ברוך הבא שי.
אתם מוזמנים לשוחח עם שי על סיפרו "לך לעזה"

אולי שאלת פתיחה שלי:
מה חשבתם, כחיילים צעירים, על הטיפול של הצבא הגדול והממשלה באינטיפאדה?

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

השאלה של סירפד מטרידה אותי עד עכשיו. אשמח לשמוע את דעתכם

זה בהסדר אם נדבר על הפרק האחרון? לא נהרוס למי שלא קרא?

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

זו יכולה להיות נקודת מוצא טובה

אני רואה במה שעבר עליך תגובת קרב מאוחרת, אני חווה כאלו די הרבה. אתה לא כותב אם זה המקרה היחיד או שהיו עוד...
נראה שיש משהו שיושב לכל לוחם במוח וקופץ בדיוק ברגע הלא מתאים, הוא מזכיר לנו חוויות לא נעימות שעברנו, או שעשינו...
מה אתה חושב שעורר אצלך את הטראומה?
האם דברים שעשיתם?
האם זה פחד ישן שחזר?
בכלל אתה לא מדבר הרבה על כך שפחדתם, לא יודע, עזה... בקת"בים... אני הייתי פוחד!

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

היו לנו סיבות טובות, אבל כנראה שאין על הדחקה, כשאתה בן 18.
לגבי התגובות הטראומטיות: מה שהקפיץ אותי היה משחק גמר גביע המדינה בכדורגל בין הפועל חיפה שאותה אני אוהד ובני סכנין. הגעתי לאיצטדיון רמת גן, עם בני הבכור שהיה בן ארבע, ובבת אחת - כל אוהדי סכנין (הערבים, כמובן) הפכו מבחינתי לערבים בעזה, שרוצים לפגוע בי. היה לי ברור שמשהו לא בסדר אתי, אבל לא הצלחתי להפסיק את הפחד. זה התבטא ברעד, הזעה, דפיקות לב וכו'

כולנו חכינו שתגיע לפורום

את סיום המשחק לא ראיתי (ולא רק בגלל החרפה על המגרש...), כי לא יכולתי יותר עם התחושות ונסעתי הביתה. לא ישנתי כמה לילות אחר כך. בהמשך זה נרגע. לא סבלתי מסיוטים או משהו כזה, אבל בכל פעם שאני רואה בחדשות משהו שמתקשר, זה זורק אותי לעבר בצורה מוגזמת. כלומר, כזו שמסיחה את דעתי לגמרי, ולהרבה זמן

שאלה
מה שחווית בעזה
האם היום אתה מצטער על זה שנכנסת לשם
או שאתה דווקא שמח

עריכה:
גרמו לך להכנס

מה שחוויתי שם השאיר לי שריטה, אין ספק. הפך אותי לאדם יותר אטום רגשית, יותר נוטה להתקפי זעם. מצד שני, העברתי שם שלוש שנים עם החברים הכי טובים שלי, שכללו המון רגעים כיפיים, עד כמה שזה נשמע לא סביר. אני בנאדם אחר אחרי עזה, לטוב ולרע

אם היום נותנים לך נשק ואומרים לך כנס לעזה ותגן על המדינה שלך
היית נכנס?

שי שלום וברכה
שני חיילים מהמושב שלי שרתו בנח"ל בתקופה שאתה מספר עליה, הסיפורים שהם סיפרו לי אז די דומים לעלילת הספר בעיקר על האלימות נגד המתפרעים .
שאלה : החיילים ספרו לי בזמנו שהיה מקרים שחיילים ירו סתם והרגו תושבים מקומיים בלי סיבה ?
שאלה : הם סיפרו לי על מקרה שבו עלו מאות ערבים על מוצב וסגרו עליו ואחד החיילים ברגע האחרון נשכב על הכביש והתחיל לרסס אותם עם המא"ג מוכר לך מקרה כזה?

שאלה : יש אפשרות להשיג את הספר שלך בברוקלין או באמריקה ?

נ.ב
לגבי שני השאלות הראשונות אני לוקח בחשבון שהם עשו זאת בכדי "להרעיל" אותי הייתי אז בגיל
בר מצווה לערך

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

לי לא ידוע על מקרים שבהם חיילים ירו סתם על מקומיים, לפחות לא אש חיה. אז היה מדובר באיסור חמור ביותר. גומי - לסוגיו - ירו כמעט ללא אבחנה. וכמו שאתם יודעים, גומי מטווח אפס יכול להרוג
לגבי הסיפור עם המאג - לא שמעתי עליו. אבל אני יכול לספר, מעדות אישית, על אחת הפעמים הראשונות שלי במילואים. הייתי בבסיס בלב ג'יבליה. הסתערו עלינו מאות אנשים, אם לא אלפים, כי גדוד של גבעתי הוציא שם עין לילדה. עלינו כולם על גג המוצב וכשלא נשארה ברירה התחלנו לרסס אותם באש חיה. לא מאג, אבל גלילים. זה היה או הם, או אנחנו

עוד כמה עניינים:
אתם יוצאים מהספר די אדישים (חוץ מפרנק שמנסה להיות חייל טוב ומגילרון משנסה להיות מה שפחות בצבא), אתם נותנים לארועים לעבור לידכם, בלי להיות ממש מעורבים. מקסימום מגיבים למשהו שקרה. לא לוקחים שליטה על כלום.
היחידם שלוקחים שליטה הם השוטים (קפלן ויוסי המ"כ) אבל גם אצלם זו רק תגובה אימפולסיבית ולא תיכנון מראש.
זה מאד דומה לצבא ולדרך שבה הוא נהג בהתקוממות בשטחים (כך קראו לזה בהתחלה, לא?). רק מגיב ולא מתכנן. ניגרר ולא יוזם.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

כשאתה בסיטואציה כזו, שבה אף אחד מסביבך - כולל המפקדים הבכירים - לא באמת יודע איך להתמודד אתה, ומצד שני יש עדיין הירארכיה צבאית, פקודות וכו', יש לך שתי ברירות. או לסרב פקודה, או להיות רובוט. בעצם, יש עוד אחת. להתחרפן. רובינו בחרנו בשנייה. ועדיין, כמו שמתואר בספר, גם לרובוטיות היה גבול. כשהיו דברים שעברו את הקו האדום, לטעמנו, כן התקוממנו

איזו התקוממות?
הסרוב לעלות לטיולית?!

נראה שרק קפלן, כמו הילד הקטן שצועק המלך הוא עירום, אומר ועושה משהו אמיתי. על המעשה שלו הוא הופך לשוטה הכפר, אימבציל, חולה נפש ומסולק מהפלוגה.
קפלן לא מסולק רק מהפלוגה, הוא נזרק גם מהסיפור שלך, הוא הרי בן גרעין שלכם, למה אתה לא חוזר אליו בהמשך הספר?

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

אם היו אומרים לך

קח נשק וכנס לעזה ותגן על המדינה שלך וזה לו חובה (אתה לא מחויס.)
היית נכנס שוב?

הסיטואציה שלי היתה של חייל בשירות חובה. כזה שכל החיים טפטפו לו שלהיות חייל קרבי זו התרומה האולטימטיבית למדינה, ושעשה הכל כדי להיהפך לכזה. עכשיו - כשמתחילה אלימות פלסטינית בשטחים - בלי קשר לדיעותיי הפוליטיות - היה ברור לי שצריך לדכא אותה באיזושהי צורה. השאלה היא, איזו. עכשיו, כשאתה חפ"ש בן 18, והמפקדים הנערצים שלך מסבירים לך שאין ברירה אלא להשתמש בכוח, קצת קשה לצפות ממך למחאה אקטיבית. לפחות בהתחלה

והיום, אתה חושב שהייתם צריכים למחות?
על מה? על הדרך?

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

היו מקומות שאובייקיטיבית - הצריכו מחאה. סיטואציות של פגיעה מכוונת ברכוש, כאמצעי ענישה קולקטיבי. מצבים שבהם קצינים מרביצים מולנו לילדים ולזקנים. אבל "מחאה" בצבא, כמו שאתם יודעים, פירושה הפרת פקודה, או התחצפות. השאלה היא, והיא עדיין פתוחה אצלי, מה עדיף במקרים כאלה. לסרב, או להישאר בשטח ולנסות למתן אותו כמה שאפשר, כמו שבאמת עשינו

ביחס לטיפול של המדינה בחיילים ששירתו באינתיפאדה.
התגובות שאני חשתי, משותפות להמון אחרים. אבל אני לא מכיר שום גורם רשמי שבדק אותן לעומק. ראיינתי פעם פסיכולוג שעבד שנים בצבא. הוא סיפר לי שערך מחקר על תופעות נפשיות של לוחמים ששירתו באינתיפאדה הראשונה, עם מסקנות מאד מרחיקות לכת. אבל הצבא גנז את המחקר. כנראה חשש מתביעות כספיות שהוא עלול לגרור...

אני מעוניין לדעתך מה ניתן היה לעשות מול ההתקוממות שהייתה בעזה ובאיו"ש. אני רואה בספר
שלך, שהוא סיפר אישי, המון מטען של ביקורת שהצטבר אצלך - אבל מסקרן אותי לדעת לגבי
נקודת המבט שלך בפרספקטיבה של 17 שנים אח"כ, מה היה על צה"ל לעשות כדי להתמודד עם
הסיטואציה ההיא.

העיקרי שבהם - שינוי דרסטי של הגישה, ולפיה ככל שנפגין יותר נוכחות וניצור יותר מוקדי חיכוך, כך הפלסטינים יותר יירתעו. ולכן, אם בתחילת האינתיפאדה צעדנו בתוך הסמטאות עם כומתות על הראשים, כמו מפגרים, ונעמדנו בכל צהרי שישי בצמוד למסגדים, אז אחרי משהו כמו שנתיים הכל התהפך. פתאום דיברו על זה שצריך לייצר מינימום של חיכוך וכו'. אותי מדהים שהבינו את זה כל כך מאוחר

עובדה היא שגם צמצום החיכוך, לא סיים את ההתקוממות שדנמשכה עד אמצע 93' פלוס-מינוס.
מה אתה היית עושה מעבר להמנעות מכניסה לסמטאות (שזה בגדול צעד טקטי, יותר מאשר שינוי
מדיניות כללי).

ברגע שאתה שולט, צבאית, על כמות כל כך גדולה של אוכלוסיה, האלימות היא בלתי נמנעת. לכן בעצם הישיבה שלך שם, אתה חייב לקחת בחשבון שהיא תמשיך, כולל הפגיעה הנפשית שתיגרם לחיילים שמשרתים שם. אין אפס. לכן - המסר שלי הוא לא "חייבים לצאת מהשטחים", אלא שבויכוח האינסופי הזה, לגבי השהייה שם, חייבים לקחת גם בחשבון את הנזק שנגרם לחיילים. גם הימנים שבהם

לחלק מהאנשים לחזור להתנהגויות שהיו מקובלות אצלם ביחידות, בתקופת האינתיפדה הראשונה - שבירת חלונות, השלכת רימוני הלם לתוך חנויות ואלימות פיזית.
אתה מכיר מקרים כאלה? יש מצב בו החבר'ה נפגשים במילואים ומתחילים להעלותבגאווה זכרונות כאלה מהאינתיפדה?

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

כמו שאני רואה את זה, היסוד האלים נמצא אצל כל אחד מאיתנו. ברגע שנתת לו חופש, אפשרת לו להתפרץ, קשה מאד לסגור את הדלת הזו הרמטית, כמו שהיא היתה פעם. אחד מהדברים הכי איומים שהשירות שם עשה - גם לי - זו ההכרה שאלימות יכולה להיות פתרון. יכולתם לראות את זה בטיולים במזרח, או בדרום אמריקה. כשטיילתי בעולם - למעלה משנתיים - קלטתי ישר מי מהמטיילים שירת באינתיפאדה. הוא היה מתייחס לרוכל הפרואני בדיוק כמו לפלסטיני מהמחסום

מה שמוזר ביחס הזה הוא שככל שהחייל יותר שמאלני בדעותיו, כשזה מגיע לתכלס, לעמידה במחסום או לחיפוש בבית ולמעצר, דווקא החייל הזה הופך להיות האלים והמשפיל יותר.

בכל פעם שיוצא לי להגיע לשטחים כחייל (בסדיר או במילואים) אני נדהם איך דווקא הסטודנט לפילוספיה פותח לילד את הבטן בבעיטה. או הקיבצניק מעמיד את השב"חים במחסום בשלשות ונותן להם לשיר שירי מסייעת. איך השמאלנים הכי גדולים גובים סיגריה על מעבר במחסום או שולחים אישה עם ילד חולה הביתה (כי "עכשיו סגור, ממנוע לעבור מין הון, רוחי לביתכ!").

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

מנסיוני העשיר מדי בתחום - שכולל שירות סדיר מלא וקרוב ל 15 שנות מילואים - אני יכול לפסוק חד משמעית שבגדול, השמאלנים בטח לא מגלים יותר אלימות, בדרך כלל להיפך. המחלקה שלי, שהורכבה מבוגרי "המחנות העולים", הוותה - כמו שמתואר בספר - גורם מרגיע וממתן. באופן יחסי, כמובן.

וממתן לעומת מי?
הרי כשתקפו אתכם, גם אם זה רק בעלבון הגבתם באלימות מופרזת, לפי כתב האישום שאתה ניסחת כנגד עצמכם...
אני יכול לסרוק לכאן את העמודים שעוסקים בערבי הג'ינג'י.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

דברים שאותי מסקרנים ..:
מה עשית בשירות ..ז"א היכן שירתת ומה היה תפקידך בכוח .?
קשה לקרוא את דברך מבלי להגיע למסקנה ברורה שכבר עוד מהיותך חייל בסדיר שמשרת ברצועה
הפסקת להאמין במה שצה"ל עשה עושה ויעשה שם ..
השאלה שלי .. למה נשארת שם ..?
אני גוייסתי לצה"ל בסיום ההתקוממות ועליי גם נגזר לשרת ברצועה כול השירות הצבאי
הדברים שנאמרים כאן בכול הקשור לחויות , זכרונות ,מראות וכ"ו מוכרים לי מפי מחנכיי ולא הייתי עד להם
אם כי אני חייב לומר שעזה הפכה מסוכנת שבעתיים גם באותו עידן שכונה "אוסלו " מכול הבחינות האפשריות .. אבל ואבל גדול .. היה טיפה יותר סדר ההוראות היו ברורות וחד משמעיות
אך עדיין .. חלק מהדברים שציינת כאן מוכרים ומוכרים לי מאוד ..
עם כול הברדק שהיה שם עמדו שם כולם על הרגליים .. נשכו שפתיים והמשיכו .. מקרים בודדים לצערי הרב נגמרו לא טוב ..
לוחמים איבדו עשתונות ואיבדו את הצפון ..
ואני מדבר איתך כרגע לא על לוחמים שהיו עושים אימון -קו ..
אלא כול הזמן ..כול ימות השנה 365 ימים בשנה היו שם
אך למרות הכול עדיין המשימה בכללותה עמדה בראש ובראשונה ..
כולם הבינו את המשמעות ואלו שלא
לקחו את הרגליים והלכו ..
היתכן
שאתה כחייל סדיר ..לא הבנת שצה"ל לא בוחר את המלחמות שלו ?
היתכן
שלא הפנמת מה הייתה בדיוק משימתך כחייל שמשרת ביחידה קרבית וממלא אחר הוראות ופקודות ?
בזהירות אני יוצא מתוך הנחה שכול מה שנכתב בספרך בגדר "דעת יחיד" ..ז"א .. מזווית ראייתך האישית על סמך היכרות אישית שלך ..
האם אין מקום אחרי הכול..
לנסות לא כחייל אלא כאדם ואזרח פרטי להוקיר ולהבין את השנים הארוכות שבהם היינו שם לאור העובדה שמי שהתגייס לחי"ר בשנים אלו ידע באופן ודאי מה המחיר שיהיה עלול לשלם ?

ולכן אני אמביוולנטי. לטעמי, כחייל אתה צריך למלא גם הוראות שאתה לא מוצא את ההיגיון שבהן, או לא מסכים למטרה שמאחוריהן. אלא אם מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, כמובן. במקרה שלי, לא הרגשתי מעולם - בזמן אמת - שקיבלתי פקודה ש"דגל שחור מתנוסס מעליה". אחרת הייתי מסרב. ולגבי "ללכת משם" - זה בכלל לא היה בלקסיקון. גם שנים אחר כך, המחשבה על עזיבת הצבא נראתה לי כמו חילול קודש

באימון? מגיעה תקופת התפכחות במהלך השירות? שינוי בדרך שאתה מסתכל על המפקדים שלך?

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

ככה שיצא לנו להיות בכל מיני פרקים, כולל שהות בקיבוץ באמצע השירות. אין ספק שהשבירות האלה עזרו לנו להבין כמה שהמצב שהיינו בו לא היה נורמלי, ובאמת - אחריהן יותר עמדנו על שלנו. ועדיין, כמו שאני מתאר בספר, גם כשאתה כבר סמ"ר, עם כנפי צניחה וכומתה אדומה, כשאתה מג'עג'ע בסמטאות ואשה זקנה מנסה לחטוף ממך נשק, אתה תעיף לה סטירה. אין ברירה

יהיו כאלו שיאמרו שיש ברירה: לירות בה. הרי אתה לא זקוק לסטירה בשביל להוציא את הנשק שלך מידיים של זקנה, מספיקה משיכה הגונה. הסטירה היא צעד עונשי. אבל אם אתה כבר מעניש, לא עדיף ללכת עד הסוף? הרי היה לך צידוק גם לירות בה.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

היא נאחזה בנשק באמוק מטורף, ולא היו לידי מספיק חיילים כדי להעיף אותה ממנו. דווקא הסטירה שנתן חבר שלי היממה אותה והיא עזבה אותו. ככה שזה לא היה קטע עונשי. וביחס ללירות בה - יכול להיות שהייתי יוצא זכאי במשפט, אבל היה לי קשה מאד לחיות עם עצמי אחר כך

מצד שני, אולי העונש האולטימטיבי היה מרתיע מנסיון חטיפת נשק אחר.
מה שאני מנסה לומר זה שיכול להיות שדווקא חוסר התגובה, או התגובה הלא מלאה היא שגרמה להתגברות האלימות שמנגד.
כשבריון מטיל אימה על שכונה מישהו צריך להרגיע אותו, לא?

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

בתחילת האינתיפאדה אנחנו עשינו הכל - פשוט הכל - כדי להרתיע. הרבצנו לאנשים לעיני כל, למען יראו וייראו. ניתצנו זגוגיות של רחוב שלם בלילה, רק כי ביום ילד שגר ברחוב זרק עלינו אבן. ועוד ועוד. עובדתית - זה רק ליבה את היצרים

ברור!
ואני לא חולק על כך, להפך. ניפוץ זגוגית בלילה הוא לא מענה. החיילים באים בלילה, קבוצה גדולה ופחדנית (מי מהם היה נכנס לשם לבד בשעות האור?!), הם לא תופסים את הילד שזרק את האבן, הם גם לא מנסים להעניש באמת, הם מזיקים לרכוש, רכוש שלא יכול להגיב.
אני לא מציע להרוג כל זורק אבנים, אבל אם התגובה הייתה של צבא בטוח בעצמו שמשדר כוח אז אולי התופעה הייתה מפסיקה.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

אני שוב שואל
ואסתפק הפעם בתשובה כן או לא
אומרים לך
קח נשק וכנס לעזה. ותשמור על השקט בשטחים (אני מדגיש לא מחייבים אותך)
היית נכנס שוב?

ואז מה? תירה באזרחים בלי סיבה? לזה אתה מתכוון? כי אם לזה התכוונת, ברור שהתשובה תהיה שלילית

כחייל, הייתי אמור להיכנס לשם, ב"חומת מגן 2", שיועדה להיות בעזה. גיויסתי בצו שמונה, כל הבלגאן, ובישרו לנו שאנחנו עומדים להילחם בחמאס, בתוך עזה. אז הייתי כבר בדרך לעשות את זה, למרות שחשבתי שאין בזה שום טעם. שוב, מילאתי פקודה. למזלי הרב מאד זה התבטל

תודה לשי, ולילה טוב.
האשכול נשאר פתוח כך שאפשר להמשיך להגיב ולדון.
הדיונים הסמי-פולטיים שמתנהלים פה מאושרים, באופן חריג, לאשכול זה בלבד.

(אני אעלה עוד מעט קטע נוסף מהספר)

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

אשמח להתייחס אחר כך לשאלות, אם יהיו, באמצעות הפורום
לילה טוב ו- אל תלכו לעזה. מסוכן שם

בתור דבורן בעזה חוויתי מקרים רבים שבהם נאלצנו להתעמת עם אזרחים (דיג הוא ענף הפרנסה הנפוץ ביותר ברצועה), בהרבה מקרים הפעלנו אלימות שכללה גם הרבה הוצאת עצבים. כיום אני עדיין בקשר עם הצוות שלי מהסדיר, תמיד יש לנו על מה לדבר אולם אף פעם בשיחות שלנו לא עולים הנושאים האלה.

שאלתי אליך- האם אתה עדיין בקשר עם חברים מהתקופה הזאת ואם כן, האם אתם מדברים על החוויות האלה או נמנעים מהן?

ולא, למרות שהיינו בקשר רציף כל השנים, תמיד העלינו את הקטעים המצחיקים ולא חזרנו לרגעים משותפים, כמו ירי באש חיה על המון וכו'. למרות שהיו הרבה כאלה. אבל בשנים האחרונות, משהו פקע אצל כולנו. בייחוד כתיבת הספר שלי, שעוד חברים ידעו עליה וגם עזרו לי בזכרונות, סייעה לעניין הזה. זה לא שהיום אנחנו יושבים מסביב למדורה ומשחזרים, אבל משהו שם נפתח

:

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

לא הגעתי אל הספר שלך עדיין, אבל לפי התקשורת - גם הספר הזה וגם הספר על לבנון - בהחלט מככבים. שלא יגמר לעולם....

אני זוכר היטב את רוח התקופה: "הם רק זורקים אבנים", "מדובר בקומץ מתפרעים", "לא מדובר בסכנה קיומית", "כשיעברו לנשק - נראה להם" וכו'....

אז - האירועים נראו יותר כמו משחק חתול ועכבר. פיגועים קשים - כמעט ולא היו. אומנם היו ארועי בקת"בים, ירי - היה, אבל נדיר למדי - ורחוק מאד ממה שאנחנו מכירים היום.

אני זוכר נסיעות עם טיפרים (כאלה שנותנים טיפים על אירועים) לתהלוכות בכפרים ערביים, כשפתאום במקום ה"חבר'ה" של החזית העממית - מגיע סיור של הצבא ו.....עוצר את העיתונאים....

בסוף - סדאם חוסיין עשה לזה סוף, כשההפלסטינאים רקדו על הגגות ואיבדו את אהדת העולם...

עכשיו לשאלה:

כמה שנים לפני האינתיפדה, נדמה לי שזה היה עדיין בימיו של בגין, היו מהומות בשכם.

הטיפול היה נחוש ואגרסיבי וכלל נסיעה מטורפת של נגמ"שים בחוצות הקסבה והטלת עוצר.

האם להערכתך פעולה נחושה יותר - היתה גורמת לאינתיפדה ההיא להיראות אחרת? האם תגובת הדרג המדיני והדרג המבצע - לא היתה מהוססת מידי - (חיכו שזה ידעך מעצמו)?

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

כמו שסיפרתי פה, וגם בספר - התגובה של הצבא היתה אלימה וכוחנית מאד. הביטוי "לשבור ידיים ורגליים" שטבע רבין ז"ל לא היה רק סמלי. זו היתה ההוראה המפורשת בשטח. כשאני מנתח את זה, במבט מלמעלה, נראה לי שההתקוממות הפלסטינית היתה רק שאלה של זמן, ומה שגרר אותה לא היה הבלבול שלנו, אלא איזושהי בשלות מצידם, והכרה בכך שרק הכוח יוכל לסייע להם

לשי ולכולם שלום,

קראתי את הספר כמעט בלי הפסקה. חזרתי באחת שנים אחורה. אני נח"לאי שמבוגר ממך בכמה שנים. לא הייתי באינתיפדה הראשונה כבר בנח"ל, אבל בשינויים המחוייבים הדברים מזכירים חוויות אחרות, מלבנון ומהשטחים לפני ההתפרצות של סוף 87. מעבר לחוויות של כל חייל, שמדברות אלי ולרבים, החוויות של בן גרעין, ההווי שכבר לא קיים היום...בני הגרעין שלך הזכירו לי, כל אחד, את אחד או יותר מהבניגה שלי והחוויות, כל אחת מהן, התחברה למשהו בעברי האישי.
כבוגר המחנות העולים, כמוך, חוויתי יחד עם בני הגרעין שלי את ההתנגשות בין העולם הערכים התנועתי האידיאליסטי, לבין אילוצי החיים בשטח. התבגרות שבאה גם היא יחד עם התפכחות... לא תמיד כיף.
הספר מתאר את הדברים מאוד יפה, מרגש, ומזכיר נשכחות. מאוד מאוד אמין ואמיתי, חי ונכון... (לא רוצה להשוות, אבל זה הרבה יותר נאמן למקור מספר אחר על חוויות צבאיות שכתב מישהו אחר לאחרונה).
השימוש במילות שירים מחזיר אותנו גם לתקופה וגם להווי שאופף את הבניגה.
בקיצור - רציתי רק להודות לך שכתבת בשם רבים. ספר זה לא עיתון, זה נשאר, וזה חשוב שזה יהיה קיים - יום אחד אתה תסביר לאיתמר מה עברת למה ומה קרה לך במגרש הכדורגל ויום אחד הספר אולי יאפשר לנו לספר לילדינו מה עברנו, כמו שספרים וסרטים אחרים, על תקופה אפלה, פתחו את סכר הסיפורים של ההורים שלנו.

בהערכה רבה ובתקווה שהכשרון ימשיך להתבטא בכתיבה וביצירה,

דן

מה הייתה הרגשתך לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות?
האם עלתה בלבך המחשבה שהנה זה קורה כמה שנים מאוחר מידי או לחילופין שזה לא היה צריך לקרות?
והאם בתור חייל הרגשת איזה שהם כעסים על הממסד שמציב חיילים במקום שאולי הם לא צריכים להיות בו (לא מבחינה פוליטית אלא מבחינת ההכשרה והנסיון)?
רק לציון- לא קראתי עדיין את הספר כך שאיני יודע האם מוזכרות בו דעות פוליטיות

ככה הרגשתי. אושר, כי לאורך השנים שבהן שירתי בגוש קטיף, הייתי עד לאבסורד המטורף הזה, של ישוב של עשרים איש התקוע בלב מאות אלפי ערבים. ותסכול - כי זה רק המחיש את חוסר התכלית של השירות שלי. לגבי פוליטיקה: אני לא מסתיר את דיעותיי, אבל הספר הוא בפירוש לא פוליטי. הוא מדבר על מה שקרה לחיילים ששירתו שם, בעקר נפשית, בין אם הם שמאלנים, או ימנים. אני מאמין שגם מצביע ליכוד מתקשה, כשהוא בסיטואציה שבה הוא שולף ילד בן שלוש מהמיטה והילד משתין במכנסים. למשל

קראתיו בעניין רב !
"יוסיפון" - יופי של יוזמה !
"שי להב" - תודה רבה !

כן ירבו.