התאבדות היא הדבר האומלל ביותר שהאדם עלול לעולל לעצמו. במקום למצוא מפלט מצרותיו, הוא יצטרך לתת את הדין גם על המעשה הנורא הזה

מאת הרב מנחם ברוד

שלא כתאונות-הדרכים, הזוכות לתשומת-לב ציבורית גדולה מאוד, מכת ההתאבדויות היא רוצח מסוכן לא-פחות, אך כמעט שאין הוא זוכה להתייחסות. הנתונים מבהילים: מספר המתאבדים בשנה הוא למעלה מארבע-מאות, בערך מספר ההרוגים בתאונות-דרכים. מזעזע עוד יותר הוא הנתון על מספרם של המנסים להתאבד – הוא גדול פי עשרה. כלומר, כארבעת-אלפים בני-אדם בישראל מנסים מדי שנה בשנה לאבד את עצמם לדעת.

התייחסותה של החברה המודרנית להתאבדות סובלת ממסר כפול ומבלבל. מצד אחד החברה עושה כל מה שבידה למנוע מבעל כוונות התאבדות לממש את זממו, ואם ניסה לעשות זאת – החברה תפעל בכל האמצעים שברשותה במאמץ להציל את חייו. מצד שני היא מתייחסת למעשה הזה בסלחנות, כחלק מתפיסתה על זכותו של אדם לעשות בחייו ככל שיחפוץ.

חמורה מרצח

לעומת זה, עמדתה של היהדות ברורה וחד-משמעית. התאבדות היא מעשה נתעב, שאין שום דרך להצדיקו ו'להבינו'. התורה רואה בהתאבדות רצח ממש – המתאבד רוצח בן-אדם (את עצמו). לאחר המבול הקב"ה מזהיר את נח ואת בניו שלא לשפוך דמים. בין הדברים נאמר שם: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט,ה). אומרים חז"ל, שכאן האדם מוזהר "על שופך דם עצמו".

היהדות איננה מקבלת את התפיסה שהאדם הוא אדון על חייו. החיים אינם שלנו, ואין לנו הזכות להחליט להפסיקם. המשנה בפרקי-אבות מונה שורת דברים שאינם תלויים בנו, אלא הם נעשים על כורחנו: "על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא". אין לנו אפוא הרשות לקצר את חיינו, יהיה אשר יהיה.

לכתבה בשלימותה:
http://www.kikar.net/article.php?id=4659

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)

מועבר מפוליטיקה ואקטואליה