שלום לכולם,
לפני ימים פרסמתי את פרק 3 של הסיפור שלי, אבל לצערי הוא לא היה ערוך עדיין ! וקיבלתם גירסה שקצת גורעת מהסיפור , לכן בהמלצת המנהל המסתורי שלנו () ביקשתי שימחק את האשכול הקודם ואני אפתח אח חדש .

למעוניינים:
בין אבך הסיגריות של אתמול - פרק 1.
בין אבך הסיגריות של אתמול - פרק 2.

אז בלי יותר למדי דיבורים אגיש את הפרק, בתקווה שתיהנו ממנו.

בין אבך הסיגריות של אתמול - פרק 3.


מהר,מהר, שלא אאחר, עכשיו נזכרתי מה איבדתי בתחנת האוטובוס, המחשבות שלי, אף אחד לא יודע על זה חוץ ממני.והינה בתחנת האוטובוס שכחתי, או רימו אותי? גנבו לי את המחשבות? או פשוט לקחו ,זרקו, ודחפו לי אחרות? בכול מצב אין על מה להצטער.

רעד וברק מרתיע, עננים פזורים ואנשים תחת קורות מתגבשים.

אחד רץ עם העיתון של הבוקר על הראש, ופורס את מדור הכלכלה לפנים של השמים;כמחווה על המצב הקיים,בניסיון לעורר משהו אצל אלוהים?אולי להעיר לו, שיבחין במתרחש בעולם שהוא ברא?

והינה אחר בצעדים בטוחים, נמרצים וקטנים, במעיל יוקרתי ומטריה שחורה. כזה שמדור הכלכלה בשבילו זה "בוקר טוב" וה"סיפור שלפני השינה", נקודה שחורה מלמעלה,חור שחור שבולע את הון העולם.מתהלך מוגן מהגשם.

ואלוהים?מצפצף.הוא חושב לעצמו, זה בטח תעתועי ראיה , אין זה קיים!

לעת עתה הוא הזמין "סאן-די קרים" לקינוח, וכיסה את הכול בקצפת ועננים.

רטוב גופי, רועד מקור,ומתעטף במעילי הרטוב (שמזמן ספג את כול המים שכבר יכול לשאת). במהרה פילסתי את דרכי לעבר הרכבת התחתית.

מדרגות שרבות הרגלים שפסעו עליהן התפרסו לפני, אבל מעט מהן, כי השאר נעלם בחושך ,חוסר האחריות של העריה, היא צריכה להתקין אורות ! את ריח הצינה שבמקומות האלו אינני צריך לתאר, כי רבות נתקלתם בהם.

רצפה לבנה, מחצית ממנה שבורה. דוכן סנדוויצ'ים צנוע בזווית, ודוכן הכרטיסים העמוס אנשים עם אותם שאלות, "איזה קו לקחת למקום פלוני?", אינספור אנשים.

הומה אדם הייתה הרכבת התחתית, הנקודה השחורה מקודם, האישה עם קופסת הדונאט(שכבר חצי ריקה עכשיו) ואינסוף אנשים רגילים, אולי לא כמוני אבל מי יודע!

בעודי צופה בעומק מחשבות באנשים, מסמן אותם בראש.אותו ראיתי, בה נתקלתי הבוקר, זה שתה קפה וטיק-אווי.והאחר נתתי לו נדבה ועכשיו הוא אוכל סנדוויץ' מהדוכן, שאף אחד לא קונה ממנו.

התצפית שלי נקטעה למשמע צפצוף הרכבת, שהודיע שהינה ההסעה שלך באה, מיהרתי ונדחפתי לתור האנשים אצל המודיעין, ובמאמץ רב ניסיתי להיזכר בכתובת מקום העבודה החדש שלי!

"אממ... בוקר טוב אדוני!" אמרתי למודיעין הזקן,בעוד אני בודק במבטים אם הרכבת הגיעה.

"בוקר טוב..מה אתה צריך?"אמר לי הזקן באנחה.

"... מה מספר הרכבת לכתובת הזאת?" אמרתי לו בעודי מראה לו את פיסת הנייר שנמעכה בכיסי (כמה אירוני מצידי, כמוהם אני עם אותם שאלות).

המודיעין סידר את משקפיו הענקיים, נענע את פיו, כאילו ממתיק זיכרון מהעבר, והצביע באנחה כמקודם עם האצבוע לעבר הרכבת.

הודיתי לאיש הזקן, ובעודי מחזיק את התיק שלי בלי רפיון, נדחפתי בין ההמונים, שנדחפו לרכבת. חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם כול אחד היה נכנס בתור? לא נלחם על מקום ברכבת, כאילו זה יהיה נכסו לעד והוא ישלם על כך יוקרות !

לרגע אחד ניסיתי לעקוב אחרי הפילוסופיה שלי, אבל במהרה מצאתי כי עוד לא יישאר לי מקום לשבת, ואני לא מוכן לשמוע " אין עוד כרטיסים!" או "מצטער אדוני" ,לא. לכן כמו ברברי נדחפתי בכוח, בין ההמונים.

ומה הפלתי בעוד אני דוחף? הפלתי את קופסת הדונאט.



עלינו לרכבת הכול כך מבטיחה, שאמורה להסיע אותנו אל יעדנו.אחרי שדחפתי את עצמי פנימה, ומנסה להסתיר את פני, בניסיון להתחמק ממלכת הדונאט. לא התפלאתי למוצא שהקרוון הראשון מלא, מפוצץ באנשים ובמוכר הכרטיסים, שבצורה אירונית מנסה לעשות סדר.

במהרה התחמקתי ממנו ומההמונים, ונדחפתי בדרכי בין האנשים.ישבתי לי בנחת על המושב הרביעי ליד הדלת בקרוון השלישי. לעזאזל עם אנשים ! מבולגנים ,דוחפים, ממהרים, כאילו יש קרוון אחד ברכבת, ואי אפשר לשבת אלא רק בו, ואם לא תשב מיד אתה עלול לעמוד כול הדרך ! אבל הינה אני,הוכחה חותכת לטעות שלהם !

"אני חייב לסדר את התיק..." מלמלתי לעצמי,הרכבת עוד לא זזה, אבל מה זה כבר משנה? אולי זאת הזדמנות לסדר את התיק בלי שיעופו לי שליש מהניירות.

הסתכלתי על התיק שלי. עור אמיתי, צבע חום בהיר,כיס גדול (שבינתיים דחוס במילוני ניירות), שתי שכבות פרודות הסגרות ברוכסן וידית מעץ המקושטת בקווי זהב. אכן תיק עבודה אידיאלי,אולי לא כולך בגלל שאין לו מנעול, אבל מה כבר יש בו? חוץ מניירות?.

עוד לא סיימתי לפרוס את הניירות בנחת על הספסל, להפריד בין הסוגים השונים: הניירות של העבודה הישנה, העבודה החדשה, החוזה שלי שבו אני מתחייב לעבוד במשך שנה וחצי, הציורים של הבת שלי, והשרטוטים שלי.

בעוד אני מנסה לארגן את הכול מחדש, שטף אנשים התחילו להיכנס! והפעם בצורה אדישה לא הזזתי אף שריר, ולא אספתי שום דבר. פשוט ישבתי לי בנחת וסידרתי את הניירות.

מלכת הדונאט נכנסה ראשונה, היא העיפה בי מבט מזלזל, שמטה את מבטה לצד השני, והתחילה להתהלך כמו חתול פרסי שמן. לאחר מכן נכנסו "המגניבים של השכונה", כשלושה נערים בגיל העשרים, מהסוג שמוטבע על פיסת עור בגופם טאטו, לובשים שרשראות ומתהלכים כאילו הם איזה כוכבי רוק'נרול. איש עם חליפה של עבודה, ועד סבב אנשים.

הייתה בעיצומו של תהליך סיום מיון הדפים, והתחלתי לסדר איפה זה ואיפה האחר. את הציורים של הבת שמתי ברוכסן האחורי(זה שתמיד בגב ושבקושי יכול להחזיק שני דפים), את דפי העבודה הישנים שמתי בחלק השני של התיק, ובעודי מיישר את ניירות העבודה החדשה נכנסה אורחת בלתי צפויה.

הייתה לה גזרת החשוכים, שערה חום בלונדיני קליל, ארוכת אפיים, ועיניה כמרגליות הטבע,ירקות להפליא. באורח פלא היא באה לעברי עם חיוך קליל על הפה, מנסה להפריד בין אם זה פנטזיה או אמת. התחלתי להסתכל לשמאל ולימין, כאילו מחפש סיבה שהיא באה בכיוון הזה ! אולי היא מצאה מישהו שהיא מכירה?למה היא מחייכת אלי? אני מכיר אותה?.

קולה עצר את השאלות שהטרידו את מוחי, קול בטוח וחייכני, כזה שמשרה על השומעים אותו הרגשה עזה של...

"שלום!" אמרה עם חיוך יותר מורחב מקודם.

"ב...בוקר טוב,בוקר טוב!" השבתי במהרה בעודי אוסף את שאר הדפים ושוב דוחף אותן בתיק שלי, כמקודם, איזה מטוטם אני ! היא רוצה לשבת לידי!

"הרבה עבודה יש לך אה?" היא אמרה בעודה מוסרת לי שרטוט משלי,שנפל בטעות.

"כן.. אין זמן ! לחוץ ומאחר." אמרתי לה בעודי מסדר את הישבה שלי, בצורה קצת מוגשמת.

אחרי המשפט או שנים שדקלמנו כמו שני שחקנים מאיזה סרט, ישבנו בדממה,לא באמת, האנשים מסביב לא הפסיקו לקטר, ללעוס, ולנחור (מי שוקע בשינה כולך מהר?).

יפת התואר ישבה לידי, ואני במחשבותיי תוהה מה היא הולכת להגיד, האם תשב בשקט? תחכה עד שתגיע ליעדה?

בעוד אני מנסה לארוז אומץ, לנסח מהלך חכם, או משפט פתיחה מקורי,נקטעו התכנותים שלי למשמע מוכר הכרטיסים.

"שמונה שקלים ותשעים אגורות, גברת." אמר מוכר הכרטיסים, באנחה של"את יודעת כמה זה".

"בבקשה !" אמרה האישה בעוד היא מושיטה את ידה עם הכסף. אחרי חיפוש מיגיע בארנק הענקי שלה.

וכן הלאה. כך היא עבודת מכור הכרטסים, אנשים מיגעים אותו. הוא רודף אחריהם כשאין להם כסף לכרטיס, וכול היום בעיקר הוא גוזר ניירות לחתיכות קטנות.

אבל כבר התכוננתי! חשבתי לעצמי, מסכן הוא.סבל מספיק. ולכן הכנתי את הכסף וחיכיתי שיגיע תורי.

בלי להחליף מילים הושטתי לו את הכסף. והוא נתן לי עודף, הוציא מהמכונה שלו איזה כרטיס קטן עם כתוביות, והושיט לי אותם.

בעוד הוא מסיים איתי, הוא ניגש לבחורה שלידי, והושיט את ידו, בניסיון להגיד לה שלא תגרום לו לדקלם את אותו משפט,שוב.

"שנייה אחת !" אמרה בחיוך בעוד היא מחטטת בארנקה האדום, ואז היא מוציאה כרטיס אשראי, בנימה של: אין לי כסף מזומן.

"אתם מקבלים אשראי?" אמרה עם חיוך מבויש,"פשוט אין לי כסף מזומן." אמרה כתירוץ, המוכר השיב בהזזת הראש משמאל לימין, והיא התחילה להילחץ ! איך תצא מזה לעזאזל?

ואז אני, עם כול התוכניות שלי לעשות עליה רושם, מצאתי לעצמי את ההזדמנות ! ולפני שתתחיל לבקש סליחה מהמוכר ולהתחילה לחפש שטרות כסף עוד פעם.ולכן נתתי לו בחזרה את העודף שנתנן לי, בתקווה שזה יספיק.

"אוי כמה טיפשי" אמרתי בצחוק, בתקווה שאחפה על הפשלה שהתרחשה.

כמה טיפשי ! ידעתי שזה לא יספיק, לטובתי ולטובת המצב המוזר הזה נזכרתי כי יש לי בכיס המעיל כמה שטרות (העודף מהקפה).

לחיה הסמיקו עד אינסוף, למה היא מסמיקה? כי לא היה לה כסף? כי היא ענייה? אבל היא לבושה בליבוש מהודר, אולי היא מתביישת שאיש זר שילם עבור כרטיס רכבת עלוב? והיא תהיה חייבת לו טובה עכשיו?

"תודה רבה!" השיבה לי, והחזריה אותי למציאות שלפני.

"אין על מה, זה המעט שיכולתי לעשות." השבתי כמו כול איש מנומס, עם חיוך קליל.

ישבנו לרגע בשקט,ואז פתאום היא קמה. היא הידרה את בגדיה ,סידרה את שיערה ואז אמרה לי: כאילו היא משיבה לתדהמתי "הגעתי ליעד שלי".

"תודה על הכול" אמרה לי בחיוך והתחילה לעשות את דרכה בין האנשים.

ברגע אחרון, בלי לחשוב יותר למדי ניגשתי אליה. שלפתי כרטיס ישן מהארנק, וכתבתי לה את מספר הטלפון שלי.

"נהיה בקשר" אמרתי בעוד אני מושיט את הפתק, לרגע אחד תהייתי אם היא בכלל רוצה בכך.

היא לקחה את הכרטיס והלכה לה לדרכה, ואני חזרתי למושב שלי.

תחנה, עוד תחנה והינה ! הגעתי ליעדי?

-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_

קריאה מהנה

תגובות\הערות\דעות או כול דבר אחר יתקבל בברכה

שיהיה לכולם יום נעים,
אמיל.

הרבה יותר טוב. ידעתי שעניין הפיסוק היה רק בעית גרסה .
בנוגע לפרק- לעומת הפרקים האחרים, הוא היה קצת יותר מדי "עמוס", כשהכוונה היא לתיאורים ומחשבות; אני מבין שמדובר כאן בסיפור מגוף ראשון שמתאר את מחשבותיו של האיש, אולם אין צורך להכניס כל כך הרבה. למשל המחשבה בנוגע למדרגות- גם פלספן ( ) כמו הדמות שלך לא ישקיע זמן בהערה הזו, בדיוק כמו שכל אדם רגיל לא.
לכן אני ממליץ שלהבא נסה ל"צנזר" במעט את המחשבות שלו- שמור על זה כתיאור סובייקטיבי, אך שיהיו רק את אותן מחשבות שנראות מתאימות לדמות ואינן מכבידות על הקורא.

הבנתי למה אתה מתכוון רק רציתי להשאיר את זה ככה עד שבסוך כשאני אחליט את סוג הדמות, אחסיר את הקטעים הלא רצוים. הלא זאת מהות העריכה אחרי סיום הכתיבה?

שיהיה לך ערב נעים,
אמיל.

הסיפור מתקדם מצויין!
ואני אני מצטרף לדעתו של הקרדינל, יש חלקים שבהם לא צריך להוסיף יותר מידי תיאורים ומחשבות. סיפור טוב, לא מעמיס יותר מידי בפרטים ולפעמים מעודד את הקורא, לשאול, לתהות ולנסות להשלים חלקים בעצמו.
אבל חוץ מזה סיפור טוב מאוד, ואני כבר מחכה בקוצר רוח להמשך!