבר של בנה.

בקו השיני מישהו או מישהי שגרם לה לצחוק כול כמה זמן, אולי מישהו מהעבודה בקומות העליונות? או חבר מסתורי?

בקו השלישי לקוח חסר סבלנות, שככול הנראה היא מתעלמת מהבקשות שלו לפתירת הבעיה.

אחרי בדיקה קצרה בשעון, היא הבחינה בי כאשר קיטרתי על כך שאני כבר מחכה יותר מעשרים וחמש דקות.

"אוי, אני כולך מצטערת !" אמרה לי והשיבה מידית לקו 3, "בבקשה תמתין איתי אדוני, יש לי לקוח."אמרה ושמה אותו על ממתינה,"מיד אשלח מישהו" אמרה בחיוך והתחילה להקליד מספר ואז אמרה בפשטות: "הוא יגיע".

במהרה הסתרתי את הציור וההערות שכתבתי בצד,והייתי מוכן, די לחוץ או כמו "ילד קטן" שהולך ללכת לפארק או לקניון.

ותוך דקה נשמע "דינג-דונג", ומישהו בחליפה די צנועה ניגש לעבר הלובי, התקרב אל המזכירה ולחשו זה לאחר כמה מילים.

ופתאום הוא ניגש אלי (כבר חשבתי לרגע שאני הולך לחכות עוד חצי שעה.

הוא ניגש אלי עם חיוך מזויף ככול נציג של חברה או מה של יהי מעמדו, ואמר:"בוקר טוב אודני,ברוך הבא לחברת XYZ[font='Times New Roman','serif'] ".[/font]

לחצנו ידים בצורה פורמאלית, ועמדנו מול המעלית, דינג-דונג והינה הסיור מתחיל.


(הערה: שם החברה הוא לא XYZ (שפוט לא מצאתי שם רלוונטי עדיין)

אשמח לשמוע את תגובתכם על הפרק החדש , אכן הוא קצר מעט אבל לקח לי זמן לכתוב אותו.

המשך יבוא... לא מבטיח מתי

(מזויקה זאת של BACH, נתנה לי מוזה לכתוב, למי שאוהב מוזיקה קלאסית יעתנג עליה)

תיהנו




שיהיה לכולם יום\ ערב נפלא,
שלכם אמיל.

ככה נעלמים? אפילו שיר פרידה לא פרסמת...

וטוב שחזרת .

בנוגע לסיפור- הוא בסדר, אך המימד הקומי העדין נעלם ממנו או כמעט ולא מופיע. הדמות עדיין מתחכמת, אך לא באותה רמה משעשעת כמו מקודם. כמו כן שמתי לב שיש שימוש רק ב"ו", לדוגמה :

ציטוט:

במהרה הסתרתי את הציור וההערות שכתבתי בצד,והייתי מוכן, די לחוץ או כמו "ילד קטן" שהולך ללכת לפארק או לקניון. ותוך דקה נשמע "דינג-דונג", ומישהו בחליפה די צנועה ניגש לעבר הלובי, התקרב אל המזכירה ולחשו זה לאחר כמה מילים. ופתאום הוא ניגש אלי (כבר חשבתי לרגע שאני הולך לחכות עוד חצי שעה.

יותר מדי ו' תוקע את הקריאה.

באך הוא בהחלט מקור השראה נהדר, בעיקר משום שהוא בעצמו כתב מתוך להט עמוק. אקווה לראות את הסיפור ממשיך להתגלגל לו בפורום,

הקרדינל.

אכן זאת הייתה מין תקופת מרחב XD (אני נשמע כמו איזה דמות מאופרת-סבון הההה), העניין הכי חשוב שחזרתי.

קומי-דרמה + פרק 4 = דרמה. אכן הסיבה ואני אצטט משפט שמחקתי : לא רציתי להעיר לה על כך שאני כבר מחכה יותר מ20 דקות, פשוט רציתי לעשות רושם של איש סלבני ורציני (הרי זה היום הראשון בעבודה).

אכן היו לי כמה וכמה משפטים די מצחיקים על המזכירה המהודרת, אצטט עוד פעם:
(בעת שהמזכירה עסוקה בשלוש ה"קווים")

בין ובין היא היא מחליפה בין השיחות, מבדיחת קרש או או אירוע פרטי, ללוח הבקרה ונתוני הלקוחות, ואז לפסיכלוג עם תואר שני, כאשר היא החליטה סופית " אויי, הוא היפר- א-ק-ט-י--ב-י" אמרה בשוק, "אני מרחמת על ההורים....".

(סוף קטע )

אכן לא היה הרבה דברים קומים מהסיבה שאני הולך לחזק את העניין בפרק 5, שהוא יהיה הסיור בעבודה, דרך הסיור הוא ימתח ביקורת על העובדים, יתן להם הערות, ויפגוש הפתעה קטנה, ואולי אתם הקוראים תגששו בעבר הרחוק של ימי התיכון של האיש שתמיד מותח ביקורת (אבל אינני מבטיח דבר ).

בנוגע ל ו' זה יותקן כאשר אערוך את הסיפור (תודה על ההערה )

ואם אתה כבר חפץ בפרקים חדשים מה עם הסיפור שלך ? אגודת הפיקניק? אשמח לשמוע חדשות לגביו.

שיהיה לך המשך יום נעים
אמיל.

לאגודת הפיקניק ביצעתי המתת חסד. חוסר מחשבה מרובה על העלילה ותכנון לפני כתיבה הביאו אותי להבנה שבסופו של דבר עדיף להפסיק זאת באמצע.
אולם למדתי את הלקח ובניתי סיפור חדש, עם עלילה בנויה, דמויות מוגדרות ועכשיו כל שנשאר הוא לחבר את הפרקים. קרוב לוודאי בשבועות הקרובים אעלה את הפרק הראשון.

ברכותיי ותנחומי, חבל שאגודת הפנקיק מת (אפילו שהוא לא היה מולשם בעינייך), וטוב שלמדת מהטעיות .

אני אישית כותב את הסיפור בצורה קצת מוזרה, למשל אני מפעיל מוזיקה ואז קורא את הפרק האחרון שכתבתי ותך כדי שאני מגיע לסוף אני מתחיל לשזור רעיונות וסיפר המשך (כאילו ואני הייתי הדמות).

יתר על כך, אני אף פעם לא מתכנת למשל : ביום שישי עד הערב אני מסיים פרק X, לא אני פשוט נותן למוזה להטריד אותי אוז אני הולך ומתחיל לכתוב .

ותשמע קצת מזויקה קלאסית זה משחרר את הראש (לפחות לי) לפני כתיבה.

מצפה בקוצר רוח לסיפור החדש שלך.

בהצלחה מכול הלב,
אמיל.