 |
16-10-2005, 16:15
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 26.01.05
הודעות: 13,766
|
|
|
כתבה שניה:
עיניים על הקרקע
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.iaf.org.il/Shared/Images/General/tans.gif]
נועם אופיר
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.iaf.org.il/Shared/Images/General/tans.gif]
מלחמת אפגניסטן לא הביאה עמה חידושים גדולים * ההתפתחות המעניינת לא קשורה למטוסים יקרים, טילי שיוט ארוכי טווח או מערכות איסוף מודיעין חלליות * מדובר דווקא בלוחם חי"ר חמוש ברובה, משקפת, מכשיר קשר ומציין לייזר * הוא לא עולה עשרות מיליוני דולרים ולא מעורר עניין תקשורתי רב, אבל תרומתו של פקח האוויר הקדמי גדולה * לא פעם הוא זה שיבטיח שפצצה שמחירה כמה מאות אלפי דולרים, שהוטלה ממטוס תקיפה חמקן שעולה עשרות מיליוני דולרים - תפגע במטרה * הביטוי "מכפיל כוח" לא יכול להיות מוחשי יותר
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.iaf.org.il/Shared/Images/General/tans.gif]
המלחמה באפגינסטן עדיין לא הסתיימה. אבל כבר עתה ניתן לסכם אותה, במובן מסוים, במלה אחת - שעמום. למה שעמום? ובכן, אם מנתחים את המלחמה מבחינה צבאית, ובעיקר מהבחינה האווירית, הרי שמהמידע הזמין כיום עולה, שהיא כמעט לא חידשה דבר. במלים אחרות, בסרט הזה כבר היינו. מלחמת המפרץ, למשל, נרשמה בדפי ההיסטוריה כמלחמת החימוש המדויק, החמקנות ומערכות והשליטה והבקרה. נכון אמנם שמרבית האמצעים שהפכו לכוכבים במפרץ הופעלו קודם: חימוש מונחה מדויק בווייטנאם, חמקנות בפנמה ושליטה ובקרה במלחמת לבנון - אבל ההפעלה המסיבית שלהם והנפח שתפסו במלחמת במפרץ הפכו אותם לסמל של מבצע "סופה במדבר".
ביוגוסלביה היו פחות חידושים. אבל יש להניח שבעוד שנים, חוקר שיבחן את המלחמה יציין מספר אלמנטים מרכזיים שבהם תרמה להתקדמות הלוחמה האווירית. דוגמאות לכך ניתן למצוא בשימוש הראשון בחימוש מונחה GPS - אז טכנולוגיה שנמצאה בחיתוליה והיום חימוש חשוב בארסנל של חילות-אוויר מתקדמים. היבט נוסף היתה העובדה, שלכאורה (הוויכוח נמשך עד היום), מלחמה הוכרעה לראשונה באופן בלעדי על-ידי כוח אווירי, בלי הפעלה של כוחות קרקעיים.
ובאפגניסטן? לא הרבה. למעט יוצאי-דופן ספורים, כמו מל"ט הגלובאל הוק, הרי שכלי-הטיס שהופעלו בשמי אפגניסטן הם אותם הכלים שהופעלו מעל יוגוסלביה ואפילו מעל עיראק, לפני יותר מעשר שנים. גם בתחום החימוש לא נרשמו אירועים מיוחדים. החימוש מונחה הלייזר הופעל כאמור כבר בווייטנאם, פצצות מונחות GPS הופעלו ביוגוסלביה וחימוש אלקטרואופטי ארוך טווח הופעל במפרץ. וכן, אפילו ה-B-52 הוותיק, שהופעל בכל מלחמה או מבצע שאפשר להעלות על הדעת, הופיע באפגניסטן.
לא פלא אפוא שכלי התקשורת הפופולאריים וגם המקצועיים התמקדו במה שנראה כחידוש היחיד שנחשף - שימוש במל"טים חמושים. ואכן, למרות ההפעלה המוגבלת שלהם והעובדה שמדובר במערכת לא יעודית, שהיא במידה רבה תוצר של אילתור מבצעי, הרי שמל"טי הפרדאטור החמושים בהלפייר הם סנונית ראשונה במגמה שהולכת ומתפתחת. בעתיד, סביר להניח, ימלאו המל"טים החמושים תפקיד הולך וגדל בפעילות אווירית.
אבל, בין שפע הפרסומים על המלחמה, ויש רבים מאוד כאלה, נעלם אלמנט חשוב מאוד בה. נכון שגם במקרה זה לא מדובר בחידוש או ברעיון מקורי במיוחד, אבל אם צריך ללמוד לקח מבצעי חשוב מהמלחמה, לדעתי זהו הלקח. הוא אולי לא צבעוני כסוג חימוש חדש או מרשים כטכנולוגיה לא מוכרת שנחשפה רק כעת, אבל סביר להניח שבתחקירים מבצעיים יסודיים שייעשו עם סיום המלחמה בארה"ב וגם במדינות אחרות, הוא יזכה להתייחסות לא מעטה.
העובדה שהאמריקאים ובעלות-בריתם הפעילו במהלך המלחמה כוחות מיוחדים על הקרקע היא בחזקת סוד גלוי. לכוחות אלה היה תפקיד חשוב בלחימה החל משלביה הראשונים. למרות שהמדיניות המקובלת בהפעלת כוחות מסוג זה היא לשמור על חשאיות ועמימות, שהיא לא פעם סוד הצלחתם, הרי שבמקרה של פעילות הכוחות המיוחדים במבצע "חירות נצחית" היא הוסרה במידה רבה. הפנטגון חשף בתוך שעות מביצועה צילומים של פשיטת הקומנדו הראשונה שערך הצבא האמריקאי. בשלבים מתקדמים יותר של הלחימה הצטרפו עיתונאים ליחידות של הכוחות המיוחדים וליוו את פעולתן. אבל, התקשורת, מסיבות אלו ואחרות, לא כל כך הבינה במה מדובר. בחינה של הפרסומים הרבים שהופיעו בכלי-התקשורת האמריקאית בנושא הכוחות המיוחדים באפגניסטן מראה שעיקרם עוסקים בשני תחומים - פשיטות קומנדו וסיוע לתנועות האופוזיציה באפגניסטן. הסיבות לכך מובנות. בהכללה, ניתן לומר שהתקשורת מעדיפה להתעסק במה שנראה ונשמע טוב - פשיטות קומנדו עונות להגדרה הזו. תמונות לילה ירוקות של חיילים עמוסי ציוד צונחים, או סרטים מטושטשים שבהם נראים חיילים חמושים בכבדות מסתערים על מבנה, מרשימים מאוד. עבור הצופה, הסרטים הללו נראים כסצינה מסרט פעולה הוליוודי. במקרה של משימות סיוע לתנועות אופוזיציה, הרי שיש כאן משום מתן הסבר והצדקה בעבור מי ולמען מה נלחמת ארה"ב. לא עוד מלחמת וייטנאם שבה ארה"ב שכחה במידה רבה את תושבי דרום וייטאנם והעדיפה להתמקד במלחמת חורמה בלוחמי הצפון. הפעם המלחמה נועדה לשחרר אנשים המדוכאים על-ידי שלטון פונדמנטליסטי אכזרי, התומך במקביל בארגון טרור רצחני.
כתבה זו עוסקת במשימה נוספת של הכוחות המיוחדים, שנשכחה במידה רבה. למעשה, מרבית הפעמים בהם היתה התייחסות תקשורתית או רשמית לנושא, היתה כאשר אירעו תאונות או תקריות בהן נפגעו חיילים אמריקאים. אבל, כפי שנראה, משימה זו היא במידה רבה המפתח לניצחון האמריקאי באפגניסטן.
פקחי אוויר קדמיים
בעגה המקצועית המשימה מכונה "FAC" - ראשי-תיבות של "פקחי אוויר קדמיים". הרעיון מאחוריה פשוט - חיילים על הקרקע, המצוידים באמצעים מתאימים, משמשים כזרוע הקרקעית של מערכות איסוף המודיעין ורכישת המטרות המותקנות בכלי-הטיס. ה-FAC הם ה"עיניים על הקרקע".
כיום, מרבית כלי-הטיס מצוידים במערכות המאפשרות להם להנחות חימוש מונחה מדויק בכוחות עצמם. דוגמה לכך הם פודי הלנטירן והלייטנינג, הכוללים מערכות תצפית לאיתור מטרות ביום ובלילה וכן מערכת לסימון מטרות בלייזר. לכאורה, שילוב פודי ההנחיה עם מערכות מודיעין מוטסות דוגמת מטוס ה-J-STARS, מאפשר לכלי-הטיס לאתר ביעילות גבוהה מטרות קרקעיות ולכוון לעברן בהצלחה חימוש מונחה מדויק.
הבעיה היא שלמרות הטכנולוגיה הזו, ישנם מתארים מבצעיים לא מעטים שבהם גם עם האמצעים המתקדמים ביותר, מטוסים מתקשים לגלות את המטרות שלהם. מטרות קטנות בעלות חתימה נמוכה, דוגמת כוחות אויב קטנים, בונקרים מוסווים היטב ומשגרי טק"ק - הם אובייקטים קשים מאוד לגילוי מהאוויר. בנוסף, בתנאי ראות קשים, בעיקר במקרה של עננות בגובה נמוך, איתור המטרות הופך למסובך בהרבה. אחד הפתרונות האפשריים הוא להעביר את מערכות התצפית ורכישת המטרות לקרקע. המעבר מהאוויר לקרקע מקרב את מערכות הרכישה אל המטרות, מקצר את הטווח ומצמצם את בעיית הפעולה בתנאי אל-ראות. מהקרקע ניתן לעקוב בצורה יעילה אחרי המטרה לאורך זמן ולנסות לכוון את הפגיעה בה כך שתעשה בצורה ובעיתוי האופטימליים.
המעבר מהאוויר לקרקע נושא בחובו יתרון נוסף. אחת הבעיות הגדולות בתקיפה אווירית היא אומדן נזקי הקרב, BDA. מאחורי מושג זה מסתתרות השאלות החשובות - האם הצלחנו לפגוע במטרה? ואם כן, מה הנזק שנגרם לה? מהאוויר נראית התמונה שונה לא פעם מכפי שהיא על הקרקע. מערכות תצפית קרקעיות הנמצאות במרחק קילומטרים ספורים מהמטרה אמורות לספק מידע מדויק יותר על גורלה של המטרה מאשר מערכת תצפית מוטסת המצויה בכלי-טיס הטס במהירות הגבוהה ממהירות הקול בגובה של עשרות אלפים רגל.
אבל, להעברת חלק מהליך רכישת המטרות והכוונת החימוש מהאוויר אל הקרקע יש מחיר. מדובר בפעולה מסוכנת מאוד. כאמור, כל התהליך מתבצע קרוב מאוד למטרות. בעוד המונח המקובל היום בלוחמה אווירית הוא STAND OFF - ירי מנגד - כלומר מצב שבו המטוס רוכש את המטרה ותוקף אותה מחוץ לטווח האיומים של האויב, הרי שמשימת FAC מחייבת התקרבות מסוכנת לאויב, תוך התמודדות עם איומים רבים. רמת האימונים הגבוהה ומידת הסיכון הלא-מבוטלת הביאו לכך שמשימת ה-FAC מבוצעת לרוב על-ידי כוחות מיוחדים או כוחות למשימות מיוחדות. מדובר ביחידות עילית שחייליהן נבחרו בקפידה לאחר שעברו מסלול הכשרה מסובך. חיילים אלה רגילים לעבוד בצורה אוטונומית, בצוותים קטנים יחסית, עמוק בשטח האויב תוך שהם עושים כל מאמץ להימנע מיצירת "מגע חם" עם האויב. היתקלות ישירה בין הכוח הקרקעי לאויב תחייב לרוב הליך מילוט מהיר באמצעות מסוקים, שכן אחרת סיכויי השרידות של הכוח נמוכים מאוד.
כאמור, הרעיון של FAC לא הופעל לראשונה באפגניסטן. אם לוקחים לדוגמה את המלחמה בווייטנאם, הרי שהצבא האמריקאי הפעיל יחידה יעודית שאחת ממשימותיה היתה איתור מטרות והכוונת מטוסים לתקיפתן. היחידה, שנחשבה במשך שנים רבות לאחד הסודות השמורים ביותר של ארה"ב, זאת למרות העובדה שהיא פורקה עם סיום המלחמה, נקראה SOG, ראשי-תיבות של "קבוצת המחקר והתצפית". מאחורי שם תמים זה עמד גוף בין-זרועי שהפעיל לוחמי קומנדו אמריקאים ולוחמים משבטים מקומיים בביצוע סיורים ופשיטות במקומות הבעייתיים ביותר בווייטנאם ובלאוס. לא פעם, אגב, פעלו לוחמי היחידה במדינות במזרח אסיה, שרשמית ארה"ב מעולם לא פעלה בשטחן.
מכוונים את המטוס וגם את החימוש
המשימה המרכזית של SOG היתה איתור מטרות באזורים מיוערים במיוחד, ששימשו כדרכי הספקה ראשיות של כוחות צפון-וייטנאם. מטוסי תקיפה ומפציצים ביצעו אלפי גיחות מעל אזורים אלה כשהם מפציצים את היערות בתקווה שיצליחו לשבש את דרכי ההספקה. מרבית התקיפות האלה לא השיגו דבר. המטוסים הטילו כמויות חימוש אדירות על אזורים שוממים. בינתיים נותרו דרכי ההספקה הווייטנאמיות - מרכיב מפתח ביכולת הלחימה של כוחות הצפון - פעילות ולא פגיעות.
הכנסת כוחות ה-SOG שינתה את התמונה. כוחות הקומנדו ביצעו סיורים רגליים בעומק שטח האויב ואיתרו את נתיבי ההספקה שלא נראו מהאוויר. בחלק מהמקרים תקפו הכוחות המיוחדים על הקרקע בעצמם את הציוד שנע על נתיבי ההספקה, אך במרבית המקרים הם כיוונו מטוסים לעברם. הכוחות הקרקעיים לא התפנו עם תחילת ההפצצות, אלא נשארו כדי לבצע משימה חשובה נוספת - אומדן נזקי ההפצצה. לא פעם, למרות ההכוונה הקרקעית, החימוש שהוטל לא פגע ביעד. לכן, היה חשוב שיהיו "עיניים על הקרקע" שיוכלו לדווח מה פגע ואיפה.
המשימות של ה-SOG היו דומות מאוד לאלה של צוותי ה-FAC של היום, בהבדל אחד מרכזי. ההכוונה שביצעו לוחמי ה-SOG היתה מילולית בלבד - כלומר, הצוותים כיוונו את המטוסים באמצעות מכשירי קשר למיקומה המשוער של המטרה. מה שהיה חסר לצוותים היא היכולת להנחות את החימוש שמטילים המטוסים למטרה ודרך לאמוד בצורה מדויקת את הקואורדינטות שלה.
נקודת המפנה בפעולתם של צוותי ה-FAC היתה תחילת השימוש המשמעותי בחימוש מונחה מדויק ובמיוחד החימוש מונחה הלייזר. לראשונה יכולים היו צוותי הקרקע לא רק לכוון את המטוס לעבר היעד, אלא גם להנחות באופן מעשי את החימוש אל המטרה.
כאמור, מספר גדל והולך של מסוקי ומטוסי תקיפה מצוידים במערכות לסימון מטרות בלייזר. באמצעות קרן לייזר "צובעים" את המטרה ויוצרים כתם בלתי נראה. החימוש מונחה הלייזר, בין אם מדובר בפצצות או בטילים, מצויד בראש ביות רגיש, המסוגל לאתר את כתם הלייזר ולכוון את עצמו לפגיעה במטרה המסומנת. רציפות סימון הלייזר חיונית שכן הפסקת הסימון או הפרעות בו בשל עננות או עשן, מביאים לכך שראש הביות לא יודע לאן עליו לכוון את הפצצה או הטיל. התוצאה - החטאה. לכן, יש להבטיח סימון רציף עד לפגיעת הפצצה - מה שמגדיל את פרק הזמן בו חשוף כלי-הטיס לאויב.
ציוד כוחות ה-FAC הקרקעיים במערכות עצמאיות לסימון לייזר מאפשר להם לבצע בכוחות עצמם את סימון המטרה. כעת, כל פעולת התקיפה מתבססת על רעיון ה"שגר ושכח" - המטוס מטיל את הפצצה ומנקודה זו הוא יכול לחזור הביתה או להמשיך ולתקוף מטרה אחרת. הסימון עצמו מתבצע על-ידי כוח ה-FAC הקרקעי. הצוות גם מוודא את הפגיעה במטרה.
חדירה, ניווט, הסוואה והמתנה
תיאור זה פשטני מאוד. המשימה סבוכה יותר ודורשת רמת מיומנות גבוהה מצד כוח ה-FAC. המשימה של צוות ה-FAC כוללת חדירה חשאית לעומק שטח האויב, ניווט לעבר היעד, הסוואה עצמית והמתנה. הליך ההכוונה והציון דורש רמת מיומנות גדולה, הבנה טובה של נהלי התקיפה של כלי-הטיס ונתוני הביצועים של סוגי החימוש השונים ויכולת לכוון בהצלחה כלי-טיס תוך הסתמכות על חילופי מידע מינימליים בקשר. המפתח הוא היכולת של כוח ה-FAC ושל הכוח האווירי לדבר באותה השפה. כאשר כוח ה-FAC מכוון את הטייס לעבר מטרה מסוימת, חשוב שגם הוא וגם הטייס ידברו על אותה המטרה. לאור העובדה שהטייס שקוע במשימתו ונעדר ניסיון קרקעי, הרי שעל כוח ה-FAC לחשוב במקביל הן כאנשי חי"ר והן כטייסים. חשיבת "אוויר-קרקע" זו מבדילה בין איש FAC לבין איש כוחות מיוחדים אחר.
מאז מבצע "כוח מאוחד" ביוגוסלביה ב-1999 חל שינוי מסוים באופי המשימה של צוותי ה-FAC. את מקומו של החימוש מונחה הלייזר בתפקיד הנשק המונחה הפופולארי ביותר תפס החימוש מונחה ה-GPS, דוגמת פצצות ה-JDAM האמריקאיות. היתרון הגדול של חימוש זה, לצד מחירו הזול יחסית, היא העובדה שהוא חוסך את הצורך בסימון המטרה ופותר את מרבית המגבלות המבצעיות של החימוש מונחה הלייזר. פצצת ה-GPS היא לא יותר מאשר פצצה רגילה שבזנבה הותקן מקלט GPS. כל שצריך כדי להבטיח פגיעה במטרה הוא להזין מידע מדויק ככל הניתן בנוגע למיקומה של המטרה לתוך מקלט ה-GPS של הפצצה. המקלט יעביר פקודות ניהוג למשטחים האווירודינמיים של הפצצה וינהג אותה עד לפגיעה במטרה.
לכאורה, המעבר לפצצות מונחות GPS מבטל את הצורך בצוותי ה-FAC, שכן מדובר בחימוש "שגר ושכח" אמיתי. אבל, כפי שנראה, דווקא כניסתו לשירות של סוג חימוש זה הגדילה את היקף הפעילות של צוותי ה-FAC. נכון, שכעת קטן הצורך במשימת הסימון, אך משימת ההכוונה חשובה יותר מבעבר. כאמור, המפתח לפגיעה מדויקת במטרה באמצעות חימוש GPS הוא מידע מדויק על מיקומה. צוות ה-FAC יכול לספק את המידע הזה טוב יותר מאשר מרבית האמצעים האחרים. באמצעות מדי טווח לייזר המשולבים עם מערכות GPS יכול הצוות הקרקעי לאמוד במידת דיוק רב את מיקומה של המטרה. את המידע הזה ניתן להעביר לכלי-הטיס התוקפים. חילופי המידע יכולים להתבצע באמצעות הקשר ואפילו ללא דיבור, תוך הסתמכות על מערכות תקשורת חסינות המקשרות את מערכת האיתור של הכוח הקרקעי ישירות אל המטוס התוקף.
בניגוד לרושם המקובל, צוותי ה-FAC מילאו תפקיד שולי מאוד במהלך מלחמת המפרץ. למרות סיפורים רבים שהופיעו לאחר המלחמה, הרי שבמהלכה בוצע, כנראה, מספר מצומצם מאוד של משימות בהן סימן כוח FAC קרקעי מטרות בלייזר עבור מטוסי תקיפה. גם מספרן של משימות ההכוונה לא היה רב.
פרטים מעטים ידועים על פעילות צוותי ה-FAC ביוגוסלביה, אך ככל הנראה היא היתה מועטה. אבל, באפגניסטן הם הפכו למרכיב חיוני במערכה האווירית. הסיבות לכך רבות, אך הסיבה החשובה ביותר היא האופי של המטרות. במפרץ וביוגוסלביה חלק גדול מהמטרות נלקחו מ"בנק מטרות" שנבנה לאורך תקופה ארוכה. מטרות אלה כללו יעדי תשתית, מתקני צבא גדולים, ריכוזי כוחות, מערכות הגנה אווירית וכדומה. באפגניסטן כמעט ולא קיימות מטרות מסוג זה. המטרות הבודדות בעלות אופי זה הושמדו בימיו הראשונים של מבצע "חירות נצחית". אבל, החל מהשבוע השני למבצע, מרבית המטרות המותקפות היו מטרות מזדמנות. מטוסי התקיפה והמפציצים הוזנקו לעבר אזורים שבהם המודיעין הצביע על נוכחות כוחות אויב. איתור המטרות ורכישתן בוצע במרבית המקרים על-ידי המטוסים עצמם. אם המטוס היה מאתר מטרות הוא היה תוקף אותן. אם לא, הרי שבגמר הפיטרול הוא היה שב לבסיסו, עם חימושו.
כאן נכנסו לתמונה כוחות ה-FAC. החל בימים הראשונים של המבצע הכניסה ארה"ב לאפגניסטן צוותי כוחות מיוחדים, מרביתם אנשי צבא וחלקם מה-CIA. צוותים אלה חברו לכוחות "הברית הצפונית" ולתנועות אופוזיציה אחרות וסייעו להם בלחימה הקרקעית נגד כוחות הטליבאן. הצלחת כוחות אלו היתה מרשימה. האימונים שהעבירו לכוחות האופוזיציה והתיאום של כלל הפעילות הקרקעית תרמו למפלה המהירה יחסית של הטליבאן ולכיבוש אפגניסטן על-ידי כוחות האופוזיציה.
אבל, אחת המשימות החשובות ביותר של צוותים מיוחדים אלה היתה משימת ה-FAC הקלאסית. מהרגע שבו מרבית התקיפות היו נגד מטרות מזדמנות עבר רוב תהליך איתור המטרות מהאוויר אל הקרקע. הצוותים הקרקעיים היו אחראים על ניהול אחוז גבוה מאוד מהתקיפות במבצע, בעיקר אלו שכללו הפעלת חימוש מונחה מדויק. הנוהל שיושם באפגניסטן היה פשוט ויעיל. במקום להמריא לתקיפת מטרות ספציפיות כוונו המטוסים לאזורים שונים באפגניסטן, בהתאם לחלוקה מתוכננת מראש. עם ההגעה לאיזור הפיטרול היה יוצר מפקד הכוח התוקף קשר עם איש ה-FAC על הקרקע. בשלב זה עברה השליטה לכוח הקרקעי והוא זה שניהל את הלחימה. לאחר שהמטוס סיים להטיל את כל החימוש שנשא או עם גמר הצורך בו הוא עזב את השטח, לאחר שאישר זאת עם הכוח הקרקעי.
דוגמה טובה לפעילות צוותי ה-FAC באפגניסטן היא סיפורו של סמל מאט (השם המלא לא נחשף מסיבות בטחוניות), איש FAC בחיל-האוויר האמריקאי. כאשר התרחש הפיגוע של ה-11 בספטמבר שהה מאט בקורס מקצועי שנועד לשמר את מיומנותו בהכוונת מטוסי תקיפה. אבל, עוד בטרם השלים את הקורס היה מאט בדרכו לאפגניסטן.
סוסים מלמטה, B-52 מלמעלה
מאט סופח לכוח מיוחד שחדר לאפגניסטן באמצעות מסוקים בראשית חודש אוקטובר, ימים ספורים לאחר פתיחת מבצע "חירות נצחית". מטרת הכוח של מאט היתה סיוע לכוחות "הברית הצפונית" שעשו את דרכם לכיוון העיר החשובה מאזר-א-שריף. בעוד יתר חבריו אחראים על תיאום עם כוחות האופוזיציה וסיוע להם, הרי שתפקידו של מאט היה לבצע משימת FAC. "המשימה הספציפית שלי היתה להביא את הכוח האווירי במטרה להקטין את האיום שמהווה האויב ולצמצם את ההתנגדות הקרקעית", הוא מסביר.
"ב-5 בנובמבר, אחרי כמעט שבוע בו רכבנו על-גבי סוסים יחד עם אנשי 'הברית הצפונית', הגענו לשטח הפעילות", מספר מאט. "מנקודת התצפית שלנו יכולנו לראות שבשטח יש עמדות רבות של כוחות הטליבאן". בשלב זה הקים מאט יחד עם חבריו עמדת תצפית מוסווית שמוקמה על שטח שולט באיזור. מעמדה זו יכול היה מאט לצפות ישירות על כוחות הטליבאן ולהערך לקראת הפעלת כוח אווירי.
"כוחות הטליבאן הקימו בונקרים ונערכו בשטח כך שהם יוכלו להלחם ולשמור על השליטה בו", מתאר מאט. "כלי-רכב, טנקים ומשוריינים היו פרוסים על פני כל השטח. הם החזיקו את השטח היטב ולא תיכננו להיכנע לכוחות 'הברית הצפונית'". בשלב זה היה על מאט להחליט באיזה סדר תותקפנה המטרות ולהערך לקראת הכוונת המטוסים. באמצעות מערכות אופטיות ומקלט GPS הצליח מאט למדוד את מיקומן המדויק של המטרות השונות ולקטלגן בהתאם לסדר העדיפויות לתקיפה. חלק חשוב בעבודתו של מאט היה לוודא פעם נוספת שאכן מדובר במטרות אויב ולא בזיהוי שגוי של כוח ידידותי אחר. באפגניסטן התגלה לא פעם קושי להבחין בין לוחמי הטליבאן לבין אנשי תנועות האופוזיציה, שכן לא מדובר בכוחות צבא סדירים. משימת ההכוונה של מאט החלה בסימון אחד הבונקרים עבור מטוסי F A-18 שהוזנקו לאיזור. הבונקר נפגע ישירות - "הפצצה נכנסה ממש לתוך הדלת", לדברי מאט. בעוד הפצצה עושה את דרכה למטרה כבר קיבל טייס מטוס התקיפה ממאט קואורדינטות של מטרות נוספות, ככל הנראה עבור פצצות JDAM שנשא.
אבל, הטליבאן לא תיכננו להיכנע במהירות. דקות ספורות לאחר תחילת התקיפה האווירית פתחו כוחות האויב במתקפת-נגד קרקעית. "הם התחילו לירות רקטות RPG לעבר העמדה שלנו והאש היתה רצינית מאוד", נזכר מאט. "הזעקתי למקום סיוע אווירי נוסף ובתוך דקות היו מפציצי B-52 בדרך".
בעודם במרחק של פחות מעשרה קילומטרים מהשטח יצר טייס ה-B-52 המוביל קשר עם מאט שהעביר לו את הקואורדינטות של המטרות. כעבור שניות חלף המפציץ הכבד מעל עמדות האויב והטיל שמונה פצצות JDAM. הפצצות נווטו למטרותיהן על סמך המידע שהעביר מאט בקשר. בעוד הפצצות נוחתות על האויב, הצליח הכוח האמריקאי להימלט מעמדת התצפית המותקפת ולסגת לעמדה אחרת. כשהם מתפנים מהשטח, הזעיק מאט לאיזור מטוסי תקיפה נוספים.
בשלב זה הודיע הטייס של מטוס F-14 שהגיע למקום כי כוחות הטליבאן הצליחו לאתר את עמדת התצפית החדשה והחלו לנוע לעברה. "לאחר שאישרתי את מקומנו, נתתי לטייס אישור להיכנס ליעף ולהתחיל לירות על הכוחות שהסתערו לעברנו", אומר מאט. "הוא ביצע כמה יעפים ואיפשר לנו לסגת מהמקום". גם הפעם, במקביל לנסיגה המהירה מהמקום, חישב מאט באמצעות מקלט GPS שנשא את מיקומו של האויב. מאט הנחה מפציץ B-52 כך שזה הטיל את פצצותיו על עמדת התצפית הנטושה, עליה הסתערו באותה עת אנשי הטליבאן.
הכוח של מאט הצליח להתפנות מהשטח בשלום ולהמשיך את הפעילות לצד אנשי "הברית הצפונית". במהלך השבועות הבאים היה מאט אחראי על הכוונת מאות תקיפות נגד יעדי הטליבאן. מאזר-א-שריף, אגב, נתפסה בקלות יחסית על-ידי כוחות "הברית הצפונית". לכוח האווירי היה תפקיד מכריע בכיבוש העיר בעלת החשיבות האסטרטגית. למאט ולאנשי ה-FAC האחרים היה חלק חשוב בכך.
הסיפור של מאט אינו ייחודי. בחינה של סיפורים אחרים של צוותי FAC במלחמה מעלה תמונה דומה. אפילו אמצעי התחבורה דומים. במרבית הפעילות עשו אנשי ה-FAC את דרכם על-גבי סוסים וחמורים.
אבל, הקרב של אנשי ה-FAC היה רחוק מלהיות סטרילי. על-מנת לבצע את משימתם נאלצו צוותי ה-FAC להתקרב מאוד לאויב, לעיתים קירבה מסוכנת מדי. לצוותי ה-FAC היה נוהל מיוחד שאיפשר להם לאשר את הבקשה "להפציץ את עצמם", תוך התעלמות מנהלי הבטיחות. לא פעם נעשה בנוהל זה שימוש.
המחיר לא היה זול. סמל טכני ג'ון צ'פמן, איש FAC של חיל-האוויר, היה אחד משבעה הרוגים בקרב הקשה במהלך מבצע "אנקונדה" בחודש מארס האחרון. חייהם של לוחמים אמריקאים רבים בקרב זה ניצלו אודות לתושייתו של איש FAC אחר שנלווה לכוח החילוץ. אנשי FAC אחרים נפצעו במהלך המלחמה ואחד מהם איבד את ידו. למרות שלא זכתה לפרסום רב, הרי שהצלחתם של צוותי ה-FAC באפגניסטן לא נעלמה מעיני מומחים לנושא. סביר להניח שבתקופה הקרובה נראה צבאות רבים בעולם שמחזקים את היכולות שלהם בביצוע משימות FAC - הן על-ידי הכשרת לוחמים מתאימים והן ברכש ציוד יעודי למשימה זו.
כמו בתחומים אחרים בלוחמה האווירית, גם משימת ה-FAC נחשבת למשימה פוטנציאלית לכלי-טיס לא-מאוישים. כבר כיום ניתן לבצע משימות ציון על-ידי מל"טים. אבל, גם בעתיד הנראה לעין קשה להניח שהמל"טים יוכלו להחליף את איש ה-FAC הקרקעי. המל"טים סובלים מחלק מהחסרונות של מערכות איתור וסימון מוטסות אחרות, דוגמת איתור מטרות מזדמנות ופעולה בתנאי אל-ראות. בנוסף, סיכויי השרידות של מל"ט שיפטרל במשך זמן רב מעל נקודה אחת אינם גדולים. כוח FAC קרקעי, לעומת זאת, יכול להסוות עצמו בשטח לפרקי זמן ארוכים ולבצע הכוונה מתמשכת ולא זמנית.
מקור: ביטאון חה"א.
_____________________________________
ציטוט:
|
"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.
|
|
|
ראשי
צ'אט
, would fast-rope down to storm the prison in predawn darkness, relying on surprise. But the attack was 75 minutes late, and the defenders were alerted. The prison was dominated by Fort Frederick, another 18th century stonework on a higher ridge 980 feet across a narrow valley. The Black Hawk helicopter, which was making its combat debut during Urgent Fury, was designed to take battle damage and keep flying, but as flight crews and passengers began to suffer injuries from ground fire, the impossibility of the mission became evident. One helicopter caught fire and later crashed near Point Salines. After another attempt failed, the mission was aborted.
), תמונות נדירות של שלל קובני, תיעוד ביקורו בחזית של גנרל 4 כוכבים ווסי, הרמש"ל האמריקני בשיאה של המלחמה הקרה (ובין הבודדים שצמחו מסמל לגנרל) ועוד מידע מעניין
מצב כלאיים
