|
18-02-2014, 12:02
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
זרקו אותו לכלבים\ מאת אביחי בקר
גיל בנדר, מפקד יחידת הכלבנים בפשיטה הכושלת על נועיימה בשנת 88', מתאר לראשונה מה קרה באמת מול הבונקרים של ג'יבריל וכיצד נזרק מצה"ל כשהוא נושא עם כלביו את קלון הכישלון
ב-7 באפריל שנת 80' החליט גיל בנדר, לוחם בסיירת גולני, שהוא לא רוצה יותר להיות גיבור. בנדר הרגיש שהתגרה יותר מדי בסכנה. מפקד הסיירת, גיורא ענבר, שהיה אז קבלן הביצועים הראשי של צה"ל, הוציא את היחידה לפעולות רבות מעבר לגבול. "אחד חטף בראש, שני נפצע מכדור בריאה, לשלישי נעצר צרור במחסניות, הרגשתי שהטבעת מתהדקת עלי ושזה ייגמר ברע". אבל באותו יום, היום שבו נהרג חברו הטוב אלדד צפריר בניסיון לחלץ את בני הערובה בקיבוץ משגב-עם, חדל מהיסוסיו. בנדר היה אז איש צוות "מוזס", שבאותו יום היה בחופשה. צפריר היה בצוות "רוזגה", שנשאר בכוננות בקרית שמונה. "אלדד ואני היינו באותו ראש. שנינו שקלנו לעזוב את הסיירת, שבוע לפני מותו ברחנו יחד הביתה מריתוק, הכרתי לו אפילו מישהי מהקיבוץ שלי - עינת, הצחוק בינינו היה שאם אני אהיה ג'ובניק בכלבייה אז אלדד, שבאותו זמן גר בקיבוץ שער הגולן, ילך להיות ספר בצמח". בעקבות חדירת החוליה למשגב-עם הוזעקו לוחמי צוות רוזגה לקיבוץ, ובלי הכנה מוקדמת נשלחו לפרוץ לבית הילדים. הניסיון נכשל, תוך כדי נסיגה הם השאירו על השביל המוביל למבנה את גופתו של צפריר. הגופה שכבה כך שמונה שעות, לבנדר זה הספיק. הוא קיפל את נס הגבורה, עבר לצד היראים ובמקום קרבי דרש בתוקף קל"ב (קרוב לבית). כשעזב הגיע מהשייטת לצוות מוזס קיבוצניק אחר, כאילו במקומו, ארז גרשטיין. בנדר התחתן עוד לפני שמלאו לו 20, חודש בלבד אחרי משגב-עם. המחנה שאליו מילט את עצמו להשלים את יתרת השירות היה הכלבייה. יחידת הכלבים עבדה בשיתוף פעולה עם סיירת מטכ"ל בפעולת החילוץ במשגב-עם, בניסיון הפריצה השני והמוצלח שהוביל עוזי דיין. הכלבים שצורפו לכוחות זכו לשבחים, שניים מהם התנפלו על אחד ממקורות הירי. על אף שבכיר הכלבים, סטיב, נהרג בקרב, מבחינת הכלבייה היתה זאת הצלחה מסחררת.
כשבנדר הגיע לכלבייה, בלי רקע בתחום מלבד היחשפות קצרה בסדרת לוט"ר (לוחמה בטרור) שעבר בסיירת, הוא מצא את היחידה הקטנה וצנועת היומרות שעליה פיקד ברוך גולדברג, כשהיא באופוריה. הפקידה היתה סי היימן, הוא היה מש"ק שהגיע להיות מפקד צוות, גם במילואים הוא המשיך בכלבייה, ועבר איתה את מלחמת לבנון. בשנת 86' הוא נענה להצעה לחתום קבע ולהתמנות למפקדה של היחידה. שנתיים וחצי אחר כך, בעקבות הפשיטה על מפקדת החזית העממית של אחמד ג'יבריל בנועיימה, הודח מתפקידו. זהו סיפור כואב, בנדר חלק את פרטיו עם מעטים בלבד, עד עכשיו הוא זועם על העוול שלדבריו נעשה לו. הוא עדיין בעינת, כמעט אחרון מבני השכבה שלו שנותר בקיבוץ. בבית השכן חי שאול רוטברג, בן 86, אביו של דובי, מ"פ מגולני שנפל ברמת הגולן באוגוסט 70' ושעל שמו נקרא הר דב. "בארץ הזאת, איפה שאתה לא זז אתה נוגע בהרוגים", אומר בנדר. הוא בן 39, נשוי לאני ואב לאדווה ולנופר, מכונאי במוסך של הקיבוץ. במשך השנים למד אדריכלות נוף במדרשת רופין. הוא מגדל המון תוכים ושני כלבים: ויימראנר (גריי, בפי המשפחה) ופינצ'ר ננסי ששמו פינצי. נועיימה, צפונית מזרחית לעיירה דאמור, 9 בדצמבר 88'. לא מיד התמסר בנדר לתיאור הפרשה וגם זאת רק מאחורי מעטה עישון כבד. הדרך אליה היתה מפותלת והיא עברה דרך הרצאה מאלפת על תפישתו את הכלבנות הצבאית. הוא לא המציא אותה, הוא מדגיש, זאת תורה בעל פה שנמסרה מהאבות המייסדים בועז יוסיפון ויוסי לבוק, המוגדר על ידי ותיקי היחידה "מאסטרו". אלה שאבו אותה מחומר מתורגם שפורסם במעצמות הכלבנות הצבאית, גרמניה, ברית המועצות, ארצות הברית ודרום אפריקה בעידן האפרטהייד, ונעזרו לצורך גיבושה בעולים, מומחים בתחום, שהגיעו מאותן מדינות. ברקע השיחה ריחפה החגיגה שהיתה בתקשורת לפני שבועיים, כשכלב גישוש שליווה סיור של צה"ל גילה בכפר ארנון מטעני נפץ, והתפוצץ איתם כשהוא מציל כך את הלוחמים שעמדו להיכנס לזירת המטענים. בזמנו של בנדר המשימות היו אחרות, הרעיון להצמיד כלבנים לתעסוקה המבצעית בדרום לבנון היה עדיין בחיתוליו. היחידה, שכיום היא כבר גדוד, היתה אינטימית באופיה והתנהלה כמעבדת ניסיונות. "כדי לבחור כלבים שמתאימים לנו, כאלה שעוד נותר להם בדם המרכיב הכלבי, אנחנו עורכים מיון. לדוגמה גור שנולד בחורף, תחת מטר רעמים וברקים, נבהל מאוד מרעשים. זאת טראומה שכדי לאתר אותה יורים לידו, או שזורקים רימון. כלב חורף, אלא אם הוא נשאר ליד אמו ולא הופרד ממנה בגיל צעיר, לרוב ישתין מפחד או שייסוג, פיצוצים מכניסים אותו להיסטריה. כלב קיץ לא. בדיקה פשוטה אחרת היא לזהות כלב שהוכה על ידי בעליו: אתה שולף לעברו עיתון, או פותח מטרייה בתנועה פתאומית, הוא מיד נרתע.
"עוד בעיה לכלב היא ממד הגובה. כשארבע הרגליים שלו על הארץ הוא חיה אדירה, אבל מה קורה כשאנחנו שומטים את הקרקע מתחתיו? אחד הדברים המקובלים בכל בית שגדל בו גור שנותק מאמו זה להרים אותו על הידיים. בשביל כלב, הפוצי-מוצי הזה הוא דבר מבעית, זיכרון נורא לכל החיים, זה לגמרי לא מפתיע שאצל רבים קיים פחד גבהים. אנחנו, בקיצור, מחפשים כלבים בוגרים בגופם ובנפשם, ואת מי שעבר את הרף ששווה לאמן אנחנו מכניסים למכלאה לעשרה ימים. "אתה מצמיד לו בן אדם שמתחיל לתת לו צ'ופרים, בשבילו הוא מושיע, הכלב לאט לאט מתאהב בו ושוכח את המשפחה שממנה קיבלנו אותו. כלב במכלאה סגורה, כל מה שהוא רוצה זה לצאת החוצה ולעבוד. אמנם יש לו מיטה ומזרון, חייל שמסבן אותו ושני וטרינרים מלטפים, אבל הכלב - הכיף שלו בחיים זה רק שייתנו לו לעבוד. זה כל הסיפור. אצלנו לא היו פקודות, לא 'רגלי', לא בוא-שב-קום-פול, בכלבייה בזמני לא היה אילוף בנוסח - one dog one man, כלומר נוהג אישי שמטיל על הכלב מרות, אלא תרגול שמבוסס על זיכרון. הוא יודע לעשות את הדבר המסוים שתאמן אותו לקראתו, ואך ורק אותו".
בעיה עם פרה וגמל
הם בחנו כל גזע, לאתר את תגובותיו במצבים משתנים. הם מצאו שכלבים מגזע מסוים, כשהם מזהים פרה בשדה יעזבו את המשימה שהוכתבה להם ובמקום לרוץ ישר ולהתעלם מהנעשה סביבם יסתערו עליה לכלותה - תכונה קדמונית הטבועה בהם עוד מהתקופה שהיו כלבי ציד פראיים במרכז אירופה. אצל סוג אחר של כלבים נמצא שקיימת בעיה חמורה ביחסים ההדדיים בינם לבין גמלים. הכלב הלוחמני ניסה לתקוף את רגלי הגמל, אבל בעיטה של הגמל העיפה אותו למרחקים. כלב אחר, מעולה אך חסר סבלנות, נמצא בעייתי בשל ציוציו ויללותיו כל עוד הוא בהמתנה לעבודה. "עלינו על זה, למשל, שבטבע יש להקה ומנהיג. החלטנו להקים צוות מוביל של כלבים אמיצים, שכולם בו יהיו באיכות של סיירת מטכ"ל, שכולם בו יהיו מובילים. השאלה היא, כמובן, איך הם ירוצו יחד כשכל אחד מהם רוצה להיות המנהיג? כדי שלא יקרעו זה את זה אנחנו יוצרים אצלם אדישות. אנחנו לוקחים אותם למסעות ארוכים, בשביל הכלב אין דבר יותר שובר מהליכה בקצב אדם - הריתמוס שלו שונה לחלוטין, הוא רץ, עוצר, משתין, משתכשך וחוזר חלילה - זה עושה אותם עייפים ורצוצים, הם מתים לשתות, מימיות אנחנו לא לוקחים איתנו למסע, אז מאיפה נשאר להם לשתות? הם מתחילים ללקק זה את זה בלשון, ככה נוצרת קרבה, המריבות נגמרות. המדהים הוא שהם נעשים חבורה שאין בה אגו. עכשיו אם תאמן אותם ותגדיר להם מטרה, הם יעמדו בה". לכלב קראו ביחידה "ילד" ולבנדר "קודקוד בונזו". הוא הרבה במה שכינו הצגות תיאטרון, הרעיון שלו היה לחשוף את הכלבייה לכל אלופי צה"ל ולא להסתפק רק בשיתוף פעולה עם היחידות המיוחדות. "שלא כמו באזרחות, אסרנו על החיילים שלנו לטפח יחס של אהבה לכלב, היתה על זה הקפדה עצומה, בשום אופן לא איפשרנו התקשרות רגשית, הטלנו אפילו עונשים כבדים על מי שהפר משמעת בעניין הזה. הסיבה היא שגילינו שהחיילים משקרים בשביל הכלבים, הם מייפים את התמונה, מפארים את הביצועים שלהם, מתחילים לבלף כדי שהכלבים יישארו ביחידה, הם יותר מדי מאמינים ביכולות שלהם. כדי לקבל תמונת אמת היינו חייבים לצלם הכל בווידיאו ולהציב בתרגילים משקיפים מהצד".
בנדר הוא מאמין גדול בשימוש בכלבים למטרות צבאיות. הוא שולל את הרומנטיקה הכרוכה בכך, שלא כמו אחרים הוא גם לא מתפתה להאנשה. "כלב זה רק כלב", הוא מדגיש, "ואם בהסתערות הוא מפריע לך, עדיף שתירה בו". לו היה היום במערכת, הוא היה ממליץ על תקן של כלב לכל מארב בלבנון. לוחם עלול להירדם במארב, הוא מנמק, ואילו כלב רעב לעולם יהיה ערני בלילה, הוא מריח ושומע אויב מקילומטרים. הוא היה מציב כלבים גם בצמוד לזקיפים ובפיזור הפגנות נוסח אינתיפאדה, אמצעי יעיל ביותר בעיניו. "הצרה היא שבישראל, בגלל השואה יש קונוטציה שלילית מאוד לכלבי תקיפה. זה נתפש כמשהו בעל גוון נאצי, כמעשה של קלגסים. אצל הערבים העניין מורכב לא פחות. בעיניהם זו חיה טמאה, קיימת רתיעה בסיסית מהכלב, אם היינו מפעילים יותר כלבים באירועים שמעורבת בהן אוכלוסייה אזרחית זה היה יעיל מאוד כדי ליצור אצלם שקט. מספיק לשים שני כלבים על חזית של נגמ"ש, האפקט הוא מדהים".
כלבי הנפץ
הפשיטה על נועיימה, שאותה הגה, דחף ותיאם האלוף דורון רובין, אז ראש מה"ד, נועדה להיות פעולת נקם על ששת הרוגי ליל הגלשונים במחנה גיבור, כך לפחות היתה האווירה שאותה זוכר בנדר מקבוצת הפקודות. המפקד בשטח של המבצע המשולב היה מח"ט גולני, אל"מ ברוך שפיגל, והשתתפו בו כוחות חי"ר, שייטת 13 וחיל האוויר. "נדוג אותם כמו דגים", בנדר שמע מכל עבר. הגרסה שלו על השתלשלות האירועים כמובן שאינה מחייבת, הזווית שלו היא של אנטי-גיבור. פרשת נועיימה, שלרבים שהיו מעורבים בה היא בבחינת פצע שאינו מגליד, היא ראשומון בהתגלמותו. "האנשים היו בהיי, הקטעים שעפו שם היו שהלוואי שהשין-גימל שלהם יגיב כמו זה שלנו". מבצע בהיקף כה רחב לא יצא לפועל מאז מלחמת לבנון, גם לכלבייה זאת נועדה להיות גולת הכותרת. החלק שנועד לה במבצע המורכב היה שליחתם של שני כלבי-נפץ אל המערות התת קרקעיות שבהן ישב עיקר הכוח של ג'יבריל. כדי להימנע מאבידות הינחה שר הביטחון יצחק רבין את האלוף רובין שאין להיכנס למערות בשום אופן, שהמגע איתן יהיה מטווח בינוני. לרעיון כלבי הנפץ נחשף צה"ל לראשונה במלחמת ההתשה בתעלה, כשהגיעה ידיעה כי מצרים קונה מאות כלבים באירופה. האביזרים שהיו על הכלבים ושאותם לא הכירו בישראל נרכשו בברית המועצות - כך משחזר יוסי לבוק בשיחת טלפון מלוס אנג'לס, שבה הוא חי זה שנה וחצי ומתפרנס כיועץ לענייני ביטחון בדרום אמריקה. כשהוא חיפש מידע בספרות המקצועית הסובייטית הוא מצא שהייעוד המבצעי של הכלבים הוא להישלח בלהקות אל חניוני טנקים ולהתפוצץ בתוכם. צה"ל חשש כי זה מה שמחכה לו גם בסיני, וכדי לקדם את פני הרעה פוזרו גדרות תיל סביב ריכוזי השריון. התוכנית המצרית על כל פנים, גרנדיוזית ככל שהיתה, לא מומשה. בכלבייה, לעומת זאת, בחנו את הרעיון אבל לא נגד טנקים, אלא לשימוש בפתחים ובכוכים. רק קומץ היה בסוד העניינים, ובמשך שלושה חודשים, מההודעה הראשונה על נועיימה ועד הביצוע, המידור היה מוחלט. לצורך ההכנות הצוות הנבחר הוצמד לשייטת, כלוחמים מן המניין. התוכנית היתה שבנדר וסגנו, סמ"ר יצחק אמסלם, יצורפו לכוח גולני של מג"ד "ברק", סא"ל אמיר מיטל, שעליו הוטלה המשימה העיקרית. גרשטיין, שנועד להתפצל ראשון מהטור, יפנה לעבר הבונקרים. הכלב רוקי ילך עם אמסלם, טקילה עם בנדר, זה היה הסדר שבו היה עליהם לרוץ לעבר המערה כשכל אחד מהם יישא עליו חגורת נפץ במשקל 5 ק"ג.
שעת המבחן
על הנייר זה נשמע מבטיח, על הסתבכות איש לא חשב. כל מה שבנדר צריך היה לדאוג זה לכך שגולני ייקחו לא רק את הכלבים למבצע, אלא גם את אמסלם ואותו. המח"ט, שנאבק לצרף לוחמים במקום הכלבנים, קיבל ברגע מסוים תמיכה ממיטל, שהיה פרו-כלבים מוצהר. מי שהיה נחרץ בעד שיתופם של הכלבים היה רובין, שפסק על כך תוך שהוא מטיח אגרוף בשולחן. תשברו להם את הידיים ואת הרגליים, הוא אמר ושלח את הכלבים וכלבניהם להתאמן. עם מיטל עצמו יצא להם להתאמן פעמיים בלבד. מיטל היה בן 29 כשנהרג בנועיימה; בכל שמחת תורה, לרגל יום הולדתו, מתכנסים ידידים וקרובי משפחה ב"שביל אמיר" שהוכשר לזכרו ויוצא ממערת קשת שליד אדמית. זו כבר מסורת אצלם. "אמיר היה נלהב מאוד לרעיון הכלבים", מספר בנדר. "כשהוא היה מפקד סיירת גולני, היה לנו תכנון משותף לפעולה בלבנון שבסוף התבטלה, ושגם בה היינו צריכים להשתמש ברוטוויילרים. לכן, כששקלו בהתחלה אם לקחת בכלל כלבים לנועיימה הוא היה מאוד בעד". שני כלבי רוטוויילר נבחרו למשימה בנועיימה. מהנחיתה מהים לחוף ועד ליעד היה על הכוח לעבור ארבעה ק"מ בתוואי של סבך וסלעים. בחוד הוביל בצעדי ענק ארז גרשטיין, אז מפקד סיירת גולני. הקצב שהכתיב היה מזורז, מספר בנדר, תוך כדי תנועה נפתחו רווחים, החיילים סחבו בקושי, הכלבים גמאו את המרחק בקלות ובעליות משכו את בעליהם אחריהם. "הלוואי על כולנו הכושר שיש להם. זה לא סתם שאמרתי פעם לעומר בר-לב מסיירת מטכ"ל שלא יעזור לו כל המד"ס שהם עושים, במהירות הכלבים תמיד ישחילו אותם". זה היה הלילה הכי שחור של השנה, כך היה נדמה לכוח, ככל שהתקרבו ליעד בנדר חשב לעצמו כמה מתעתע הוא הגורל שהפגיש אותו, הדמורליזטור שהסתלק מסיירת גולני, עם שני הגיבורים גרשטיין ומיטל. "הרי זה לא ייתכן, ניסיתי לדקלם לעצמי שזה סתם מקרי, בטח יש פה משהו שהוא הרבה מעבר לזה שאני מפקד הכלבייה, בשבילי זה היה סוג של סגירת מעגלים שהם ואני, שסיפור החיים שלנו שונה לחלוטין - אני אבא והם רווקים עליזים - מגיעים למרות הכל משני כיוונים מנוגדים לאותה שעת מבחן". הוא מזכיר אמנם את השניים בנשימה אחת, אבל מבהיר שלא זאת היתה ההרגשה. מגרשטיין, שאיתו לא ממש יצר קשר, הוא הסתייג, מיטל לעומת זאת הילך עליו קסם. הוא הכיר אותו מקרוב, "עד רמת משחת שיניים", וכשהוא מדבר עליו הוא מלא עצב. "אמיר לצערי הרב הגיע לפעולה תשוש לגמרי, היה לו גדוד בקו והוא היה עסוק איתו בלי סוף, כל הזמן הוא נאלץ לנסוע ולחזור, לרגע לא נתנו לו פנאי כדי להתכונן כמו שצריך. לא רק זה, הרכיבו לו כוח שלא היה אחיד, נבחרת מכמה יחידות, אלה לא היו אנשים שאמיר ממש הכיר. ארז לעומתו הופיע למבצע עם הסיירת חד כסכין".
30 מטר מהמטרה
איחור בלוח הזמנים הביא לשיבוש מהלכי הפעולה. "המבצע הזה ייצא לפועל", השביע את עצמו למרות שהיה מפוחד כהוגן לנוכח הבלגן שהתהווה, "אפילו אני אמות הכלב יישלח". במקום תיאום בין הכוחות ותחילת תקיפה בו-בזמן, גרשטיין קיבל אישור מהחפ"ק לפעול עוד לפני שמיטל הגיע להיערכות. כדי להדביק איכשהו את הפער, מתאר בנדר, במקום להתגנב בזחילה עד למערות, כוח המג"ד נאלץ לעבור לדהירה. במרחק של 300 מטר מהמערות הורידו אמסלם ובנדר מעליהם את אפודות הנפץ וחימשו את הכלבים. שלושה פתחים של מערות אימתניות התגלו לעיניהם במדרון, בקיר ממול. "אלה בטונדות ששום חיל אוויר לא יעזור נגדן. עד היום, כשאני שומע בחדשות על תקיפות יעדים בנועיימה אני מחייך לעצמי. הרי כל ההפצצות מאז בקושי מדגדגות להן את הטיח". מיטל, בגבו ליעד, פיזר בלחש את הלוחמים שהיו איתו איש למקומו וכשסיים חבר אל בנדר ואמסלם, שכרעו ערוכים לשילוח. הם היו עכשיו 30 מטר בלבד מהמטרה. מיטל ניגש מימין לשמאל אל אמסלם, ובתנועה חזרה נגע קלות לבנדר על הראש ושאל בטון רגוע, "מוכן?" בנדר, שבשל הטפיחה נשמט לו מהעיניים מכשיר ראיית הלילה, ענה "רק רגע", "ואז מקרוב באה צעקה 'יאהוד יאהוד' ומיד אחריה צרור קטלני". מיטל נהרג, בנדר נפצע בצוואר, הכלב רוקי נהרג. טקילה התרוצץ מבוהל בשטח, התקרב למערה והתרחק ממנה לסירוגין, ולבסוף נעמד ליד בנדר הפצוע. רק זה היה חסר לו, שיציר כפיו יתפוצץ עליו. אבל טקילה המשיך לרוץ מבולבל בתוך חילופי האש. "הוא נפגע באשכים וברגליים האחוריות, צווח כתרנגולת שחוטה ונעלם". למחרת הוא נמצא מת בכפר נועיימה. "עד שהגיעו להוציא את אמיר, אמסלם הגן על העמדה בחירוף נפש", מספר בנדר. "הוא הסתיר אותי מאחורי סלע, עשרות יצאו מהמערות וירו עלינו אש תופת, נכנסתי להיסטריה, בכיתי, התחננתי על נפשי שזה ייפסק כבר. באותם רגעים גולני סוף סוף הראו מה הם יודעים - היה שלב שנשארתי שם לבד, אחר כך אמסלם סחב אותי עליו לנקודת הפינוי - מבחינתי זה הסיפור האמיתי, הגרסאות האחרות זאת מריחה. לא הסתערנו, עוד לא נכנסנו ללחימה, אמיר שאותו אהבתי אהבת נפש לא הספיק להוציא מהקנה אפילו כדור".
ד"ש מג'יבריל
בתחקיר אצל האלוף, באחת ההפסקות, לקח גרשטיין הצדה את בנדר, שהיה עדיין חבוש ורצוץ מכאבים, ושאל אותו בתרעומת איך זה שלא לקח את הכלב בחזרה ומדוע השאיר אותו שלל למחבלים. בנדר לא תפס על מה הזעם, הרי הוא איבד אז את ההכרה. "שיילך הכלב המגעיל קיבינימאט", הוא הטיח בגרשטיין, "הרי אותי בקושי אספתם איתכם". אנשי החזית העממית, התברר, מצאו את גוויות שני הכלבים החגורות עדיין במטעני הנפץ, הצטלמו איתן ולמעשה גילו את סודן. יום אחד בלבד אחרי הפשיטה מסרו מקורות בלבנון, שצה"ל השתמש בכלבים בפעולה כדי להחדיר חומר נפץ לתוך המתקנים השונים שהותקפו. בישראל סירבו להגיב על הטענות, בעיתונים פורסמו תמונותיהם של רוקי וטקילה המתים לרגליהם של אנשי ג'יבריל מחייכים. למרבה ההשפלה היו בידיהם גם כלי הנשק של בנדר ושל מיטל שנעזבו בשטח. "יש לך ד"ש מג'יבריל", לעג לו אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד, "הוא שואל אם נשאר לך בונזו לכלבים".
"לקח לי זמן לתפוס שתופרים לנו תיק ושמסובבים את האשמה עלינו", אומר בנדר. "ממש לא הסתדר לגולני שאמיר האגדי שנועד לגדולות ייהרג, ואנחנו נשארנו בחיים. אם כבר, הם היו מעדיפים שהכלבן ימות", הוא אומר במרירות שלא קהתה למרות שחלף כבר עשור. במשך השבעה הוא בא לבית משפחת מיטל בחדרה, הוא היה נסער מדי, ביקור הניחומים לא עלה יפה. ביום השנה למותו, כשהגיע לחלקה הצבאית קהל הנוכחים התרחק ממנו. הוא הרגיש לא רצוי בקרב החבורה ויותר לא חזר. לפחות מאה אנשי החזית העממית שהו באותו לילה ביעדים של מיטל, של גרשטיין ושל עוד כוחות משנה. 20 מהם נהרגו, בהם מג"ד בארגונו של ג'יבריל; לולא שרשרת השיבושים, המכה יכלה להיות טבח. זאת היתה החמצה משוועת, וסיבוך נוסף - כאשר ארבעה לוחמים נשארו תקועים בשטח גם אחרי שפונו כל הכוחות - הפך את נועיימה ממבצע הרואי לסיפור של פאשלה. בעקבות המבצע הורה הקצח"ר להיפטר מהכביסה המלוכלכת שהותירה הכלבייה, זאת לפחות היתה התחושה ששודרה לבנדר. ריח של הדחה עמד באוויר, כשניסה להתקומם שלחו אותו לטיול צ'ופר בדרום אפריקה כדי שיירגע קצת. בשנת 89' הוא הודח. יום אחד אמרו לו להשאיר את הרכב, לפנות את המשרד וזהו. הוא צעד הביתה ברגל דרך השדות, אלוהים עוד ינקום בכולם הוא מילמל לעצמו. במקומו הובא קצין מאג"ם מבצעים, סא"ל שלומי קני. הדור שאיתו צמח בנדר הורחק מהיחידה עד האחרון שבהם, בעוון מה שהוגדר הפאשלה של הכלבנים. "כל המסמכים הישנים הושלכו למשרפה, הכוונה שלהם היתה למחוק את ההיסטוריה ולהתחיל הכל מחדש". זה היה טיהור מוחלט.
נועיימה נמחקה
בתחילה הוא רק חיפש במי לבעוט, הוא שלח מכתבים לכל העולם למחות על העוול, המשפחה סבלה לא מעט עד שהתארגן עם עצמו. "מילא אני. את איציק אמסלם, שהיה בן 19, זרקו לכלבים להיות לוכד עריקים. ביוזמתי נפגשנו לפני שנתיים במסעדה, הוא אמר לי, 'גיל, תאמין לי, מאז נועיימה לא היה לי יום אחד שמח בחיים'. הוא גר ברחובות, אין מי שיודע את הסיפור שלו, שמעתי שהוא בתהליך של חזרה בתשובה. המדינה הזאת לצערי היא ארץ אוכלת מיטב בניה. עשו אותנו מצורעים". תשע שנים בנדר לא בא בשערי הכלבייה עד שיום אחד, כשהרגיש שהתאושש כבר, הוא צילצל לקני מפקד הכלבייה והביע את רצונו לבקר. זה היה בשבילו אקט של פיוס. הוא מצא יחידה שונה לחלוטין באופיה מזאת שהכיר, גדולה, משוכללת וממוסדת פי כמה. הוא בהחלט התפעל מהתנופה, לבקשתו הוא אף קיבל הזדמנות להרצות לחיילים ולמפקדים על מה שקרה בנועיימה. הקהל שמע על כך לראשונה, הוא נדהם, אף פעם לא סיפרו להם. בהיסטוריה של הכלבייה, כדי לא להפריע את מנוחת הציבור, נועיימה אינה קיימת ומעולם לא קרתה. ("הארץ", 06.04.1999)
בהקשר לפשיטה של סיירת גולני על נועיימה נכתב גם:
"גרשטיין נולד וגדל בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. בנעוריו היה הדייג של השכבה, חובב רמשים וזוחלים, קורא ספרים ובקי בארכיאולוגיה. כשהתגייס, הלך לסיירת גולני. הקומנדו הימי, כך גרס, הוא אתגר קל מדי בעבורו. בצוות שלו היה הלוחם המוביל, מודל לחיקוי. הוא עבר פשיטות בנבטיה וברמת ארנון, במלחמת לבנון היה כבר קצין ביחידה, והשתתף גם בקרב על הבופור שבו נהרגו ששה מלוחמי הסיירת ובראשם גוני הרניק. הכוח של גרשטיין, שנשלח לאתר האנטנות, עבר את הקרב הקשה בשלום. כשהגיע בהמשך לביירות הסתובב בעיר כאילו היה בטיילת. הוא לקח סיכונים מסמרי שיער, ועל החברים בצבא, בעיקר הצעירים שבהם, עשה רושם כביר. היתה לו הערכה עצמית גבוהה. בשלב מאוד מוקדם הוא סימן את כיסא מח"ט גולני כיעד. ביוני 84' הוא חזר למדים, אחרי מסע תרמילאות של שנה בדרום אמריקה. גולת הכותרת של פעילותו כמפקד סיירת גולני היה מבצע 'כחול וחום', שבו פשט כוח בפיקודו של מח"ט גולני אז, אל"מ ברוך שפיגל, על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה שבאזור דאמור. גרשטיין, שהוביל בחוד, אמור היה לתקוף את היעד העיקרי. המג"ד, אמיר מיטל, תוכנן לתקוף את אתר המגורים. עיכובים בנחיתה מהים הביאו לשרשרת תקלות, מרכיב ההפתעה אבד, וכתוצאה מההסתבכות נשארו ארבעה לוחמים בשטח וחולצו רק ביום למחרת. מיטל נהרג. במהלך הפעולה, שנודעה כפעולה לא מוצלחת, 'פאשלה', גרשטיין נתן מקום לתקווה. 15 מחבלים הרג כוח הסיירת, מספר נדיר שכמותו לא רשם צה"ל מאז." (מתוך הכתבה "ארז של לבנון" מאת אביחי בקר, "הארץ", 01.03.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 18-02-2014 בשעה 12:30.
|
|