 |
31-08-2009, 20:12
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 02.06.07
הודעות: 6,322
|
|
מסעדת MEAT-SHOS בקצרין
מסעדת MEAT-SHOS בקצרין
באחד האמשים האחרונים, נחה עלינו הרוח, ונצא לטיול. זה היה מסע מעגלי די גדול, שהתחיל אי שם בין ירושלים לתל אביב, נסענו מערבה עד שפנינו ימינה בכביש 4, ואיתו עלינו צפונה. תחנת ביניים בתחנת הדלק שמיד צפונה מצומת רעננה דרום, אפשרה לנו ארוחת בוקר של סנדביצ'ים מצויינים מתוצרת המקום. המשכנו עד אחרי חדרה, שם חתכנו לכיוון נחל עירון, מגידו, עפולה, והמשכנו לרוחב העמק בואכה טבריה. מיד עם הגיענו אל המים, שברנו שמאלה, הקפנו את הכנרת ועלינו לרמת הגולן, היישר אל איזור התעשייה של קצרין. היות וקצת טעיתי בהערכת הזמן, מה לעשות, היו פחות פקקים ממה שאני רגיל, הגענו קצת מוקדם. הלכנו לסייר במרכז המבקרים בכניסה לאזור התעשייה. זה היה קצר מאד, והמבין יבין. נכנסנו העירה, ובילינו כשעה במוזיאון לתולדות הגולן. מקום קטן, אך היה מספיק חומר שם כדי לכלכל הרצאה שלי לצאצאי, בענייני גיאוגרפיה, גיאולוגיה, פליאונטולוגיה, ארכיאולוגיה, וכיוצא באלה לוגיות, עד שקיבותינו אותתו לנו שהגיע הזמן.......
שבנו לאזור התעשייה, ובקצהו, מצאנו את מבוקשנו.
מבחוץ – קצת חששנו שזה לא מה שחיפשנו. מבפנים – מקום חביב, וריק לחלוטין (הוא התמלא בהמשך), עם צוות צעיר מאד. חיפשנו איזה משהו דמוי שף, ולא זיהינו. עברנו על התפריט, וכדי לחסוך לעצמי הקלדה – צילמנוהו עבורכם (לפחות את החלקים היותר חשובים שבו).
מייד אחרי שהזמנו את מבוקשנו, הגיע לשולחן מגש עם סלטים. אמנם, המלצרית החביבה, תיארה אותם אחר אחד בשמו, אך זה בד"כ לא אומר לי כלום. קחו למשל את "לחם הבית". תמצאו אותו בכל מקום בצורה זו או אחרת. כאן, קבלנו לחם שאור בגודל כזה ששלושתנו לא גמרנו אותו. הוא היה אפוי טרי (לא מחומם! טרי! את ריח האפייה הטריה אי אפשר לזייף). הלחם היה קליל, ויחד עם זאת אפוי כהלכה ועם קליפה טובה ולעיסה.
ניגשתי לסלט הראשון – שתואר פשוט כבשר טחון. אם עד רגע זה חשבתי שנקלענו לסתם איזו מסעדת דרכים רגילה, הרי שאחרי טעימה ראשונה – נפתחו שתי עיני. כן, היה שם בשר טחון. זו אולי כותרת פשטנית, אך היא לא אומרת דבר על הבשר המשובח, שנטחן גס, תובל בעדינות, טוגן בשומן אווז עם בצל, וכבד אווז, מעליו נוצקה קצת טחינה טובה, ובאמצע הונח קצת פלפל כבוש קצוץ וחריף. קשה לי לתאר לכם את רבדי הטעם של המנה הקטנה הזו. די אם אספר לכם שבשלב כלשהו נהייתי ער לכך שיושבי השולחן מנסים לדבר איתי. הייתי לרגע בעולם אחר, ומי שמכיר את הביקורתיות שלי, יכול להעיד שלא כל יום אני מגיב כך!
הסלט הבא היה חומוס עם טחינה, תוצרת עצמית, במעיכה גסה, ועם תיבול טוב. מנת החצילים בטחינה הייתה לא פחות טובה, וניכר שהחצילים טריים, וניקלו לא מזמן, כי הם עוד הריחו קלות מן האש, ולא היה בהן הרמז של המרירות המתחיל להיווצר בחצילים שעמדו.
היו שם שבבי שום מוחמץ ביין לבן. אינני יודע כיצד זה נעשה, אך השבבים האלה גם שמרו על פריכותם, גם קבלו טעמים נפלאים מההחמצה ומהתבלינים, וגם לא איבדו את ניחוחם וחריפותם אלא התעדנו לכדי מתאבן נפלא.
הבא בתור היה סלט קטן של פטרוזיליה קצוצה עם מיץ לימון, אורגנו ושום. אינני מאוכלי העשב, שכל מה שירוק עושה להם את זה, אבל מהפטרוזיליה הזו נהניתי הנאה מרובה.
לימונים כבושים – בטעם הטוב שבין חמוץ מדי, מתובל מדי, עייף מדי, ומלוח מדי. היה מדויק וטוב.
זיתים מגולענים, קטנים ומצומקים למחצה בשמן זית עם תבלינים – מצויינים.
בצלוחית השמינית הייתה חתיכת חמאה, במקרה ומישהו ירצה לשים עוד משהו על הלחם. זו נותרה מיותמת..........
המלצרית שבה לשולחננו והודיעה שהמנות העיקריות שלנו מוכנות, ושיוגשו כשנהיה מוכנים. אלה נימוסים טובים שהערכנו. הערכנו גם את פינויו של השולחן לא רק מכלי האוכל המשומשים, אלא ניקוי יסודי של השולחן מפירורים, לפני הגשת המנות העיקריות עם סכו"מ חדש, ומתאים.
מולי אכלו המבורגר של רבע קילו. זה היה המבורגר, כמו שכתוב בספרי הבישול הטקסאניים. בשר בקר משובח, קצוץ (לא טחון!!), וצלוי במידה המדויקת (מילה שעוד תחזור כאן), כך שהוא פריך מבחוץ, וורדרד מבפנים, אך עשוי כל כך טוב, שהוורדרדות לא הפריעה כלל לבתי שבדרך כלל אוהבת "וול דאן".
ההמבורגר הוגש עם לחמנייה רכה וטרייה שנחצתה ונקלתה קלות. ליד ההמבורגר הוגש מבחר רטבים, אם כי, לדעתי – כל המוסיף גורע. מנת תוספת שהוזמנה ליד ההמבורגר הייתה מנת פטריות מוקפצות. המילה "מוקפץ" בדרך כלל מקפיצה לי את הפיוזים, אך במקרה זה – הסיפור שונה. מנת פטריות היא לא פעם דרך להיפטר מחלקי פטריות שנשארים לאחר שהכובעים הטובים משמשים למילוי. במקרה דנן – היו אלה פטריות שמפיניון טריות וקטנטנות (ואלה הן הטובות ביותר), שנפרסו, יובשו, והוטלו לשמן חם מאד עם הקפדה יתרה. התוצאה – פטריות מטוגנות בדייקנות, ללא שהתירו להן להגיר מנוזליהן ולהתבשל. הן היו פריכות מבחוץ אך לא יבשות, ולא ספגו את שמן הזית אלא רק כוסו בו, וניחוחו נוסף להן.
לידי הזמין בני סטייק אנטרקוט. היות והילד כבר די גדול (אחרי צבא), הוא שידרג למנה של חצי קילו. לא אתפלא אם היה שם קצת יותר. הנתח היה עבה, מיושן כהלכה, ושוב (וסליחה על החזרה, אך כעת אתם מתחילים להבין את ההערכה שהתחלתי לחוש כלפי הבחור הממונה על הצלייה) – צלוי במדויק. ניכר בו שהצלייה לא התחילה מגוש קר, אלא מבשר בטמפרטורת החדר, שנצלה ללא חיפזון ובדיוק במידה הדרושה. הוא היה עסיסי מאד, מלא טעם, ורך ביותר. לידו הוגשו שלושה רטבים: שמנת חמה עם פלפל שחור, רוטב פלפל ירוק עם פטרוזיליה ורוטב צ'ימיצ'ורי, וכן תפוח אדמה ובצל אפויים על הגריל.
עבדכם הנאמן הזמין צלעות טלה. במבט ראשון – אמרתי לעצמי: "מה, זה הכל?", אבל מקרוב יותר, היו אלה שלוש צלעות גדולות, ועשויות בדיוק כמו שציך: רכות מאד, אך גם צרובות מבחוץ, וורודות מבפנים, אך צלויות כל כך בדיוק שנפרדו בקלות מן העצם. הן תובלו בעדינות מרובה ברמז של טימין, ותוספת תפוח האדמה והבצל, שבהתחלה נראו כקישוט מינימלי, היו תוספת טובה, טעימה, ועם זאת לא מסיחה את הדעת מן העיקר. אחרי 350 גרם צלעות עוד נותר לי מקום לצ'וריסו תוצרת הבית. מיותר להגיד שגם הוא נצלה בדייקנות מדהימה, והיה עסיסי מאד מבלי להיות מימי. הוא נעשה מבשר קצוץ גס עם תיבול טוב ולא משתלט, ובתוספת פיסטוקים. טעים מאד. הגודל? גדול! מספיק כדי להיות אפילו מנה עיקרית בינונית בגודלה.
המחירים לא זולים, אך שווים בהחלט את התמורה. ליד המסעדה ישנה מעדניה המוכרת מגוון של מוצרי קצביה ומוצרים אחרים, לרבות מבחר גדול של סכינים וכלי מטבח מקצועיים. מסתבר שהם גם עושים משלוחים של בשרים משובחים לכל מקום בארץ, כולל הזמנות דרך האינטרנט!
יצאנו עם תחושת הקלה ניכרת (בכיס), וכבדות מסוימת (בבטן), אך את החיוך לא הצליחו למחוק מפרצופי אפילו הנהגים הפרועים שבהם נתקלנו בהמשך. ירדנו חזרה, אך הפעם הקפנו את הכינרת מצידה המזרחי, והדרמנו דרך כביש הערבה עד מבואות יריחו. משם עלינו ירושלימה, וחזרה מערבה לנקודת המוצא שלנו.
האם נבקר שם שוב?
בהחלט כן, ואפילו אם נצטרך לסטות מדרכנו. אם הרמה הזו תישמר, אשמח מאד לעבור על סעיפים רבים אחרים בתפריט של המסעדה הזו.
 |
|
ראשי
צ'אט
)
מצב כלאיים
