תוכלו לקרוא עליה באשכול הנ"ל
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=437051
עוגן זה יפתח לשאלות ביום שני בבוקר
מי שמעוניין לשאול ולא יהיה זמין מוזמן לפנות אל טלי ואלי בת"ד ואנו נרשום אותה עוד קודם.
בהזדמנות זאת אנו רוצים להודות לנאוה שנענתה בחיוב להזמנה,לשחף דרור שאירגנה את האירוח ולLance שכהרגלו עיצב את כרזת האירוח
שיהיה לכולנו אירוח מהנה

שלום נאוה, ברוכה הבאה לפורום

לאיזה מהמחזות שלך הכי התחברת? איזו דמות (ממחזה כלשהו, לאו דווקא החביב עלייך) הכי מייצגת אותך, או דומה לך? האם את מקפידה להשאיר את החיים האיישם שלך מחוץ לעבודה, או שהכתיבה מהווה סוג של "פורקן"?

תודה שהסכמת לבוא להתארח, צום קל וגמר תימה טובה!
יעל.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

תודה לכם ידידיי, שאתם מארחים אותי בפורום שלכם! חן חן על האכסניה ועל הכנסת האורחים.

פינה חמה בלב נשמרת למחזה הראשון שלי "אחת זקנה". כתבתי אותו בהיותי בשנות העשרים לחיי, ואם צעירה. הזיקנה הייתה רחוקה ממני שנות אור, ואולם התיידדתי עם השחקנית ג'טה לוקה - אז בתיאטרון חיפה - ואת המחזה כתבתי במיוחד בשבילה. דמותה של חנה שיינמן שבורחת מבית אבות (אז עדיין לא היה "דיור מוגן") ומוצאת מקלט בכיתת ילדים שבפניהם היא שופכת את לבה, הפכה בשבילי למופת של העזה, הומור, והיכולת לשמור על גחלת הסקרנות בכל גיל. ג'טה שיחקה את ההצגה במשך שבע שנים עד שלקתה בשבץ.
הדמויות לעולם אינן תעתיק שלי. נהפוך הוא, הן פורצות מתוך הסד האישי הצר ומתרחבות ופורשות כנפיים לעולם רוחש משלן. אני לומדת מהדמויות, מרכינה ראש בפני השיעורים והלקחים, ועם זאת אני מזהה את טביעות נשמתי בתוכן. בתהליך ה"המרה" מנאוה האמיתית לדמויות הבדויות, נמזג פנימה מעין תזקיק רגשי.
הכתיבה איננה פורקן, אלא להיפך- חיטוט בלתי פוסק בפצעים ובכאבים שלא העלו ארוכה ולעולם לא יירפאו לגמרי, וזאת כדי להמשיך ולתדלק את הכתיבה. אם יש פורקן - הוא משני, צנוע ובהיחבא, מפני שאני חייבת לשמור על אותו מקום כוסס, ספקני ומיוסר שממנו הכתיבה תנבע.

כתבת על משקעי עבר של בני הדור השני לשואה
מה התרשמותך ממנו כיום? האם לדור השני יש מספיק ידע או רצון כדי להנחיל הלאה את סיפורי הזוועות מצד אחד והגבורה והזכרון מצד שני לבני הדור השלישי?

הדור השני פתח את הדיאלוג הכואב עם הוריו השותקים, הדחויים, שסיפורם השותת המשיך לדמם בתוכם. זה היה דיאלוג של פצע פתוח. הוא החל להתרחש בשנות השמונים, כאשר אנחנו הפכנו להיות הורים בעצמנו, וכאשר הורינו התבגרו, ומצאו סוף סוף את הכוח לחזור אל הזיכרונות המושתקים.
אבל הדיאלוג ההוא נעשה תחת "כיפת אימה", בזהירות ומתוך חרדות הדדיות וניסיון לגונן זה על זה, ובנוסף, היו בדיאלוג הזה כעסים ומטענים של ילד שלא הבין את העולם מלא הצללים של אבא ואמא ובעיקר "הדור שלא ידע".
הדור השלישי הביא לשיח עם סביו וסבתותיו חמלה, צחוק, פתיחות, והעדר טראומות. הסבים מצידם, מנהלים את השיח בעברית צחה, מול נכדים שהם בעיניהם התגשמות הישראליות וההישג הישראלי. השורדים מוצאים נחמה בעובדה שגידלו ילדים ונכדים לתפארת ובעיניהם זו משמעות החיים! המשפחה - ואין בלתה.
בשבילי הנכדה וסבתא ב"צחוק של עכברוש" הן התגלמותו של הדיאלוג הבריא, הקולח ומלא אהבה שבין סבתא שורדת ונכדתה הסקרנית. כשאני רואה את הדיאלוג החם והפתוח בין אמי וילדיי, אני מתרגשת עד דמעות.

נאוה, שלום.
ראשית, תודה רבה על הסכמתך לבוא ולהתארח בפורום!

ב"קורות חייך" ניתן לראות כי עסקת הן בכתיבה והן בתרגום. האם את מרגישה שגם המתרגם מוסיף משהו ליצירה? האם לקחת לעצמך את החופש להדגיש משמעויות ספציפיות ביצירות שתרגמת?
האם גם בתהליך התרגום יש חוויה דמויית לידה, או שהקשר שלך אל היצירות שתרגמת הוא חלש בהרבה?

ספרך "צחוק של עכברוש" עובד על ידייך לאופרה בהלחנת אלה שריף. איך ההרגשה להפוך יצירה שלך ממימד אחד למימד אחר? האם היית מרוצה מהתוצאה? תוכלי לתאר את החוויה של צפייה באופרה פרי עטך, שנכתבה במקור בכלל כספר?

ושוב, תודה רבה!
שחף.

כשאני מתרגמת, עצם העובדה שהטקסט שעובר המרה משפה זרה לעברית הצרובה בתוכי, כבר הופכת אותו אוטמטית למשהו אישי. מעין השתלת עור.
אני תמיד נקשרת למחזה המיתרגם, מפנימה אותו באופן תת- עורי, מודעת לאופן שבו הנשמה שלי נכנסת לתוכו, למרות שהוא לא נוצר אצלי במקורו.
אולי תרגום מחזה הוא ילד מאומץ.
בקרוב יעלה בתיאטרון באר שבע תרגום מחודש למחזה "משיח" מאת מרטין שרמן על אודות שני צעירים שהולכים בעקבות שבתי צבי ומאמינים שהוא המשיח.תרגמתי אותו לראשונה לפני עשרים שנה. השפה השתנתה מאז - בעיקר קצב העברית והאינטנסטיביות שלה. זה היה תענוג לצלול פנימה מחדש אל רחל המדברת עם אלוהיה כאל ידידה הטוב בעולם ומתחבטת בשאלות של אמונה ואהבה.
תוך עשר דקות מצאתי את רחל בתוכי, כאילו נרדמה שם ועכשיו התעוררה לחיים במלוא זוהרה.
ובנוסף, לפני עשרים שנה, היה המחזאי מרטין שרמן, מחזאי בריטי מכובד וחשוב שנתבקשתי לתרגמו לעברית, ואילו היום הוא ידידי הקרוב. נדמה לי שגם הידידות שלנו ארוגה איכשהו בתוך התרגום המחודש.

האופרה צחוק של עכברוש היא פרי יוזמתה של המלחינה המופלאה אלה מילך-שריף, שאף היא הפכה לידידת נפש במהלך העבודה. אלה טענה והתעקשה שהיא שמעה מוזיקה בקראה את הרומן. נדהמתי. תחילה הסתייגתי מהרעיון, אבל התלהבותה של אלה כבשה אותי ומשהשמיעה לי את הצלילים שחלפו בה, נכבשתי כליל.
כתיבת רומן היא עבודה בבדידות, מעין צינוק - מתוך בחירה. ואילו תיאטרון הוא תמיד ומעל לכל עבודת צוות. מרגע שהצירה הבימתית קורמת עור וגידים, אני מנסה להעניק חירות לכל היוצרים האחרים השותפים לה. נכון שאני מבקשת לשמור על רוח ה מ ק ו ר, אבל חייב להיות לשותפים לדרך מרחב פעולה, מקום תרומת הכישרון שלהם שבו יקיזו פנימה מנפשם שלהם ומרעיונותיהם.

המבנה הרומן שונה מאד מהגרסה הבימתית. הרומן הוא מרוץ שליחים של זוכרים בשרשרת, ואילו על הבמה מוצגים בעת ובעונה אחת שלושת מעגלי הזיכרון: לימה אנרגלי בעתיד, סבתא ונכדה בהווה וילדת הבור והכומר המציל בעבר. כל אלה מתרחשים לעיני הקהל בו זמנית, ואילו בספר, הם מופרדים וקשורים כבמחרוזת על חוט.
ואלה הוסיפה גיבור רב ממדים שאינו קיים בספר- המוזיקה שלה שממלאת תפקיד של שחקן. העכברוש למשל (ידידה היחיד של הילדה בבור) לא נראה על הבמה, ורק צחוקו נשמע באמצעות מוטיב חוזר. אלה הוסיפה פרשנות משלה בצליליה, כשם שהבמאי עודד קוטלר הביא מלבו שלו את פרשנותו, כשם שאדריאן ווקס התפאורן הפך את הבור למקום ממשי, כשם שהמנצח אורי לשמן מול התזמורת בהופעה חיה, מעניק להתרחשות את הדינמיקה הרגשית שלה, כשם שקרן גרנק התאורנית יצרה אווירת בלהות או לחילופין מקום של נוגה זוהר, וכמובן כל צוות השחקנים-זמרים המעולה.
אגב, מי שמגלמת בהצגה את הנכדה בת העשרה - השחקנית והזמרת קלייר מגנאג'י ילדה השבוע את בנה. היום כתבתי לה כמה אני מאושרת שהעניקה לי נין....

האם עלה רעיון לפרוייקט משותף שלך ושל אחיך, שלמה ארצי?
למשל אופרת רוק או מחזמר שיתבססו על כתיבה שלך והשירים שלו כמו שהיה בעבר עם מאמא מיה ומרי לו
מבחינתי זה משהו שבהחלט אצפה בו אם ירקום עור וגידים

במשפחה של אמנים כמו שלנו, לכל אחד יש את המקום שלו - וטוב שכך. מכיוון שאחי כותב את הטקסטים שלו בעצמו והם כל כך לפותים במוזיקה שהוא מלחין להם, אין שום מקום לכותב זר, גם לא אחותו.
ובכלל, רוקנרול לעומת ספרות ותיאטרון הם כמעט הפוכים. הזמר הוא שמגלם את עצמו, ומגשים את יצירתו במו גופו ובזמן אמת, ואילו הסופר משגר "חללית" בשמו והוא עצמו מתאדה ברקע.
אנחנו תומכים זה בזה, קשובים איש ליצירתו של האחר, אבל פועלים לחלוטין בנפרד.
די לנו שאנחנו חולקים את חיינו באמיתיים. היי, זה נפלא כשלעצמו.

תודה על התשובה המפורטת.

בעבר הרחוק נכחתי באירוח של מתרגמת, שנשאלה האם היא מכניסה מרוחה ליצירות אותן היא מתרגמת. היא ענתה שלא, שהעבודה שלה לגמרי טכנית, והתשובה שלה הטרידה אותי. אז אפשר לומר שהתשובה שלך סגרה בשבילי את הנושא הזה בצורה נעימה יותר.

תודה על האירוח הפורה והמעניין! שנה טובה.

שלום נאוה, ברוכה הבאה

איך ההרגשה לצפות לראשונה במחזה שכתבת שבו בעצם הדמויות מקבלות חיים?
האם חשת גם רגש של אכזבה שאולי הדמויות מוצגות בצורה שלא התכוונת אליה כשכתבת את הסיפור/מחזה?

אין כמו הרגע שבו שחקן מפיח חיים בסימנים השחורים שעל הדף הלב שנכתב אצלך בבית על שולחן פרטי, לצד ספל הקפה והמיטה, והילדים, ורקמת החיים היומיומית.
לרגע הזה שכולו חגיגה והתרוממות התכוון מיכלאנג'לו כשצייר בתקרת הקפלה הסיסטינית את מגע אצבעו של אלוהים בידו של אדם.
אני אוהבת במיוחד את הרגע שבו נפתחת הצגת "צחוק של עכברוש". מאי ישראלי בדמותה של לימה אנרגלי, שרה כגיבורה מן העתיד. כשהיא מציגה את עצמה ושרה את מספר שבב-השתל המזהה שלה, אני מצטמררת, שכן נתתי לגיבורה הבדיונית את מספר תעודת הזהות שלי.
אלה שריף ואני יושבות על המדרגות באולם מדי הופעה! היינו כמעט בכולן (למעט אחת), מפני שממורי ורבי חנוך לוין למדתי שלא כדאי לוותר על הרגע המכונן שבו נכנסת רוחה של ההצגה פנימה.
מאי ישראלי נועצת בי את עיניה מקצה הבמה, ואז אני מרגישה פיסת רוח נתלשת ממני וחוצה אליה פנימה.

באשר לאכזבה, היא בעיקר קיימת אצלי במדיום הקולנועי, מפני שבתיאטרון שחקן יכול תמיד לתקן ולשנות בהופעה הבאה, ואילו במדיום המסך הכול נחקק "בסלע הצלולויד".
בקולנוע נחלתי מפח נפש, כאשר הדמויות לא תאמו את החזון שלי, ובעיקר בדרמה טלוויזיונית שהייתה שונה, כמעט הפוכה, לתסריט המקורי. בשל העובדה שהופקה בערוץ מסחרי נעקרו ממנה שיניה הנשכניות והיא הפכה לחיית מחמד מבוייתת.
אני מנסה להיאבק ולשמור על הנשכנות, הבעיטה, הצריבה של הטקסטים שלי. האכזבה המרה ביותר הייתה שהיצירה הקולנועית והטלוזיונית שלי (ולא אזכיר שמות, כדי לא לפגוע חלילה ביוצרים האחרים) נהיו לבינוניות. ככל שהדבר תלוי בי, לעולם לא ארצה ללקות בחטא הבינוניות.
ויהי המחיר אשר יהיה.

ההצגה הבאה שאלה שריף ואני יוצרות ביחד היא "לעוף מכאן", אף היא על בסיס ספר ישן שלי משנות השמונים. במרכז היצירה שמתרחשת בשנים המוקדמות של מדינת ישראל, עומד מוריס חביבאל, סנדלר מהאי ג'רבה שבטוניסיה וניצול שואה שמלמד נערה ישראלית לעוף!
הליברית (מחזה מושר) כבר כתובה. המוזיקה כבר מולחנת. באביב הבא ניכנס לחזרות. איזו הרפתקה צפויה לנו. אנחנו באמת מקווים כולנו לעוף!

תודה רבה
שנה טובה וגמר חתימה טובה.

האם מבחן הזמן זה נושא שמטריד אותך ככותבת או מחזאית?
(הכוונה שבעוד 20 שנה למשל הקוראים עדיין יתעניינו בנושאים והשפה תהיה מובנת)

אינני מודעת כלל לסוגיה. כשאני כותבת, אני כותבת לאיזו ישות פנימית שמתקיימת רק בחלל של הכאן והעכשיו.
אני משתאה לגלות יצירות שלי שלא פג תוקפן. כך הספרים "כובע זכוכית" על הדיאלוג במשפחות של ניצולי שואה, וכך "לעוף מכאן" שיועלה בקרוב לאופרה חדשה.
בוודאי שאני שואפת שיצירותי תעמודנה במבחן הזמן ותחצינה אל העתיד, אבל אסור לכתוב ממניעים זרים לכתיבה. מה שיהיה הוא אשר יהיה. ליצירה, כמו לאדם, יש את גלגול חייה.

ולי אישית כואב כעת שכאדם בוגר וכילד בשנות ה80 שקרא בשקיקה
שהיום לא יודעים מי זה יגאל מוסינזון או שרגא גפני לצורך העניין
ואיזה ספרים הם כתבו
מצד שני אני שמח לגלות שעדיין מגזינים כמו אצבעוני מצליחים לשמור על מעמדם החשוב
לתת ערך מוסף לקורא הצעיר

אבל כמה נפלא שאריך קסטנר עוד חי ובועט, ולמירה לובה יש תחייה מחודשת, ולואיזה מיי אלקוט נאהבת כמו לפני חמישים שנה וכל ספרי נרנייה מצאו קוראים חדשים.
לחיי הספרים המשובחים שיישארו איתנו.

נאוה, שלום וברוכה הבאה

הייתי רוצה לדעת, האם בתהליך הכתיבה את רואה בעיני רוחך את הליהוק לתפקיד?

ושאלה נוספת - עד כמה את ככותבת מעורבת בתהליך ההפקה של המחזה?

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

המחזה אחת זקנה נכתב במיוחד עבור ג'טה לוקה.
המחזה "הילד מאחורי העיניים" נכתב במיוחד לשחקנית אסי אשד שביצעה אותו בישראל במשך 11 עונות ברציפות.
בשני המקרים הללו ידעתי למי אני כותבת וכיוונתי את המינעד הרגשי שבטקסט לשחקניות ולמיטב כישרונן.

אבל לעתים קרובות הליהוק נעשה א ח ר י שהמחזה או התסריט נכתבו. החיפוש אחרי השחקנים שיגלמו את הדמויות הוא מרתק. אתה מתוודע לקשת הבלתי נדלית של אפשרויות ביטוי ופרשנות, ולמכלולים פיסיים שלא שיערת.
אני בהחלט מעורבת בתהליכי ההפקה, ועם זאת זהירה שלא לתפוס מקום יתר. העובדה שבראתי את הטקסט, אינה נותנת לי שום יתרון בהבנתו. המתנות היפות ביותר הם הרעיונות של אחרים והתחושה של הפרייה הדדית. וגם ממחלוקות ומדיון נוקב אינני חוששת. גם אם הם לא נעימים בזמן אמת, הם כוח מניע לשיפור, לתיקון, והם תמיד מתסיסים ומעוררי מחשבה.
אני לעולם לא רוצה להירדם בשמירה....

ושאלת המשך - עד כמה את מושפעת מהדיאלוג עם השחקנים והבמאי? האם הדיאלוג הזה משפיע על הכתיבה של היצירה הבאה?

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

אני מתעשרת משותפי. האם היצירה הבאה מושפעת מהם? קשה לי לומר. את זאת אני יודעת רק בדיעבד. זה מסתורין שלעתים נחשף רק אחרי שנים.
בכל הפקה שבה אני מעורבת חשוב לי להיות עם ולצד אנשים חושבים ומרגישים.

נאוה שלום, שמחה שהסכמת להתארח כאן


השאלה שלי היא האם לאחר ההתעסקות בדור השני באופן נרחב, יש לך גם כוונות לעסוק בדור השלישי והצורה בה הוא חווה את השואה.

תודה.

אם כובע זכוכית עסק כולו בדור השני, הרי צחוק של עכברוש עסק כולו בדור השלישי. עשרים שנה מפרידות בין הספרים שבאופן מוזר מתכתבים זה עם זה.

צל השואה מופיע גם בספרים שלכאורה אינם עוסקים בו. ב"אישראל" למשל, שבו הקמתי מחדש מדינת יהודים חלופית על אי אינדיאני ליד מפלי הניאגרה, השואה לא קרתה מעולם. דווקא היעדרה הופך אותה לנוכחת עוד יותר.
בספר יש דיג'יי "דור שלישי" לסבתא שניצלה מהשואה מפני שכבר הייתה קיימת מדינת יהודים בשם אישראל משנת 1825.

צל השואה מופיע גם בספר שאני עומדת לפרסם בקרוב. "חתונה אוסטרלית" שמתעד מסע (אמיתי) לבקר את בני הבכור וחברתו האוסטרלית ביבשת הרחוקה ביותר. למרות שנסעתי אל הטבע ובעקבות סיפור אהבה מקסים של שני צעירים, מצאתי את עצמי נדרשת לשאלות אילו מטענים אני נושאת ומה אני מעבירה לדור הבא.

גמר חתימה טובה לכולכם ותודה על האוזן הקשבת!

שתהיה לך שנה גדושה ביצירה
וגמר חתימה טובה
ונשמח לארח אותך כאן שוב בעתיד

נהניתי משאלותיכם העמוקות, מהעניין שגיליתם בתהליכי היצירה, בספרות ובתיאטרון.
תודה על תשומת לבכם!

נתראה ביצירות הבאות ואשמח להתארח באכסנייה הנעימה והפרשית!

שנה מיטיבה לכולנו וגמר חתימה טובה.

אנחנו מודים מאד לנאוה סמל על התשובות ועל התארחותה בפורום, ומזמינים אותה להשתתף כאן בדיונים

נאוה, תודה רבה וגמר חתימה טובה

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20