אני עדיין זוכר שבביה"ס היסודי (שסיימתי כבר ממש מזמן) הוא בא לפגוש אותנו והקריא מספריו

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3704909,00.html

It's Never Lupus

מחלה ארורה מכריעה את טובי אנשינו

נורא עצוב
יש ספר שגדלתי עליו שלו, שנקרא "מכתבים לליאורה".
ספר מ-ד-ה-י-ם, שליווה אותי לאורך שנים וחזרתי וקראתי בו שוב ושוב.

קטע מתוכו:

ליאורה היקרה!

כשראיתי אותך בפעם האחרונה בקבוץ, בגנוסר - היית ילדה קטנה, בת חמש, אולי. והנה קבלתי אתמול מכתב ממך! זאת היתה הפתעה גדולה! הרהרתי לעצמי: הנה ליאורה כבר ילדה גדולה - כל כך מהר - והנה היא בסוף כתה א'!!!

ומכתבך הראשון הוא מכתב נפלא! יש לך כתב יד ברור ויפה, ובלי שגיאות כלל! גם התכן יפה. שמחתי מאוד שכתבת לי על חבריך וחברותיך, על המשחקים שלכם והטיולים שלכם - ואת יודעת מה? פתאום התגעגעתי אליך, ולגנוסר, ולארצנו היפה. ואת יודעת מה עוד? החלטתי לנסע לארץ ולבקר אתכם, כלכם! ובכן, בעוד חדשים אחדים אנחנו נבוא.

אני אומר "אנחנו". היודעת את מי הם ה"אנחנו"? אחד מהם הוא אני דודך עודד. והשניה היא - רקפת. את רקפת אינך מכירה, אז אני אכתב לך עליה.

לפי דעתי רקפת היא הנערה הכי יפה והכי חמודה בכל אמריקה. כאן באמריקה כלם קוראים לה בשם אחר: סוזן. אבל אני איני אוהב את השם הזה, והחלטתי לקרא לה בשם עברי. ישבתי וחשבתי, איך לקרא לה? לבסוף החלטתי שהשם המתאים לה ביותר הוא רקפת. ובאמת, כשתראי אותה תודי גם את, שהשם הזה מתאים לה מאוד.

ובכן, רקפת היא דודתך החדשה, ואני בטוח שאת תאהבי אותה מאוד. שנינו נבוא בקרוב לבקר אותך. מסכימה?

את רוצה, בודאי, שאני אספר לך על החברים והחברות שלי. תתפלאי בודאי לקרא שאין לי הרבה חברים שהם בני אדם. אבל יש לי כל מיני חברים אחרים! ועליהם אכתב לך הרבה במכתבי הבאים.

ואת - המשיכי לכתב לנו, טוב? היי בריאה ושמחה תמיד.

דרישת שלום לכלם כלם מדודך ומדודתך,

רקפת ועודד שבאמריקה

ועוד אחד:

ניו יורק, אמריקה, יום רביעי

מכתבך, זה שנכתב, לפי דבריך, בתנופת יד מהירה, והיה יפה באמת, נתקבל לפני יומים. שמחתי שקבלת סוף סוף את הבבה ששלחתי לך.

אצלנו באמריקה אין הרבה חדשות. קרה לנו אסון קטן: חבקוק ומוסטפה, שני דגי הזהב שלנו, מתו מיתת פתע. אין אנו יודעים את הסיבה, אבל אני חושד בהם שאכלו יותר מדי, וזה הזיק להם. הם היו זללנים עצומים, ופטפטנים גדולים. תמיד היו מדברים דברי רכילות על הקרובים שלהם. אינני אוהב דגים רכלנים.

בקצור, עשינו להם לויה והשלכנו אותם בכבוד גדול אל הנהר, כי חשבנו שזוהי טפשות לקבר דגים ביבשה. נגנו לכבודם רקויאם (רקויאם זה מנגינה שמנגנים לזכר המתים), וכשחזרנו הביתה מצאנו את הצואה שהם השאירו. היא היתה כתובה על שבעה דפים של מים, ואנחנו לא הבנו את השפה, אבל נדמה לשי שהם השאירו לנו בירשה שלוש בועות אויר וצדף אחד קטן. מילא. מובן שהצטערנו, אך בחוץ היה יפה כל כך,השמים היו כחולים, רוח קלה נשבה, והיה חמים - החלטנו לצאת לטיל. הלכנו אל החרשה הגדולה (כאן קוראים לה סנטשרח פרק) וישבנו על שפת האגם. במרחק ראינו ברוזים שטים על המים. קראנו לאחד מהם, והוא התקרב אלינו. שאלנו אותו לשמו, והוא התאדם קצת וענה, "סמי פוטיאל." (הברוזים אינם יודעים לבטא את האות שין.)

אמרתי לו, "סלום פוטיץ נה נסמע באגם?"

והוא ענה, "אתה יודע מה? אני אוהב סכריות על מקל. אבל בלי המקל."

אמרתי לו, "זה מענין. גם אני."

הוא התגרד מתחת לכנפו ואמר, "מה גם אני?"

ראיתי שהוא מתחיל להיתחכם אתי, ורציתי למרט אחדות מנוצותיו, אך הוא היה זהיר ושט הרחק ממני, וחוץ מזה, רקפת אמרה שלא כדאי - הוא ישחה ויספר לאמו - ואז - אוי ואבוי...