ממשיכים לנסוע.


לא עוצרים. בשום מחיר. ממשיכים לנסוע.
זה הדבר הראשון שאמרו לי כשהגעתי לשטח.



אני זוכר שראיתי את השמיים הכחולים, את דיונות החול שנפרשו על פני קילומטרים אין סופיים. אותות החיים היחידים שניבטו אליי היו צמד ציפורים שחורות במעלה הרקיע, לא יכולתי לראות איזה סוג הן היו בגלל שהן עפו כל כך גבוה בשמיים, חופשיות במדינה בה כל כך רבים אחרים לא. ואינסוף עקרבים. מן כתמים שחורים על רצפת החול הנוקשה.



אם היו שואלים אותי איך זה להיות שם, עד אתמול הייתי פשוט מפטיר 'משעמם'. אני זוכר שהיינו משחקים בקרבות עקרבים בין המחנות בשטח. היית מגיע למאהל של חיילים, ופשוט שואל 'מה יש לכם?' וכולם ישר ידעו שמתכוונים לעקרבים.
לנו היה את אחד העקרבים הטובים, קראנו לו מיסאן, על שם המחוז בו היינו. למחנה שהיה ממוקם בעיר רוטבה היה את העקרב המנצח, הממזר הקטן.



אני זוכר שדון וג'יימס, שני חיילים מהקבוצה שלנו, היו באמצע קרב אגרוף, ובדיוק כשדון כמעט חיסל את ג'יימס, קיבלנו את הקריאה לשטח.
מייד ארזנו את הכל, נכנסנו לטנק, ויצאנו לדרך.



האווירה השתנתה כמעט מיידית.
כל הפנים הפכו רציניים וערניים, הזרועות דרוכות והאצבעות מוכנות. נסענו דרך כביש עפר ישן, ובדיוק הודיעו לנו בקשר שיש שם שיירה שמחכה לנו. כולנו נדרכנו ומקדנו את העיניים על הדרך.
פתאום קלטתי מזווית עיני שלושה גברים ערביים, עטויי כיסוי ראש שחור בצידי הדרך. הם היו מצוידים במרנ"ט. ישר צעקתי: "מרנ"ט! מרנ"ט!".
ידעתי שעכשיו אסור לנו לעצור, בשום מחיר. אם נעצור, אנחנו מתים.



מעל כל ההמולה שמעתי צווחת אימה מצמררת.
הפניתי את עיני קדימה, ומולי עמדו, באמצע הכביש, שלושה ילדים ואישה.
אני זוכר שהאישה לבשה רעלה מעל ראשה, כך שיכולתי לראות רק את עיניה. העיניים היוקדות הביטו בי ברגש שהימם אותי לשניה. זה לא היה תחנונים, ואפילו לא יאוש, הייתה זו השלמה. היא ידעה שהיא ושלושת ילדיה הולכים להימחץ על ידי טנק אמריקאי, ושלא הייתה לה שום דרך למנוע זאת. פשוט השלמה.
אני לא חושב שהילדים היו בני יותר משבע.
לי יש ילדה בת שש בבית, אליסון, חשבתי. בעוד חודשיים שבע, תיקנתי את עצמי.
האצבעות שלי, שעד כה אחזו בהגה בחוזקה, התרופפו מעט.
לא ידעתי מה לעשות. ידעתי מה אני צריך לעשות, ומה יקרה אם לא אעשה זאת, אבל לא הייתי מסוגל לעשות זאת.
הסתכלתי בתמונה מעוררת הרחמים מולי, באישה ושלושת ילדיה, ושנאתי אותם. שנאתי אותם על כך שהם חייבו אותי לעמוד בסיטואציה הזו, ושנאתי אותם עוד יותר על כך שאני חייב לעשות זאת. להרוג אותם. להרוג אישה ושלושה ילדים, לשמוע את עצמותיהם נמחצות מתחת למפלצת המסיבית שאני נוהג בה. תיעבתי אותם. ואת עצמי.
הרגשתי את הזיעה שעטפה את כולי, ולפתע עברו בי צמרמורות שלא פסקו. ידעתי מה אני צריך לעשות.
וקיבלתי את ההחלטה.



"ג'רמי!" צעקתי מעל לכל ההמולה.
העיניים הדרוכות הביטו בי חפוזות.
"תירה בהם!" צרחתי, "תירה בהם!"
הוא העיף בי עוד מבט חטוף, וירה.



בהתחלה ראיתי את האישה נופלת ארצה, ולאחר מכן את הילד הגדול יותר, את אחיו, ובסוף את הילדה הקטנה. הדובי הקטן שהיא אחזה בו התעופף כלפי מעלה, ולרגע נראה כאילו הוא הצמיח כנפיים ומרחף, חופשי וחי מתמיד. עד שהוא צנח מטה, כבול להשפעותיו של כוח הכבידה.
שמעתי מרחוק עוד כמה יריות, והגברים הערביים עוטי הכפיות שכבו חסרי חיים על הרצפה. הטילים שלהם נחו לידם, לפתע נראים לא יותר מאיימים מאקדחי פלסטיק.
עברנו כבר את גופותיהם של האישה והילדים, השארנו אותם מעוכים וחסרי חיים על דרך העפר הריקה.
לא ידעתי מה לעשות.
אז עשיתי כל מה שיכולתי לעשות באותו הזמן.
הידקתי את אצבעותי על ההגה והמשכתי לנסוע.
כי בשטח לא עוצרים. בשום מחיר. פשוט ממשיכים לנסוע.
------------------------------------------
מרנ"ט זה מטול רקטה נגד טנק.

שמח לראות שחזרת לכתוב כאן .

בנוגע לסיפור- הוא מצליח להכניס את הקורא לתוך ההתרחשות ולגרום לו להיקשר אליה רגשית, ללא שום תחושה של עיכוב או איטיות. זהו בהחלט סיפור נהדר ואני מקווה לראות עוד יצירות פרי עטך.