 |
29-11-2008, 18:36
|
|
מנהל צו"ב
|
|
חבר מתאריך: 02.05.02
הודעות: 7,828
|
|
|
|
|
הפכתי למפקד קרבי בעל כורחי
יום חמישי 27 נובמבר 2008, כ"ט חשון תשס"ט, 11:01
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/FD1E338B-D817-4C29-94EF-AD13E794F7EF/0/B0510934SMALL.jpg]
סא''ל בן חור. ''אין פה אחד שלבו לא כואב על המהלך הזה''. צילום: יהונתן בן-דוד
פגישה אקראית בתחנת דלק החזירה את סא"ל דרור בן חור לבסיס הטירונים שלו, רגע לפני נפילת קסאם שפצע 67 מחייליו · 14 חודשים אחרי הלילה המכונן ההוא ושבוע אחרי שפונו מרבית הטירונים מן הבסיס, מתפנה מפקד בט"ר זיקים לסכם את התקופה הקשה בחייו · על תחושת האחריות: "הרגשתי שאסור לי למצמץ, אחרת הבסיס יתפרק" · על השמועות כי אינו לן עם הטירונים: "במשך שלוש שנים יצאתי תשע פעמים לאפטר" · ועל טענות התושבים: "לא עדיף לקיבוץ שיציבו פה פלוגה של גולני?" · משתחרר מהזיקים
מיכל קליין וגילי כהן
לפני 14 חודשים קיבל מפקד בסיס הטירונים זיקים, סא"ל דרור בן חור, "אס-אם-אס מאלוהים", כפי שהוא מכנה זאת. בליל ה-11 בספטמבר אשתקד הוא עזב את שערי הבסיס בדרכו לחדרו בקיבוץ זיקים הסמוך, ויצא לתדלק את הג'יפ שברשותו לקראת יום המחר. השעה הייתה חצות, הכביש היה ריק ממכוניות, ובתחנת הדלק עצר אותו רוכב אופנוע. "תגיד לי", פנה אליו האזרח, "בזיקים מותר לחיילים להזמין וודקה לבסיס?". סא"ל בן חור המופתע החל לתחקר את האופנוען, ובמקביל העיר חצי מהסגל בבסיס כדי לפתוח בסריקות מידיות בחדרי המגורים ובאוהלים. האופנוען, שלא ידע כי בעצם "הלשנתו" הותיר את דיירי הבסיס ערים ובכך הציל כנראה חייהם של רבים, נעלם מן המקום במהרה, ואילו בן חור שינה כיוון ודהר חזרה אל הבסיס. "נכנסתי בשער הבסיס ומיד דיווחו לי שלא מצאו דבר במגורים", הוא משחזר. "החלטתי לסרוק בעצמי את הפינות החשוכות של הבט"ר, והגעתי לאזור החימוש - פינה שכוחת אל. פתאום שמעתי 'צבע אדום'. קפצתי מהג'יפ והשתטחתי על הרצפה. לא היה מסביבי כלום חוץ מסוללת העפר של תחנת הדלק, וזינקתי ישר אליה. תוך כדי עבר לי בראש 'מה אתה אידיוט? מה אתה קופץ ליד תחנת דלק, אפילו את הגופה שלך לא ימצאו אחרי שהיא תתפוצץ'. מיד אחר-כך שמעתי בום והיה ברור לי שהקסאם נפל אצלנו".
באינסטינקט של קצין שכבר ראה דבר או שניים בחייו, זינק בן חור לג'יפ ומיהר למקום ממנו היתמר העשן. "בזכות הפשיטה כולם היו ערים ושמעו את הפגיעה, אבל אני הייתי הראשון שהגיע למקום", הוא נזכר. "הדבר הראשון שראיתי מולי זה חייל מדמם שרץ לעברי. זה היה מראה שאני לא אשכח כל החיים".
חייל נוסף שלא ייעלם מזיכרונו של דרור או מחייו, הוא עופרי וולפס, אז טוראי צעיר וחצוצרן מבטיח בתזמורת צה"ל, והיום מי שמזוהה יותר מכל עם פגיעת הקסאם בבסיס הטירונים. וולפס, שרגלו הימנית נקטעה מתחת לברך, אמנם אינו לובש מדים עוד, אך לא מכבר הבטיח למפקד שאת אקורד הסיום לתפקידו הוא עצמו ינגן. עתה, משנדמה שהפרידה צורמת, מתקשה סא"ל בן חור למצוא דרך בה יוכל לסייע לוולפס לקיים את הבטחתו. "ביקשתי ממנו לבוא לטקס הפרידה מהבסיס שנערך בשבוע שעבר", מספר בן חור, "אבל צריך להבין את מי שנכווה ברותחין. גם בתקופת התהדיה עופרי העדיף שלא להתמודד עם המפגש החוזר עם זיקים, אבל אני לא צריך טקס כדי להיפגש איתו. לאורך כל תהליך השיקום שלו התאמנתי ורצתי לצדו. את ההבטחה שלו אני עוד אקיים, אני אמצא את הדרך".
בסך הכל באתי לפקד
לא משנה באיזה שביל יבחר סא"ל בן חור, הדרך בה יצעד לא תהיה זו המובילה לבסיס בראשו הוא עומד כבר כמעט שלוש שנים. בחודש יוני האחרון החליט סגן הרמטכ"ל, האלוף דן הראל, לצמצם את היקף החיילים בשלושת בסיסי הטירונות הכלל-צה"ליים, ולפזר את המתגייסים הטריים בהכשרות מקצועיות בהתאם לחיל בו ישרתו, כחלק מתוכנית "טירונות בסמכות". בתכנון המקורי נקבע כי בסיס דותן בפרדס חנה - הידוע יותר כמחנה 80 הוותיק - הוא זה שיפונה ולא אחיו היושב בסמוך לאשקלון ומכשיר את כמות הטירונים הגדולה ביותר מבין שלושת הבט"רים. אולם בעקבות נפילת רקטת הקסאם בזיקים ופציעתם של 67 חיילים, השתנתה ההחלטה ונקבע כי עד סוף השנה יפונו כל הטירונים מהבסיס.
אחרי 500 קסאמים ולמעלה מ-40 פצצות מרגמה שנפלו בשטחים הסמוכים לבסיס, לא מתבייש גם בן חור לומר שהוא "תופס קו". במבט לאחור, הכל נראה הרבה פחות קודר, לדבריו, אבל כעת כשצריך לסכם תקופה ולהתכונן לעזיבה, מתברר שהמשימה אינה פשוטה. "קסאמים נפלו גם לפני שאני הגעתי לבסיס", הוא מזכיר, "וידענו שקיימת אפשרות שיום אחד תפגע כאן רקטה. אבל ההסתכלות על הנפילות מזכירה לי את הטיל הראשון שנפל בחיפה במלחמת לבנון השנייה: כולם פקפקו בו, האמינו שזה איזה 'פוקס'. כשאני הגעתי, הבנתי שצריך מיגון הרבה יותר מתקדם ומיד שיניתי את תיק אבטחת המחנה. את המיגוניות העצומות שצילמו נכנסות בשערי הבסיס יומיים אחרי הנפילה, הזמנתי כבר חודש קודם. במקור, תכננתי להציב מיגונית כזו בכל פלוגה, כפי שקרה לאחר האירוע".
הרגשת אחריות אישית אחרי הפגיעה?
"באיזשהו מקום הרגשתי שאסור לי למצמץ, שאם אני אראה סימני שבירה עכשיו - הבסיס יתפרק. היום אני יודע שלא יכולתי לעשות יותר. אני לא בניתי את הבסיס הזה ולא מיקמתי אותו פה - אלא באתי לפקד על האנשים שבו. כמפקד, עשיתי את כל מה שאני יכול, ובכל יום כשאני מסתכל במראה אני שקט".
גם כשהטירונים עדיין המשיכו לישון באוהלים?
"אפשר להסתכל על זה מכמה צדדים. מצד אחד, הטירונים של גולני ושל הצנחנים ישנים ב'לונה- בא"חים' - ואני לא אומר את זה בהשמצה - ובנו להם חדרים עם תנאים משופרים. מצד שני, הטירונים שלי, רובאי 02, ישנים באוהלים, וכשהפלוגות היו מלאות ישנו פה אלפי טירונים בלילה. גם אם היו בונים להם מגורים, זה היה משהו בסדר גודל של עזריאלי. כל עוד פצמ"רים לא נפלו בבסיס - התקרבו, אבל לא פגעו - אני מאמין שלחיילים יש את התנאים המיטביים להתגוננות".
כשבן חור מדבר על תנאים, כוונתו היא ל-2,500 לוחות הבטון הכבדים שמוצבים בכל רחבי הבסיס. למעלה מחמישה מיליון שקלים הושקעו בתוכנית המיגון של זיקים מפני קסאמים, כשפרט לאותם לוחות המוצבים מארבעת צדדיו של כל אוהל, נמצאת במרכזה של כל פלוגה מיגונית עצומה, מעין מרחב מוגן מסיבי, שיכולה להכיל בכל עת 100 טירונים מבוהלים. "ים של כסף השקיעו פה, ולכן אני לא יכול לבוא בטענות", מדגיש בן חור. "אם היום הקסאם היה נופל על אותו אוהל, כמות הנפגעים הייתה קטנה לאין שיעור. בלילה ההוא הפגיעות היו בעיקר מרסיסים. היום, גם אם יבנו פה בניין כדי למגן מפגיעה ישירה, זה יהיה כמו לתת למחבל מתאבד לעלות לאוטובוס - הוא יעדיף לפוצץ את עצמו בתוך מקום סגור ולמקסם את הפגיעה בעזרת ההדף. אצלנו נפל קסאם באמצע אוהל ועדיין לא מת אף אחד".
החשש מהנפילה הבאה, אותו חולקים סא"ל בן חור והטירונים המוכשרים בבסיסו, מקשה על דיירי הבט"ר לישון שנת ישרים. "כל חייל הולך לישון עם אפוד, קסדה ודיסקית. כמו החיילים שלי, גם אני כל השבוע פה, וכל לילה גם אני לא מסוגל לעצום את העיניים. במשך כל השהות שלי פה, כמעט שלוש שנים, יצאתי תשע פעמים לאפטר. כל ירי של חיל הים מקפיץ אותי ובלילות של כוננות ספיגה אני ישן על השולחן במשרד שלי עם המדים, או על מזרון מלוכלך במיגונית של המפקדה. רק בימים של התהדיה הרשיתי לעצמי ללכת לישון בחדרון שלי בקיבוץ זיקים".
הבחירה הזאת, לישון בקיבוץ הממוגן היטב, משכה הרבה אש.
"אני, בניגוד למה שכתבו עליי בעיתונים, עושה פה שבתות יותר מכל קצין אחר במערך מגל ובטח שיותר מכל קצין אחר פה בבסיס. מי ששומע שאני גר בקיבוץ חושב 'בטח המשפחה שלו שם ויש להם צימר וג'קוזי והם חיים ונהנים'. אני מוכן להראות לכל מי שירצה את החדר הצנוע שיש לי שם, ולדבר עם השומר שעומד בכניסה שיעיד מי האחרון שנכנס בשערי הקיבוץ ומי הראשון שיוצא ממנו. רק הסגל של הבט"ר יודע כמה באמת השקעתי פה. רק הם יודעים שבארבע בבוקר, כשאני לא יכול להירדם, אני יורד ומחלק לטירונים תה חם או שקיות חימום. אבל יש דברים שכנראה יישארו לנצח בין כותלי הבסיס".
אנחנו מטרה מבחינתם
יחד עם ההקפצות בלילות למשמע אזעקת "צבע אדום", חלה גם קפיצה משמעותית בביקוש לשירות בבסיס. במחזורים האחרונים שאפו מחצית מהמ"מים העתידיים של מערך מגל להשתבץ בסגל הבט"ר. מטחי הקסאמים הבלתי פוסקים הפכו גם את המ"כיות בן לילה לחלק מהמפקדות היותר קרביות בצה"ל. ואם זה לא מספיק, לרקע האדום שמעטר את כומתות הסגל נוספו באחרונה גם התרעות ממשיות על ניסיונות פיגוע בבסיס. "הפן המבצעי שדרג מאוד את הבסיס", מודה בן חור, "עכשיו 'אני לא סתם 'מגליסט' - אני לוחם: אני קופץ כל לילה לגדר, אני תופס תגבור על המערכת, נתנו לי נשק עם כוונת והעניקו לי גם רמת פעילות א'. ההוויה הזו הקפיצה את הבסיס מדרגה".
אתה סבור שרמת הרובאות הבסיסית ביותר מספיקה כדי לשרת כאן?
"צריך שיהיו פה חיילים, אבל בסיס הדרכה קשה לקיים פה. בסוף כל מחזור טירונות אני נאלץ להסביר לצבא למה לא הספקתי להעביר לחיילים את כל החומר. טירון שלא ישן ומעביר ארבע שעות בלילה תחת המיגונית בגשם - איך אני יכול לתת לו לירות לראשונה בחייו?
"מספיק שאיזה ילד פלסטיני מתקרב לגדר הרצועה ומיד חודלים לי את כל המטווחים", ממשיך בן חור. "אבל לא אכפת לי שחיילים לא יעשו כלום בטירונות, רק שלא ייפצע לי פה אף אחד. כשיש התרעות על קסאמים אנחנו פשוט נכנסים למיגוניות - ואם תבדקו בשבוע האחרון על מי ירו יותר, על שדרות או עלינו, תגלו שאנחנו מטרה מבחינתם. הם רואים אוהלים ומנסים לפגוע".
אז במה תורמת ההכשרה לטירון דווקא בזיקים?
"אחרי 'צבע אדום' ובום נפילה של קסאם קרוב, פתאום כל הגיבורים שפונים למפקדת ב'מי סופר אותך, מי את שתגידי לי', אומרים 'אני צריך את המפקדת. אני מפחד'".
בשנה הבאה צפויה דורון בן חור להתגייס לצה"ל. אם תצלח את המיונים, תוכשר בתו של מפקד הבסיס כמ"כית טירונים. לשאלה אם יתיר לדורון לעבור טירונות בזיקים, משיב אביה בנחרצות. "אם הצבא ישלח אותה, כנראה שהוא יודע מה הוא עושה. אני אבוא לבקר אותה, כי זה מה שהצבא החליט. אשתי לעומת זאת, לא תישן טוב בלילה. הבסיס הזה הוא בסיס הדרכה שחי במציאות קרבית מבלי שאף אחד התכוון לזה".
המציאות הזו תסתיים, ככל הנראה, כבר בתוך חודשיים. בצה"ל מדגישים כי אין כל כוונה לנטוש כליל את הבסיס, אך טרם נמצאה יחידה שתחליף את הטירונים במקום. בינתיים, נסגרו בשבוע שעבר חמש משבע פלוגות הטירונים והתקיים טקס להורדת הדגל. שתי פלוגות עברו לבסיס חיל אוויר, אחת הוצבה בבסיס מודיעין, פלוגה נוספת התפזרה למרכז ההובלה ולבה"ד 20 ופלוגה מגדרית אחת, בה מוכשרים הטירונים הדתיים, הועברה לבט"ר ניצנים. שלוש פלוגות - זה כל מה שנותר מבסיס הטירונים הגדול ביותר במערך מגל. גם היקף הסגל המשרת במקום צפוי להצטמצם בקרוב משמעותית, מה שמוביל בחודשים האחרונים למאבקים לא קלים על מציאת מקום חלופי בו יוכלו לשרת. "הסגל, כמה שכואב לו לעזוב את הבסיס, מבין שקשה לקיים פה יחידת הדרכה", מסביר בן חור. "לכולם ברור שעל הטירונות בסמכות שתתקיים מעתה הם לא יכולים להשפיע, כי זו ההחלטה של הצבא, אבל הם בהחלט מתוסכלים. אפילו אני לא יודע מה אני עושה מחר בבוקר. הסגן שלי ואני חתומים עד חודש ינואר. זה הדבר היחידי שבטוח".
אני לא מפחד
בשעת ערב נראה בסיס זיקים ריק מתמיד. תשתיות האוהלים ערומות, מיטות הברזל המסורגות מונחות בפינה, יתומות ממזרנים, ונדמה שאפילו סא"ל בן חור עוד לא מעכל את השקט בין לוחות הבטון המוכרים לו היטב. מלבד הניסיון לקלוט את קצב ההתרוקנות, עומד המב"ס שוב בקו האש. הפעם מדובר בחברי קיבוץ זיקים, שטוענים שמהלך פינוי הבסיס נראה כמו בריחה מאזור מוכה טרור תחת איצטלה אחרת. איתם מסכימים גם אנשי חמאס, שהצהירו בשבוע שעבר כי "צה"ל מתקדם מתבוסה לתבוסה", וכי "זיקים לא יהיה המקום האחרון ממנו יתפנו הישראלים".
מרכז המשק של קיבוץ זיקים, טל מור, מסתובב עם תחושות לא פשוטות מאז הודעת הפינוי בשבוע שעבר. "חברי זיקים מגדלים את הילדים שלהם ממש פה, והיינו מצפים שהצבא, הגוף שאמור להגן עלינו, יוכיח גם במעשים שהנוכחות פה חשובה לו לא פחות מאשר לנו", הוא אומר. "בצה"ל מבינים שאי-אפשר להשאיר את האזרחים בקו העימות ולפנות ממנו רק את החיילים. אני מאוד מקווה שיקבלו את ההחלטות הנכונות. כרגע, לפחות, לפינוי יש טעם רע".
"אני לא מפחד", משיב סא"ל בן חור לחברו לקיבוץ, "ובטח שפינוי הבט"ר לא נובע מפחדנות, אלא מהסיבה הפשוטה שפשוט לא נוח להעביר כאן טירונות. זו משימה הדרכתית שדורשת זמן וקשב, ואני פשוט לא מספיק לקיים אותה".
גם בשדרות יש ילדים שלא נוח להם ללמוד למבחן כי בכל שעתיים נשמע "צבע אדום".
"איך אני בדיוק תורם להגנה על קיבוץ זיקים כשאני עסוק בלשמור על החיילים שלי? לא עדיף לכולם שבמקום טירונים שבקושי יודעים להשתמש בנשק ומ"כיות שלא עברו הכשרה מבצעית, יציבו פה פלוגה של גולני? אם מחבל, חלילה, חודר לזיקים, מה אני יכול לעשות? לקחת את הטירונים ולרוץ להגן על התושבים? אני לא יכול, גם אם אני רוצה. אם תהיה פה פלוגה מבצעית, היא תוכל לרוץ ולסייע לקיבוץ, לעשות פעילות ליד הגדר ואפילו לצאת לפעולות יזומות ולפגוע במחבלים".
זה לא רק עניין של הגנה, אלא בעיקר עניין של סולידריות ותזמון.
"אבל צריך גם לקחת בחשבון שבגלל שאנחנו בסיס עצום שתמיד בכותרות, יורים עלינו המון ואנחנו רק מסכנים את התושבים. אני מסכים שצריכה להיות פה נוכחות צבאית גבוהה, אבל כזו שבאמת תתרום לתושבים. לבסיס הזה יש יעד והוא להכשיר טירונים, ואני כרגע מתקשה לעמוד בייעוד שלי. אני לא מפחד ממחבלים - אנחנו מוכנים להם. אבל אני, את המשימה שהוגדרה לי, לא יכול לבצע".
זו בטח תחושה של חוסר אונים.
"אני בהחלט מרגיש שהאדמה רועדת מתחת לרגליים שלי, אבל אני לא יכול להראות את זה לסגל שלי, רק לנסות ולהרגיע גם אותם. נורא קשה להחזיק יחידה ככה, כי אלה שנשארו מרגישים שארית הפליטה, כאלה שגורלם מתנדנד. אין פה אחד שלבו לא כואב על המהלך הזה".
לסא"ל בן חור זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה הוא נאלץ לסגור יחידה ותיקה. לפני מספר שנים, כשהיה סמח"ט חי"ר, הוחלט לסגור את החטיבה ולפזר את חייליה במערך הלוחם. כעת, הוא ינעל את שעריו של בסיס זיקים, גלגולו המודרני של בה"ד 4. "לאיפה שאני לא אלך עכשיו בצבא, יהיו בטוחים שעומדים לסגור את היחידה הזו", הוא צוחק. "אנשים אולי יתקשו להבין את זה, אבל מכל היחידות בהן עברתי - ואחרי שהייתי ברמאללה ובעזה - דווקא פה מצאתי את האתגר הכי גדול שלי. הפכתי למפקד קרבי בעל כורחי".
איך ייראה היום האחרון שלך פה בבסיס?
"אני בטח אהיה פה לבד, אסגור את השאלטר, ורק אז ארשה לעצמי להזיל דמעה".
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
