http://www.haaretz.co.il/hasite/spa...462.html?more=1

איפוק הוא כוח

מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף

ידיעה קטנה בעיתון סיפרה על צל"ש שקיבלו שלושה לוחמים של יחידת המסתערבים דובדבן בגין הימנעות מפגיעה באזרחים שלא לצורך. ביקור בבסיס היחידה השבוע ושיחה עם הלוחמים מסבירים: ירי סלקטיווי, מדויק וזהיר, בתנאי לחימה ובתוואי שטח סבוכים ורגישים, הם העניין

תגיות: דובדבן, מסתערבים



הלוחמים זוכי הצל''ש. עוסקים בלכידת מבוקשים במבצעים מסובכים שמלווים לעתים בחילופי אש מטווח קרוב

תצלום: דניאל בר און / ג'יני

בתעודות הציון לשבח שקיבלו השבוע מפקד צוות ושלושה לוחמים ביחידת המסתערבים דובדבן מאלוף פיקוד המרכז, גדי שמני, נכתב כי הקצין והחיילים גילו אומץ לב, מקצועיות, נחישות וחתירה למגע, בשתי תקריות עם מבוקשים פלסטינים חמושים בגדה המערבית. אבל דווקא מה שלא תואר בפרוטרוט, הוא המרכיב יוצא הדופן בהצטיינותם: הקצין וחייליו זכו בצל"שים גם משום שחרף הנסיבות הקשות שבהן פעלו, הצליחו להימנע מפגיעה באזרחים.

בשיחה עם שלושת הלוחמים מיחידת הפריצה, בשבוע שעבר בבסיס היחידה בגדה, הם תיארו באופן לאקוני את המבצעים שעליהם קיבלו ציונים לשבח. א', ר' וש' (הצנזורה מתירה רק את פרסום האות הראשונה בשמותיהם) הם לוחמים בשירות קבע, רבי-סמלים בני 23-24, שהאריכו את השירות הצבאי כדי לעשות את מה שהתמחו בו בסדיר: לכידת מבוקשים במבצעים מסובכים של לוחמה זעירה, הכרוכים בסיכון אישי ושמלווים לעתים בחילופי אש מטווח קרוב.

בתקרית הראשונה, יצאו מסתערבי דובדבן לעצור מבוקש שעמד בראש חוליה צבאית של הפתח באזור הקסבה של שכם. "זה היה לפני שנה בערך", מספר א'. "האיש כבר חמק מצה"ל כמה פעמים. היה לנו מידע שהוא חמוש באקדח וכנראה גם ברובה וברימון יד. הגענו אליו בשמונה בערב, הביתה, אחרי שהתגנבנו ללב הקסבה. הוא התקין חיישן תנועה סמוך לדלת וברגע שהתקרבנו האור נדלק והמבוקש פתח עלינו באש דרך הדלת. הוא ירה כמה צרורות אבל אף אחד מאתנו לא נפגע. פתחנו את הדלת, יישרנו קו והסתערנו תוך כדי ירי. הוא ברח מהבית, כנראה כשהוא פצוע. האירוע נגמר".

ר' מודה ש"לא תפסנו אותו בפעם ההיא. ידענו מראש שמהדירה יש פתח מילוט למנהרה והוא עלול לברוח, אבל היה לפעולה אפקט תודעתי. הוא הסגיר את עצמו מיד אחר כך לידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים".

בזמן הפריצה לבית, שהתה בו גם אשתו של המבוקש. "הבית נראה אמנם נורא אחר כך, אבל האשה לא נפגעה", אומר א'. "הפציעה היחידה שלה היתה מאגרוף שהחטיף לה המבוקש לפני שברח. הוא כנראה חשד בה שהלשינה עליו". ש' מסכם: "תכל'ס, ברור שפריצה כזו לבית, בלי לפגוע בכל מי שנמצא בו, מסכנת אותנו. אנחנו נכנסים לאירוע כזה עם הנחיות פתיחה באש מפורטות, אבל בסוף, שיקול הדעת והחלטה לא לירות, הם של הלוחם בשטח".

המבוקש שנמלט עדיין כלוא בידי הרשות הפלסטינית. כשמוצע ללוחמים תיווך עיתונאי כדי לשמוע את הגרסה שלו לסיפור, הם מוותרים על התענוג. "תגידו לו שהיינו שמחים להיפגש אתו. היה סוגר לנו איזו פינה", מסנן ר' בשקט, מסרב להרחיב.

הקצין נפצע

במבצע אחר, בפברואר 2008, עצרו אותם הלוחמים את מג'די מברוק, ראש החזית העממית במחנה הפליטים עין בית-אילמא בשכם. מברוק שיגר חגורת נפץ שנתפסה בתל אביב ביום כיפור 2007. בעת המצוד אחריו, הרג מחבל נוסף, שותפו, את לוחם סיירת הצנחנים בן-ציון הנמן. בתקרית אחרת, בעת שניסה לעצור את מברוק, קצין מסיירת גבעתי נפצע בצווארו מירי.

א': "הקפיצו אותנו מהבית ביום שישי כי התקבל מידע על מברוק. ידענו בוודאות שהאיש מסתובב עם אפוד קרב, מצויד מכף רגל ועד ראש ויש לו אקדח ורובה. הוא היה בבית עם המשפחה: אשה ילדים, אחים. הגענו באור יום, בתשע בבוקר".

ר': "המון אנשים ברחוב. יום עבודה".

א': "היתה שם סמטה בשוק, כל החנויות פתוחות ואתה מזדרז במעבר, כדי לשמור על ההפתעה, לא ?להישרף' בדרך (שלא יזהו אותך). פרצנו הביתה. הוא לא הבין מאיפה הגענו. מברוק ישב על הרצפה. הוא ישר קפץ על אשתו, השתמש בה כמגן אנושי".

ר': "חצי מטר ממנו היה מונח אם-16 עם מחסנית תחמושת בפנים. לכאורה, היתה לנו לגיטימציה מלאה לירות בו כי הוא סיכן אותנו. אבל אשתו היתה קרובה

הרמטכ''ל גבי אשכנזי עם לוחמי דובדבן לאחר שובה של היחידה מפעילות. 'לא באים לחסל, אלא לעצור''

תצלום: דובר צה"ל
אליו והוא לא החזיק את הנשק ביד, אז לא ירינו. היה שם חדר בגודל של 2-3 מטר מרובע והיו בפנים האשה והרבה ילדים. זה איש מבוגר, לא פראייר. הוא היה צריך רק להתגלגל כדי להגיע לנשק. כל מה שנדרש ממנו לעשות זה להסתובב כשהנשק במצב אוטומטי ולקצור שלושה-ארבעה חיילים. חייל פחות מאומן, שלא הוכשר למשימה הזו, היה פותח באש והורג כמה ילדים".

א': "החבר'ה שמרו על קור רוח. הנשק היה על הרצפה. מישהו מאתנו לקח אותו ממברוק. הסתערנו עליו. הוא התפרע, אבל אזקנו אותו. בסוף, כל החוכמה היא להפעיל ירי סלקטיווי. הלוחמים זיהו אשה וילדים ולא ירו. זה עניין של החלטה בן-רגע. עכשיו מתחיל עוד שלב מורכב - לצאת אתו מהמ"פ (מחנה פליטים). כבר עשר בבוקר. המון אנשים בחוץ. כל הערסים בשכונה כבר שמעו שבאנו. יש לו סייענים וחברים שיירו עלינו תוך כדי כדי יציאה. יצאנו משם בזהירות רבה עם הבן אדם".

ר': "זה מתקשר לכל האנושיות הזו, שמדברים עליה עכשיו. צריך להבין: אנחנו משחקים לפי הוראות פתיחה באש של בט"ש (ביטחון שוטף). בצבא אחר היו קוברים אותם בחדר, המבוקש עם האשה והילדים. מגיעים אלינו לוחמים מיחידות מיוחדות בצבאות זרים והם לא מצליחים להבין אותנו: ?למה אתם הולכים ומתגנבים אליו? תביאו מסוק, תביאו אף-16'".

מה עובר בראש, כשרצים דרך הסימטה וברשת הקשר מדווחים שנראו חמושים פלסטינים על הגגות? "אנחנו מוכווני משימה, אלה לא סיסמאות", אומר א'. "אתה עובר מהר דרך שטח נחות ומוציא מהמוח כל חשיבה שולית. המחשבה היחידה היא: ?איך אני מגיע ופועל שם הכי נכון'. אתה יודע שמחכה לך בדירה בן אדם עם נשק".

ש': "אתה עובד על אוטומט. אין יותר מדי מחשבות. עכשיו יפתחו עלי (באש) - זה לא עובר בראש. אתה מרוכז במשימה. אתה נכנס לבית ועכשיו קורה כל מה שהתאמנת עליו. זה עניין של כמה שניות מהדלת ועד להשתלטות. אתה לא שואל את עצמך בשום שלב במבצע: ?בשביל מה אני צריך את זה'".

א': "מעניין פה. אם לא היה מעניין, לא היינו נשארים".

כוח קטן ויעיל

התיאורים הללו מלמדים שדובדבן עברה דרך ארוכה מאז ימיה הראשונים, הפרועים, בפרוץ האינתיפאדה הראשונה. הפרסום הראשון על דובדבן, באחת מסוכנויות הידיעות הזרות (תוך עקיפת הצנזורה) הציג אותה כ"יחידת חיסול ישראלית". זו היתה אמנם הפרזה, אבל באותם ימים, מספר המבוקשים שנהרגו בפעולות התקרב לעתים למספרם של אלו שנעצרו במהלכן. שמה של היחידה נכרך בלא מעט שערוריות, ביניהן תאונות שבהן נהרגו לוחמים בשוגג מירי של חבריהם.

מאז עשה הצבא מאמץ גדול למשטר את דובדבן. בזה אחר זה הוצבו לפקד עליה קצינים מצטיינים, מרביתם יוצאי הצנחנים ויחידות מיוחדות (אחד ממפקדי היחידה, סא"ל אייל וייס, נהרג בהתמוטטות חומה באחת הפעולות ליד טול-כרם, ב-2002). הדימוי הישן, של פלנגות המסתערות עם סכין בין השיניים בעודן מותירות מאחוריהן בלגן בלתי נשלט בבסיס האם, נופץ בהדרגה.

באינתיפאדה השנייה עמדה דובדבן במוקד הלחימה במבוקשים, כשהיא מוציאה לפועל מספר שיא של מבצעים. בשנתיים האחרונות נעשה שם מהלך נרחב לתגבור המשמעת היחידתית, שכלל הורדת שיעור תאונות הדרכים ב-76%, אחרי שקצינים וחיילים נשפטו למחבוש גם על עבירות זניחות. השבוע קיבלה דובדבן את פרס הרמטכ"ל ליחידות מבצעיות ב-2008.

הלוחמים מגיעים ליחידה אחרי טירונות בחטיבת הצנחנים, שעוד לפניה עברו גיבוש לדובדבן. מספר הקופצים על כל מקום גדול, אבל בדובדבן אימצו גישה שלפיה "הגיבוש הוא במיון, לא בהכשרה". שיעור הנשירה מהמסלול ירד ל-18%, נתון מפתיע בהתחשב ברמת הקושי הכרוכה בו. אף שהיחידה מתמחה בגדה, השתתפו לוחמיה גם במבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. מפקדי דובדבן התעקשו על כך והפעילו הרבה לחץ, עד שאושר צירוף כוח מהיחידה שפעל בעזה תחת חטיבת גבעתי.

קצין שמילא בעבר תפקיד בכיר בפיקוד המרכז אומר שהיחידה הגיעה לשיאים מקצועיים באינתיפאדה הנוכחית. "הם מקצועיים מאוד בהסתערבות וממושמעים מאוד בכל מה שנוגע להנחיות פתיחה באש", הוא אומר. "המפקדים שם מבינים שהמטרה העליונה היא להביא את המחבל בחיים, כדי שהשב"כ יוכל לחקור אותו ולעלות על כל התשתית. הם מתנהגים בהתאם". קצין ביחידה אומר ש"אנחנו מחנכים אותם להפעיל שיקול דעת, לירות ירי סלקטיווי. הלוחמים מבינים שזו הרוח. אנחנו לא באים לחסל, אלא לעצור, גם כשמדובר ברוצחים".

לפני כחמש שנים שימש גדי אייזנקוט כמפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית. אייזנקוט, כיום אלוף פיקוד הצפון, הכתיר אז את הגישה הצבאית בגדה כ"אם-16 במקום אף-16". דווקא היכולת של צה"ל להגיע אל המבוקשים בכל מקום, לשלוף אותם ממקומות המסתור בציציות ראשם, טען, הרבה יותר מרתיעה את ארגוני הטרור ואת האוכלוסייה הפלסטינית מאשר הפגנות כוח גדולות מצד ישראל. מפקד הגדה הסתמך על מקור מפתיע: כתבות של עמירה הס ב"הארץ", בהן אמרו מבוקשים בכירים כי חשו "כבוד מקצועי" מסוים כלפי האויב, רק כשהחיילים ניסו להגיע לקרבות פנים אל פנים עמם. בשימוש בטנקים ובמסוקים ראו הפלסטינים גילוי של פחדנות מצד אויב העולה עליהם ביכולתו.

מאז, צה"ל ממעט מאוד בהפעלת אמצעי לחימה מסיוויים בגדה. טנקים לא נראו בלחימה זה קרוב לחמש שנים ופעולות התנקשות ממסוקים אושרו רק במקרים ספורים, לאחר שנכשלו כל המאמצים האחרים להגיע אל המבוקשים. אבל הגדה שונה מאוד מרצועת עזה, כמובן. לא רק בגלל התיאום הביטחוני המשופר עם מנגנוני הרשות הפלסטינית.

דווקא הפעלת הכוח המסיווית במבצע "חומת מגן" באפריל 2002, שריסקה את פלגי הטרור בגדה (ופגעה קשות במנגנוני הרשות) היא שיצרה את המציאות הנוכחית, המאפשרת לצה"ל להפעיל כוחות קטנים ויעילים. הצד הפחות סימפטי במשוואה הזו קשור בסיכון האדיר לחיילים. כמה מבצעי מעצר דומים בשנים האחרונות, בעיקר של הקומנדו הימי, הסתיימו במותם של לוחמים, בקרבות מטווח קצר עם מבוקשים.

ש' הוא בן מושב מצפון הארץ. א' ור' גדלו ביישובים עירוניים קטנים, קרוב יותר למרכז. ר' וש' חתומים לתקופות קבע מוגבלות. א' עוד משתעשע ברעיון של קריירה צבאית. עד היום, להערכתם, השתתפו בכמאה מבצעי מעצר, מרביתם בחלק הקדמי של הפעילות. לשניים מהם יש חברות. לשלישי "בערך". הם מדגישים שנשארו בדובדבן כי זה מה שהם רוצים לעשות. "אף אחד לא מכריח אותנו". את השירות הסדיר הרי כבר סיימו.

בבית לא יודעים בדיוק מה הם עושים. "אתה מייפה דברים, מטשטש", מסביר אחד מהם. "אבל עכשיו הם באים לטקס (הצל"שים) ויבינו הכל. אכלנו אותה".

ר': "אבא שלי היה קצין. אני לא יכול לחרטט אותו. אתה לא מספר, כדי שלא ידאגו".

א': "אנחנו לא מדברים על זה (הפעילות ביחידה) בחוץ. מי שאומר שהוא לא מפחד, שקרן. בסוף, אף אחד לא חסין (מפגיעה). אתה מדחיק".

ש': "אנחנו לא מדחיקים, זו לא המלה הנכונה".

ר': "כל מה שעשיתי עד היום, אני שלם אתו במאה אחוז. זה לא שאני חסר אנושיות. להפך, אולי אני אנושי מדי. דואג שלא ייפגע מי שלא צריך. אני לא מכיר מקרים ביחידה שאנשים אוכלים סרטים (יש להם סיוטים) כי הרגו סתם אזרחים".

א': "לצאת לבלות בירושלים, זו תחושה טובה. אתה מבין שהחופש הזה לאזרחים הוא לא מובן מאליו. אני בורג בתוך מכונה שמבטיחה שקט וחופש לאזרחים בישראל".

ר': "אחרי הפעולה שלנו בקסבה, כל התשתית של המבוקש הסגירה עצמה למנגנונים של הרשות. הם במגננה מאתנו, נמאס להם. אנשים בארץ שוכחים את התקופה שבה שהיו פיגועים קשים כל שבוע. שוכחים שהבני דודים שלנו לא נעשו שוחרי שלום. היה שקט כאן, בגלל שכל המגזר הביטחוני עבד על זה חזק כמה חודשים. בטח שיש שחיקה, גם בעבודה הזו. אבל כשאתה רואה שאתה מביא בן-אדם מאוד בכיר ואז יומיים אחרי זה מגלים חגורת נפץ בתל אביב, יש קשר ישיר. אין חוכמות. פיגוע כזה היה הורג עשרים אנשים".

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

עד כמה שאני יודע זו פעם ראשונה שצה"ל נותן צל"שים על עמידה בערכי צה"ל (בהקשר לטוהר נשק) בלחימה ומתחקר את הביצוע הן בפן הנורמות המבצעיות והן בפן המדדים הערכיים

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)