סיטונאית המשקאות "סאנרייז" תובעת בבית משפט השלום בתל-אביב כ-390 אלף שקל מאיש העסקים חיים פנחס ("מלך חיי הלילה"), בעל מועדוני הקולוסיאום, הנייט וגולדה בתל-אביב, בטענה לחוב כספי כלפיה.
הקולוסיאום היה אחד מהסמלים המיתולוגיים של חיי הלילה בתל-אביב בשנות ה-80, והוא שוכן בכיכר אתרים בעיר. אחרי 15 שנות שממה ואיומי הריסה פתח אותו פנחס מחדש לפני כחצי שנה, כשהוא מיועד לאנשי העשירון העליון ופועל כמועדון סגור לחברים. דמי החבר נקבעו לסכום של 6,000 שקל בשנה ליחיד, כאשר ועדה מיוחדת בראשות פנחס תדון בבקשות לחברות. "עוד לא היה מקום בישראל בסטנדרט כזה", אמר בשעתו ל"גלובס".

http://www.globes.co.il/news/articl...0434606&fid=821

.

כנראה זה לא היה כלכלי לתת כרטיס חבר לחברים שמביאים את החברים שלהם וכולם שותים בכמה אלפי שקלים לערב כאשר הרב בחינם

אלו העקרונות שלי, ואם אתה לא אוהב אותם, ובכן, יש לי אחרים.
Groucho Marx

'In the End We Are All Alone, and No One is Coming to Save You''
john reese

כי העשיר של היום, הוא סתם אחד כמוני וכמוך מאתמול, והחברים שלו לא ממש כמוהו, או שאינם החברים שלו. הוא אולי יקנה דיפנדר משופצר, אבל לא ישלם 11 שקל לבקבוק קולה 330 בתחנת דלק "כי זה יקר". הבן שלו כבר יאבד את כל הכסף, או שיעבור לLA, או שאבא שלו לא ישאיר לו כלום. וככה אין כאן ממש מעמד צרכני "עם קלאסה" אלא בעיקר עדר נובורישים שהם, כידוע, צריכים להוציא כסף ב"שואו", ואין ממש "שואו" כשאתה מוקף אנשים מהמעמד שלך.

.

שאינו אוהב להיות חבר במועדון, המוכן לקבל אנשים שכמותו כחברים.
אני איתו.

אותו אחד אמר את שבחתימה שלי
במציאות המשפט שלי תופס
ואני מניח שהיית שמח לקבל כרטיס חבר לקולוסיאום אם היה מוצע לך

אלו העקרונות שלי, ואם אתה לא אוהב אותם, ובכן, יש לי אחרים.
Groucho Marx

'In the End We Are All Alone, and No One is Coming to Save You''
john reese

על אנשים, שאין לך מושג ירוק מי הם ומה הם.

לעולם אל תגיד לעולם שוב

ג. בונד 1983

אלו העקרונות שלי, ואם אתה לא אוהב אותם, ובכן, יש לי אחרים.
Groucho Marx

'In the End We Are All Alone, and No One is Coming to Save You''
john reese

הם מצפים שתשלם על הכיבוד.

והסכוי שאענה להזמנה לקולוסיאום או לארוע נוצץ כלשהו זהה לסכוי שאיש האבטחה יאפשר לי לחדור למקום ושמנהל הארוע לא יתעלף מגינוני הקוקטייל המגוונים שלי.

אתה הרי מסוגל לדמיין את שר החוץ מברך את שר הפנים, הנשיא נואם באנגלית אוקספורדית ואני מכניס מרפק לGLSH ומנסה לשכנע אותו שיברר אצל המלצר אם אפשר לקבל בורקס במקום הדגים המתים שעטופים בחסה עם ריח של חוף שרתון.

בסופו של דבר, בישראל וכמעט רק בישראל, יכול גם אחד כמוני או כמוך לצאת לשירותים של איזו מסעדה, שבה אנו אוכלים במחיר מלא ותוך כאב בכיס בגלל איזה יום שנה עגול למישהו שאוהבים, ושם לראות איזה עשירוניסט עליון כזה שמוכר היטב, ןהןא אפילו לא הייטקיסט בן 30, ולראות כמה שווים הנימוסים שלו...

ולמרות שבורקס, ובכלל בצק עלים, אני לא אוהב (משאיר לי טעם לוואי), אני בהחלט מעדיף שווארמה על פני קרפצ'יו, מה שאולי אומר שאני לא בקלאסה של הקוליסאום, אבל מבחירה ולא משום הרמה האמיתית של המקום. בסופו של יום אני יכול לרענן את החינוך שקיבלתי אצל סבתא וסבא הייקים, ואולי אפילו ללמד כמה דברים על גינונים את שוכני הקוליסאום. הבעיה היא שיחד עם רענון זכרון זה, יבואו עוד ערכים מבית סבא כמו "שונא מתנות יחיה", או "בשביל כסף צריך לעבוד וטוטו-לוטו זה בשביל עצלנים" או "אין מתנות חינם".

ואולי לא ממש צריך את זה לרענן, כי דווקא אני די דבק בגישה זו ולא רואה את עצמי נכנס למקום כ"אורח" של חבר. פשוט נראה לי תסריט מביך, ומה עוד שאת סודות הטמפרטורה המדוייקת של הדיאט קולה שאיתו אני שוטף חצי מגש פיצה דומינו (כפול גבינה, חצי זיים ירוקים וחצי בצל), לא סביר שבקוליסאום מכירים.

.

אני חושב שהכי יצחיק אותם: "בשביל כבוד צריך לעבוד", "אין מלאכה המביישת את בעליה" ו..... "סוף גנב לתליה" [זה השלב שבו אולמרט עולה לבמה בעיניים דומעות מצחוק, מחבק אותנו ודוחף לכיס שלך (למה תמיד לשלך??) שטר של 50 ש"ח... מזוייפים...]

אולי דף ציור חלק עם חתימה שלה למטה (כמו דאלי) וכרטיס ביקור של ראשונטורס (זה אפילו קרוב לבית שלי!) שעליו כתוב בעט "15% הנחה למציג כרטיס זה, למעט מבצעי נקודות מתמיד, טיסות קורפורט של יד ושם".

.

אני אקבל את החלבון. יותר מטפטף אבל יותר בריא.

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

אל מול ראשי הקונציל של סינדיקאט הג'ובים "קדימה"...

אני מדמיין אותך עומד שם ונותן סטנדאפ שמלהיב את הקהל:

"יש כאן מישהו בקהל שמאמין באידאולוגיה???"

(הקהל על הרצפה)

"יש לי חבר אחד שאשכרה מאמין שצריך שיהיה לך חוט שידרה אידאולוגי"

(ציפי לבני מחייכת, הישג אדיר)

"הוא מאמין באמת ובתמים שסוף גנב לתליה"

(אולמרט כמעט בלע את הסיגאר מרוב צחוק... אבל! עליזה נשתנקה והפכה לבנה כביד, מפחד מה שיקרה למשפחתה).

וכאן חיים רמון, שהיה מראשי הצוחקים, עשה שני דברים שהוא מומחה בהם כשהוא בתפקיד ובציבור: קירב את ראשו לראשה של עליזה (שכאמור כולנו יודעים, מצפייה בראיונות המאוד נוקבים וביקורתיים שנערכו אתה, שהיא תמימה מאוד ולא מבינה יותר מדי מאיך הולכים דברים אצל הדון) ונגע בה במרפק (ע"ע הצרפתי מפרי גליל ב 1999):

"נתפס" הוא התכוון, חיים לחש לה. "גנב שנתפס" ישראה התכוון להגיד.

עליזה חזרה לצחוק.

.