בוקר טוב,

קצת באיחור אני פותח את האתגר החודשי.
בתחילת כל חודש, ייפתח אתגר כתיבה. כל חודש, תוצג לכם מילה, ביטוי, ציטוט או תמונה, והמטרה שלכם היא לכתוב משהו שקשור למה שהוצג. כמו כן, קיימת האופציה שהציעה מריאל: ניתן גם להוסיף חומרים כתובים של יוצרים אחרים הקשורים לאתגר אך אלה לא ייחשבו כיצירה מקורית של המפרסם (ברור מאליו, לא?). הרעיון הוא להוסיף עוד קצת מוזה לאשכול .

חוקים, פרסים והערות:
- כל משתמש יכול להעלות כמה יצירות שהוא רוצה, ולקבל עליהם תגובות, אבל כשהאתגר יסתיים חובה לבחור רק יצירה אחת שתיכנס לסקר שבו ניבחר את היצירה המנצחת של החודש (אם הועלו שתי יצירות ומעלה, והמשתמש לא בחר את היצירה שהוא רצה שתעלה לסקר, היצירה הראשונה שלו באשכול תעלה).

- המנצח/ת י/תקבל צל"ש בפורום למשך חודש שלם, עד שיוכתר מנצח חדש באתגר הבא!
שיהיה לכולם בהצלחה!

בהמשך לעונת הקיץ שעוברת עלינו-

קול (ויהיה זה צחוק, צעקה, או יצור מזמזם ומעצבן ליד האוזן...)

מלילה ללילה,
הקירות שלי מתכסים
בצבעי ארגמן.

סימנים של ציד,
של מרדף לילי
אחר יצור מעורער
טירוף חושים ושנאה.

הם עוקבים,
מחכים,
עוקצים ובורחים
ושנינו תקועים
במעגל אלימות
אין סופי.

ככה זה,
זו בחירתי:
דם תחת דם,
ועקיצה תביאם
לגיא ההריגה!

אהבתי את ההקצנה ואת נגיעת ההומור. הכתיבה יצרה אווירה מיוחדת, שראיתי ממש באופן וויזואלי את הדברים קורים בסרט מצוייר: רואים בתקריב את העיניים של שני הצדדים - אתה והיתושים, ולשניכם יש רצח בעיניים. היתושים עפים, מנסים לעקוץ ואתה מנסה להרוג, והם עושים כל מיני תרגילי אקרובטיקה מיוחדים ומהירים, במעגלים וספירלות, מתחמקים, ואתה רודף אחריהם עם עיתון מגולגל, קופץ על המיטה, מפיל את הספר מהספרייה, חוטף מכה מהכיסא, מכה בקיר, מפספס, התמונה נופלת, רגע שם על השולחן! טראחחח! אוף! עוד פיספוס! ואז אחד מהם מתיישב על הקיר, מסתכל עליך במבט מתגרה. אתה עוצר, מאט, עומד מולו מתנשף עם פרצוף של עצבים מרוטים מכעס, כאלה שעוד שנייה אחת אתה הולך להתפוצץ. אפשר לחתוך את המתח באוויר עם סכין. אתה עומד כמו צייד, בלי להזיז איבר. שלא יברח. ואז... טראחחח!

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

תיאור מדוייק של ערבי הציד

קול קורא בשדות-

ואין ענות,

קול קורע לב -

ואין אוהב,

יבבה חרישית,

רוח סתוית,

דהרת סוס צחור -

מפעפעת בשחור.

אי מזה יגיע ההד ?

הגיע הזמן הבשר לשפד.

קליל ונחמד. אהבתי .

בשניה של כוונה

שני פנסים מנצנצים מכוונים אל תקרת החדר,
החושך עופף הכל מבלבד את פעימות הלב העמוקות.
מחשבות נשאבות ומומרת למילים, וכעת מונחות על הלשון
והפה יורה שירה אל האי שם שלמעלה, רגע לפני שהולך לישון.

ברגע זה נדמה שהכל כבה, מלבד השלהבת שדולקת בפנים
והכל שם בחוץ קפא כמו העצמות המתרגשות בשקט.
הכל נעלם אבל קיים, ושייך בתוך אותה השתיקה,
ואין צליל ואין רחש, רק קול דממה דקה.

"בודדים" במקצת השירים שלך בזמן האחרון.

אלו הסיטואציות שאני בוחר לתאר... גם אני שמתי לב לזה
יכול להיות שהתת מודע שלי דולף
או שדווקא מצבי רוח מסויימים נותנים לי השראה...
עדיין לא יצא לי לחשוב על זה לעומק :]

אני שומע קולות שמדברים איתי בשפות זרות
אני שומע קולות של רעמים וסערות
אני שומע קולות שמברכים אותי לשלום
ואז מבין שכנראה שוב קיבלתי מכת חום

או כפי שאמר פעם קומיקאי (ששכחתי את שמו) : "אני שומע כל מיני קולות, הבעיה היחידה היא שהם מדברים בספרדית."

הפעם בקהל,

סופגת מראות צבעים וקולות,

קצב שמופק מצליל אחיד מביא שלמות על הבמה.



היא רוקדת שם ואני כאמור צופה מהקהל.

נוסטלגיה שנבראה מזכרונות שעיצבתי לעצמי,

נושאת אותי רחוק למקום בו ההם לוחשים.



עומדת מתוחה בתוך נעלי פויינט וורודות,

נראית כל כך נינוחה כמעט כאילו כך הייתה צריכה להתהלך בחיי היומיום.



לקנאה יש קול חזק,

כזה שצועק בלחישות נחושות,

לחישות שמטפסות במעלה הגב וגורמות להזלת דמעה שותקת.



כולם על הרגליים,

מחיאות כפיים סוערות, מתואמות,

יוצרות מוזיקה נעימה לאוזן כשהמסך יורד.



זר פרחים מתהלך לו אל מאחורי הקלעים,

מלווה בחיוכים שנותנים תוקף לאיכות.

עניים פוגשות עניים,

מתקרבות לחיבוק חזק של הבנה.



בראבו.

אהבתי במיוחד את התיאור המפורט של המתרחש אך אם זאת גם מצליח למשוך ולעניין

כל הכבוד

ובהיות הבקר

ויהי קולות וברקים

וערפל עלי הר

וקל שופר הולך וחזֵק

מאד.

והוא יוצא

את העם

לקראת האלוהים.

והכל עשן.
(ׁוקל השופר הולך וחזק

מאד.)

והוא נכנס אל תוך העשן והאש -

ואז כמתוך חזון

יודע הוא

שלא יזכה לה

לארץ.

ושומע כבת קול

שופרות כהנים

סביב יריחו.

"ואני אומר - ששנים דרושים למשחק!"

אולי זה יתן למישו רעיון (לי יש כבר, אבל אתם בכל זאת מוזמנים...):

" וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. " (בראשית ד, י)

"ואני אומר - ששנים דרושים למשחק!"