הפניקס, עוף החול,
מייצג בעיני אדם את האידיאל-
תחייה מתוך מוות,
מוות לשם תחייה.

אך דבר אחד חמק
מן עין אדם אשר
תחייה מעולם לא ידע-
רגעו הקשה ביותר של היצור
בעלייתו מתוך אפרו שלו.
כי אז, באותו רגע,
מתגברים עליו כוחות הכיליון
ודורשים ממנו שישלם את חובו
לתמותה.

וכך, באותה דרך,
עולה גם העם היהודי מאפרו.
האומה החדשה, הפורחת,
מתעוררת מתוך אפרה של זו הישנה.
כוורד, יפה ומלא קוצים,
מתפתח הפרח לאור האלוהים.

אולם, גם שם כוחות הכיליון פועלים;
כותבים, יוצרים, נואמים,
הם דורשים ממנה למות,
להרכין ראשה בפני ההיסטוריה
ולהיעלם מהמפה.

והיא, עדיין מבולבלת מהתקומה,
נכנעת לאט לאט אליהם,
לסיסמותיהם המתוקות,
לחלומותיהם הוורודים-
"עוד וויתור והוא מגיע
השלום המיוחל", מבטיחים לה.
"וחוץ מזה- אדמותיך פרי כיבוש,
עמך אוסף קלגסים." מוסיפים
אלה בעודם מוליכים אותה לצוק.

ולנוכח זה, לא נותר לי אלא לזעוק-
הו, נס גדול כל כך!
כיצד מוליכים אותך שוטים!
קומי, קומי סוף סוף מן האפר!
נערי עצמך ממבקשי סופך
ושטפי עולם בזיו אורך!