22-12-2008, 18:23
|
|
אדמין לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
|
|
האחריות של המחנה שלך היא התמימות. זה לא אשמה. מי שאשם זה ר-ק הפלסטינים
אני לא האמנתי באוסלו, אבל זה לא היה מחוייב המציאות שזה אכן יתפוצץ לנו בפנים. בהחלט אפשר
לראות סיבות לתמוך בהסכמים, בשעה שנחתמו, ויש הרבה מה לומר להגנה על אלה שטיפחו תקוות
אז. אם הפלסטינים היו עומדים בהסכמים, אני באמת מאמין שהיינו רואים מזה"ת חדש. הבעייה הייתה
שההסכמים נחתמו בידי צד נאיבי (אנחנו) וחבורה של רמאים רצחניים (אש"ף). לא הייתה להם כוונה, ולו
לרגע אחד, לקיים את ההסכמים. הם ראו בהסכמים סוג של סוס טרויאני (וכאמור, שעת' וחסייני, ממתוני
פת"ח, אמרו זאת בגלוי, שעת' ב96' וחסייני, סמוך למותו ב91'). עראפת הצהיר ב1994 ביוהנסבורג, עוד
לפני שנכנס השו"פ הראשון לשטחים, ש"הסכם אוסלו הוא כהסכם חדיביה", משפט שהיה צריך לעורר
כאן הדים (שכן בעצם קבע מראש שהם הולכים להלחם בנו ברגע שיראו הזדמנות לכך), אלא שלמרבה
הצער, השמאל סונוור מהתקווה לשלום, והימין, כהרגלו, היה עסוק במלחמות פנימיות - וקולו של בני
בגין היה חלש מכדי להתגבר על רעשי הרקע.
אני מכיר את הטענה שחוסר האמון של הימין בהסכמים פגע בסיכויים לממש אותם, ובעצם היה סוג של
נבואה שמגשימה את עצמה. לא פעם ולא פעמיים ניסיתי לבחון את התיאוריה הזו, ובכך פעם היא כשלה
במבחן הכרונולוגי: הפלסטינים הראו את פרצופם האמיתי הרבה לפני שלימין בכלל הייתה הזדמנות
להכשיל את התהליך (כשניצח בבחירות ב1996).
בקרב השמאל ישנם אנשים בצמרת הפוליטית שהיו ויש להם סיבות אישיות להימנע מהודאה בכשלון
של תהליך אוסלו (כשלון בסדר גודל כזה מצדיק עזיבת הקריירה הפוליטית, והסתגרות מהסוג שמנחם
בגין לא חלם עליה...). חלק אחר מהם היה מעורב בקשרים כלכליים עם הפלסטיניים (אנשים כמו
גינוסר, שגם עשה עסקים עם הפלסטינים וגם היה ראש צוות מו"מ עימם), וגם להם היו קשיים מובנים
להודות בכך שהתהליך הוא הונאה.
אנשים אלה מצאו עצמם במעגל שבו יכלו רק להתפלל לדינאמיקה שתהפוך את התהליך למשהו אמיתי.
העניין הוא שהדינאמיקה לא יכלה להגיע, מכיוון שלפלסטינים לא היה בה עניין. הם הבינו שליותר
מדי ישראלים יש עניין להמשיך בתהליך ללא קשר להצלחתו, כך שאין מחיר לשלם על הפרות ההסכם.
אפילו כשביבי נבחר, לא היה ברשותו כוח פוליטי מספיק לעצור את התהליך, והוא מצא עצמו חותם על
שני הסכמים שאני בספק אם האמין אי-פעם שיחתום עליהם (זה, כמובן, לגנותו - היה עליו להסתכן
בנזקים הפוליטיים והתדמיתיים של הצגתו כ"סרבן שלום", מאשר לחתום על הסכמי חברון וואי, על כל
הזנקים הבטחוניים שהסבו לנו).
התקווה לשלום שלא יהיה "שלום על הרובים" היא הדבר הטבעי ביותר והמובן ביותר לישראלי. גם
לנו מגיעים חיים שכל קנדי רואה אותם כמובנים מאליהם. הנסיבות יצרו מצב שזה לא ריאלי, ולא יהיה
ריאלי לטווח הנראה לעין. חוסר היכולת שלנו להודות בכך מוביל אותנו להסתכנויות למען "תהליך שלום"
שאין בו לא בטחון ולא שלום. ככל שיותר פוליטיקאים יהיו מסוגלים לומר זאת בגלוי (וכרגע מספרם
מועט עד מאוד - גם הנהגת הליכוד, שיודעת שזה נורא לא פופולרי "למחוק כל תקווה", נמנעת ברובה
מאמירה כואבת זאת), כך יבינו זאת חלקים גדולים יותר בציבור.
ככל שנשדר פחות נכונות לויתורים בתמורה לפיסות נייר, כך יגדל הסיכוי שההנהגה הערבית תבין,
בסופו של דבר, שעליה לספק תמורה אמיתית. מתי שזה לא יקרה, זה לא יהיה בעשורים הקרובים...
|