# שמי זהה לשמו של אבי.
# לאחר שהשליט הקודם שאל אותי אם אשלוט טוב יותר ממנו, חיסלתי אותו ואת אנשיו. עוד באותו יום אחה"צ התחתנתי, ומיד לאחר מכן הוכתרתי. אשתי (היתה אפילפטית, המסכנה) שינתה את שמה ביום החתונה; תוך שנתיים ילדה בת ובן - ומתה. הבן הזה, אגב, יהיה הראשון לרשת אותי עוד בחיי.
# לירושלים הגעתי עם אשתי השניה, שהייתה אחייניתי.
# כשחזרתי לעיר הבירה שלי (כ-5 שנים לאחר אותו ביקור בירושלים), כבר היו דעתי ובריאותי רופפים למדי. אני, שהייתי בין היתר איש ים מובהק, פיתחתי אז פוביה מפני הים והגלים. אשתי השניה דאגה שגם אחד מבניה יירש אותי, וצייתתי לה.
# מתתי כששפתי דוברות שקר, ושלושה ימים גופתי המעוותת הוצגה לראווה עד לקבורתי. איזה סיום עגום לשליט הבלונדיני והגדול, באמת גדול, שהייתי לפחות ב-20 השנים הראשונות לאחר שהוכתרתי....

מי האיש?

האם הבלונדיני שלך מופיע בתמונה ?




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://crusades.boisestate.edu/pics/Crusades%20Manuscripts/2nd%20Crusade%20council%20at%20Jerusalem.jpg]

פתגם יידי אומר: "את ההיסטוריה כותב מי שמחזיק בעט"

וגבריאל גרסייה אמר: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם".

האמת שלי משלבת את שניהם...

בציור מופיעים המלכים של מסע הצלב השני: קונראד ה-3 מגרמניה, לואי ה-7 מצרפת, ובאלדווין ה-3 מלך ירושלים. מסע הצלב הזה לא היה הצלחה מסחררת, בלשון המעטה.
החידה הנוכחית איננה עוסקת בהם

אחד הקיסרים הגדולים של האימפריה הביזנטית, ששלט בין השנים 610-641.
לאחר הכיבושים הגדולים של תקופת יוסטיניאנוס ותיאודורה (ושל המצביא בליזאריוס), החלה האימפריה להפסיד לאויביה ואיבדה שטחים רבים. בשנים הראשונות לשלטונו המגמה הזאת נמשכה, וב-614 כבשו הפרסים מידיו את גם את מזרח הים התיכון, כולל א"י. גם הצלב הקדוש נפל שלל בידי הפרסים.
בראש יהודי א"י באותה תקופה עמד בנימין מטבריה, שהיה ככל הנראה שותף למו"מ שהם ניהלו עם הפרסים, ובסופו סייעו היהודים לפרסים בכיבוש האזור. ב-615, לאחר כיבוש ירושלים, היא נמסרה למינהל יהודי. החיילות היהודיים כבשו גם את עכו, אך נכשלו בכיבושה של צור.
הראקליוס, לאחר מספר שנים על כס השלטון, החל להדוף את אויביו בבלקן, את הפרסים במזרח, וב-21 במרס 630, נכנס בשיירה מפוארת לירושלים אל כנייסת הקבר שאותה הוא חידש לאחר שנשרפה ע"י הפרסים, והציב בה את שרידי הצלב הקדוש שאותו שבה מחדש. הצעד הזה נחשב בין היתר כסגולה נגד צבאות המוסלמים שהיו בתנופת כיבוש באזור. בארץ הוא התקבל בטבריה ע"י בנימין, שהשיג מהראקליוס חנינה כללית ליהודים שפגעו בנוצרים תחת השלטון הפרסי. בדרכו לירושלים הצטרף בנימין אל הראקליוס, וככל הנראה המיר בדרך את דתו. בירושלים הפעילו הכמרים על הראקליוס לחץ כדי שיבטל את החנינה ליהודים, וכשזאת בוטלה - נערך טבח ביהודי ירושלים.
הצבאות המוסלמיים התקדמו במהירות. לאחר קרב הירמוך הראשון, כיבוש דמשק, וקרב ירמוך השני (אוג' 636) הובס כמעט כליל צבאו של הראקליוס, והוא חזר מובס - גם מנטאלית - לקונסטנטינופוליס.
לפני חציית הבוספורוס, הוא נתקף בפוביה מפני הים, וצריך היה לחבר שורה ארוכה של סירות, להניח עליהן עצים ולהסוות את צידי הגשר בענפים, וכך חצה הקיסר את המיצר.
בשנים האחרונות,עד מותו, שלטו שניים מבניו: קונסטנטין ה-3 מאשתו הראשונה (שהחליפה את שמה בחתונה מ-Fabia ל-Eudocia), ו-הראקלונס מאשתו השניה, Martina, שהייתה אחייניתו. הראקלונס היה אז בן 15, וכדי להבטיח את השלטון המשותף של שני האחים-למחצה, הוא חייב את שניהם להכיר במרטינה כ"אם וקייסרית".
שנים רבות היה הראקליוס מעורב במחלוקות הדתיות הסוערות שהתנהלו באימפריה על טבעו של ישו (מונופיזיטים ומונותליטיסטים), וברגעיו האחרונים, כשכל גופו מעוות ונפוח ממחלה, הוא מלמל שבעצם לא תמך מימיו במונותיאיזם. וכך, כששקר על שפתיו, הוא מת ב-11 בפב' 641.
מלבד כיבושיו הגדולים, הוא היה הקיסר שביטל את הלטינית באימפריה הביזנטית והפך את היוונית לשפה הרשמית היחידה, כולל בריטואלים הדתיים.