פרץ של יצירתיות הוליד את זה. אני יודע שהוא לא מושלם, וניתן להוסיף לו עוד, אך הרגשתי שככה הוא מספק אותי בהחלט. יום אהבה שמח

"הירח שט לו בדממה בשמיי אביב מנצנצי כוכבים, מעל פריז התוססת. כה בוהק, כה לבן, הוא תלוי לו שם קצת ליד מגדל אייפל ושולח את אורו לכל מקום.
אם היו מכבים השוטרים את האורות, היו יכולים לראות איך אור הירח השתקף ביופי על פניהם הדוממות של זוג האוהבים.
במקום זאת צבעי הכחול והאדום חלפו שוב ושוב על פני הזוג, חבוקים הם ומפיהם פרחים, כאילו רק לפני רגע הקיאו שניהם את זר הפרחים שקנה המאהב. למה הקיאו? כי אני הקאתי בכל פעם שהייתי צריך לראות אותם.

פעם אחר פעם הייתי צריך לסבול את מזמוזי הזוגות אל מול חלוני. בבוקר, בערב, אפילו בשעות בין-ערביים, ראיתי את כל גדודי הזוגות המיוחמים כשבאו לבצע את זממם בדירותיהם לידי או על שפת הנהר ממולי.
זה לא שרציתי לרצוח אותם, לפחות לא בהתחלה. כל שרציתי זה קצת שקט- אני איש עסקים שאת רוב זמנו מבלה בנסיעות עסקיות הלוך ושוב. כשאני חוזר לביתי, אחרי שבוע עסקים ארוך, כל שאני רוצה זה קצת מנוחה. אם לומר את האמת אני גם יכול להבין אותם; מי לא רוצה לפרוק עצבים במפגש אינטימי?.
אז בהתחלה השלמתי עם זה ברצון, עם כל קולות החריקה והצחוק ועוד כל מיני סוגים שעדיף שלא אחלוק איתכם כאן. פעם אחת זוג שיכור שעלה במדרגות אפילו הזמין אותי להצטרף! אני סירבתי (כל השבוע עסקתי באיזה דיון עסקי עם חברה בסין) ונפרדנו איש לדרכו, מרוצים ושמחים.
עם הזמן זה השתנה.
עם הזמן איבדתי את היכולת לסבול את הרעשים, את המראות אותם הייתי צריך לראות אל מול חלוני. זה היה מוגזם ואותי חינכו לא לתת לאף אחד לדרוך עליי.

אז בתחילה ביקשתי משכניי להנמיך קצת את הווליום. הם כמובן הבטיחו שיעשו כן ועד סוף השבוע שכחו את הבטחתם. אחר-כך הייתי דופק בדלתות רק כדי לגרום להפסיק, ברם עם הזמן גם זה לא עצר אותם. הם המשיכו והמשיכו עם הפעולות הקטנות והבזויות שלהם ואני פיתחתי תיעוב לכולם, אפילו לזוגות האוהבים שרק חלפו ליד הבניין.
הם כולם נראו לי לועגים לי, כולם קושרים נגדי קשר בשביל להעביר אותי על דעתי ונראה שהם התחילו להצליח. פחות ופחות ישנתי בלילות, הלחץ בעבודה גבר והחשיבה שלי נהייתה מעורפלת יותר ויותר. לבסוף, כמה ימים לפני הרצח הראשון שלי, עברתי התמוטטות עצבים.
זה היה יום חורפי בדצמבר וסופה קשה עברה על פריז והשאירה אותי צפון בביתי. אולי ההתמוטטות באותו זמן הייתה יכולה להיגמר בטוב (אחרי הכול הייתי צפון בביתי) אם לא גם רוב דיירי הבניין הצעירים נשארו בבית.

מכיר את האמרה "בפעם הראשונה זה תמיד הכי קשה"? טוב, זה תקף להרבה דברים, ביניהם גם רצח.
זה היה ביום השלישי לאחר ההתמוטטות. ישבתי במטבח, עם ספל קפה חם והתבוננתי בסערה המשתוללת מחוץ לחלוני. באותו זמן ידעתי שמשהו לא בסדר איתי, כל מיני קולות שלוחשים אליי וחלומות מוזרים, אך החלטתי שאני יכול לטפל בזה בעצמי וכל מה שאני באמת צריך זה רק קצת זמן להירגע.
אז ישבתי, נהנה מספל קפה וצ'ייקובסקי שמתנגן במערכת הסראונד, כשמודעה ועליה לב פגעה בחלון. אני אפילו לא זוכר מה היה כותב בה, רק שלמראה הלב הגדול והוורוד משהו בי התעורר.
"עכשיו תורי" לחש קול באחורי ראשי ולפתע איבדתי את היכולת לשלוט בגופי. זה היה כאילו שמישהו אחור מתפעל אותו ואני רק נשאר צופה מצד בעוד שהוא יוצא מהדירה ועולה לדירה מעליי.
דפקתי, עד כמה שניתן להגיד שאני ביצעתי את הפעולה, על דלת שכניי והגבר פתח לי את הדלת בחלוק, עדיין חצי ישנוני.
"שלום", אמרתי בחיוך, "אולי במקרה יש לכם סוכר? פשוט לא יצא לי לצאת לקניות כבר הרבה זמן והוא נגמר אצלי" המשכתי לחייך ובידי עטופת הכפפה הייתה מונחת כוס זכוכית.
"כן, כמובן. בוא והיכנס" השיב לי, לא חושד לרגע. עקבתי אחריו למטבח, מרחב קטן ונאה, ויכולתי לחוש שהחלק האחר שבי רועד בהתרגשות, בציפייה עמוקה. הגבר סובב את גבו אליי בשביל להוציא סוכר מהארון וכשגבו אליי לקחתי סכין מהשיש ודקרתי אותו. הדקירה הראשונה הייתה בצוואר, כדי שלא יצעק, והאחרות בחלקים שונים של הגוף. דקרתי אותו שוב ושוב וחשתי עונג בכל פעם שהסכין ניקב בבשרו. חלק בי הזדעזע, אחר חווה אורגזמה.
כשסיימתי לבסוף לחורר את הבחור כמו גבינה שוויצרית, פניתי בשביל חברתו. בצעדים איטיים, הסכין עדיין נטפה דם, נכנסתי לחדר השינה. במיטה רחבה, מתחת לשמיכות עבות, ישנה לה בשקט. חשבתי שבאותו רגע אזנק עליה ואתעלל בגופה, אולם החלק השולט שבי התקרב בדממה חרישית אליה ובראשו נרקמה תוכנית.
הוא הניע את כתפה בעדינות וכשהתעוררה, אשרת בהלה החלה להירקם על פניה, שם את הסכין בידה ושיסף את גרונה מקצה לקצה. "רצח אלים והתאבדות" יכתבו העיתונים מאוחר יותר.

ככה זה התחיל, ככה זה ממשיך וכך זה ינוע לתוך העתיד.
שנה אחרי שנה חוזר החלק הזה ומשתלט עליי, הופך אותי לבובה בזמן שהוא יוצא לחסל. התקופה המועדפת עליו היא יום וואלנטיין, אז הקורבנות החביבים עליו מסתובבים בכל פריז.
אך אולי להגיד שאלה הקורבנות החביבים עליו זה לא יותר מהערכה- מעולם לא יצא לי לשמוע אותו, לדבר איתו, להכיר אותו. זה כאילו שהוא השכן שלי באותו גוף, שכן שמעולם לא יוצא מהדירה שלו ומעולם לא מוכן להחליף איתי מילה.
בטח יש אנשים שכבר מזמן היו תוקעים לעצמם כדור במוח, או לכול הפחות מסגירים את עצמם למשטרה. אני בעצמי ניסיתי לעשות את שניהם וכל פעם החלק האחר השתלט על הגוף ומנע ממני לבצע כן. ככה זה- אני נמצא רק בהשכרה, אורח זמני, בעוד שהשני הוא הבעלים האמיתיים." מסכם המטופל בבגדים הלבנים.
"אני מבין מר ג'רמי", מחייך אליו הרופא, "אז בעצם אותו חלק גרם לך לעשות את מה שעשית?".
"כן, בדיוק!" משיב בהתלהבות המטופל, "ובפעם האחרונה דוקטור- השם הוא פייר, לא ג'רמי."
"סליחה פייר" מתנצל הפסיכיאטר. הוא לוחץ את ידו של ג'רמי וזה מלווה על ידי שומר חזרה לתאו.
"הוא באמת מאמין למה שהוא אמר?" שואל פסיכיאטר אחר, ווייס שמו, בכניסה לחדר.
דוקטור בנתם מהנהן. "זה מקרה מדהים- נראה שהמעשה שעשה היה כה מזעזע שהמוח שלו לא רק שהדחיק את זה אלא שהמציא עולם שלם במקום בשביל להסביר לאן הגיע."
"טוב, אחרי מה שהוא עשה אין זה מפליא" מסכים איתו ווייס. הם משוחחים עוד קצת על המטופל ואז יוצאים לאכול צהריים. טיפול בפסיכופתים תמיד מעורר את התיאבון.
ומה עשה ג'רמי? הו, הפרטים יותר מדי מזעזעים מכדי שיהיה אפשר לדבר על פשעו. אזכיר רק כמה דברים ואתן לכם להסיק את השאר- בלילה שבין שישי ה13 ליום וואלנטיין, ישבו זוגות רבים בעיירה קטנה בקנזס לצפות במרתוני סרטי אימה.
אחד אחרי השני הותקפו הזוגות ונרצחו בשיטות מוזרות: חלק נוסרו לחתיכות קטנות שהזכירו בצורתן חלקי פאזל; ראשיהם של חלק נכרתו ונהפכו לאגרטלים; וכמה מוכרים בחנויות השוקולדים דיווחו שחנויותיהם נפרצו אך לא נלקח דבר. כשהמשטרה לבסוף פנתה לעסוק בזה, אחרי שכבר נמכרו כמה וכמה בונבוניירות, הם גילו סוג נוסף של ממתק שהוסף...

יא אללה שלך. תמיד קצר לי מדי
מעולה.