 |
24-07-2008, 09:08
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 27.01.02
הודעות: 11,262
|
|
|
למי שייכת המרפסת שלי?
הפעמון צלצל. ניגשתי לדלת. שמעתי מן הצד השני דשדוש רגליים ושיעול קצר, אבל מבעד לחרך ההצצה לא ראיתי דבר. פתחתי. עמד שם אדם לבוש כהלכה. עניבה. צווארון צחור. חליפה. אצבעות ידיים עונדות טבעות רבות. שפם מטופח. פאות משוכות מטה. קלסתר פנים ערבי. הוא הציג בפני כרטיס ביקור:
עבדאללה אל-פתח
בעל חברות "איי.בי.אם", "ג'נרל מוטורס", "רנו";
ומנהל חברות "סוואן-אפ", "פיאט", ואו"ם.
הכנסתי אותו. זה היה ב-1964. בתחילה ביקש מר אל-פתח להזדהות באופן מרשים יותר, והראה לי תמונות של סרט הייצור במפעל "פיאט" שברשותו וגם את בניין האו"ם. "אני עומד לקנות את הבניין הזה" – הוא אמר.
"לשם מה נחוץ לך בניין גדול כל כך? הרי אין בו פרטיות, כולו זכוכית" – הערתי.
"זה פשוט יפה", הסביר לי. "דקורטיבי מאוד. קירות של שיש, מעקה של זהב, זכוכית. אני אוהב את זה. ואני יכול להרשות לעצמי. גם נשותי אמרו לי שזה מוצא חן בעיני. ומה לא עושים בשביל הנשים..."
נראה לי עשיר, האורח הזה, אל-פתח, ולא הבנתי מדוע, בעצם, הוא בא אלי. הרי הוא מעשירי עולם. אחד מהאנשים אשר ודאי יכולים להרשות לעצמם הכל, וגם לצפצף על כל השאר. אז מה טעם החליט לבקר אצלי, אני הקטן, בעל דירה צנועה במזרח התיכון. אולם הדברים הסתברו עד מהרה.
מר אל-פתח הוציא מתיקו המהודר צילומים של ילדים לובשי סחבות, שוכבים באוהל על החול. צריף מט לנפול ונשים מכבסות לידו בגיגיות דולפות. ואז אמר:
"בתנאים האלה חי אחי אחמד, שהוא השכן שלך בדירה הסמוכה. אני וכל האחים שלי, הגרים בכל שאר הדירות בבית הזה, לא נוותר לך. זה בגללך. בגללך אחינו אחמד סובל כל כך בדירתו הקטנה".
הזכרתי לאל-פתח כי ב-1948, כשנכנסנו לגור בבית, אחמד העלה לפני מי שהיה אז בעל הבית, בריטי אחד, הלורד פיל, את הדרישה לקבל גם את הדירה שלי, ואז חתמנו ברודוס הסכם, שאחמד מקבל מן הדירה שלי חדר פלוס מרפסת, כדי להגדיל את שטח דירתו.
אל-פתח האמיד לא נתרצה. עיניו התגלגלו בחוריהן והוא שצף:
"הילדים של אחמד הם פליטים" – הטיח בי.
משכתי בכתפי: "מר אל-פתח" – עניתי – "למה לא תתן למשפחת אחמד לגור בוילות שלך בסימטה ממול. או אפילו בבניין האו"ם, שהראית לי בתמונות? הרי כסף יש לך בשפע. אתה יכול למצוא לו סידור טוב עם מגורים בסביבה טובה, והכנסה קבועה, ואפילו מניות".
"אי אפשר" – התעקש אל-פתח – "אחמד וילדיו הם פליטים. ואנחנו דורשים שתכניס אותם לדירה שלך כדי לפתור את בעייתם".
פניתי לדרך השכנוע ושוטטתי עם מר אל-פתח בדירתי.
"גם כאן מלא פליטים" – הבהרתי, תוך שאני פותח את הדלתות. "כאן גרים פליטים מעיראק ופולין, ממצרים ומארגנטינה. והנה, בחדר הזה יש פליטים מרוסיה וגרמניה ומרוקו ותימן. והגג אצלם קצת חדיר לגשם. ויש לי בעיה עם החשמל כבר כמה שבועות. אתה רואה בעצמך. הדירה שלי מלאה פליטים. וכסף, לדאבוני, אין לי הרבה".
מר אל-פתח התרתח והסמיק עד שורשי עניבתו:
"הדיירים שלך הם לא 'פליטים'. הם 'עולים חדשים'. הם התאקלמו. וטוב להם. 'פליטים' – זה רק אחי אחמד ומשפחתו. ואני מודיע לך, שאם לא תכניס לדירתך את משפחת אחמד, נקים ארגון של כל השכנים בבית הזה, כדי לפנותך מכאן".
זה היה, כאמור, ב-1964. גרתי אז בדירה קטנה. מסביב כל השכנים העשירים, האחים של אחמד. ואז הם הקימו את "אש"ד" ("ארגון שחרור דירה"), שנועד לשחררני מדאגת בעלותי על דירתי. הארגון שלהם התחיל לפוצץ את צינורות המים לדירתי, לקרוע את צמיגי מכוניתי ולנפץ בה את החלונות.
כעבור 3 שנים, ב-1967, הם סתמו את הכניסה לדירה שלי והיכו מכות רצח את מי שניסה לעלות אלי במדרגות. אחר-כך הם פתחו בבת אחת במלחמה, ממש מכל הכיוונים: השכנים מלמעלה התאמצו לקפוץ לתוך הדירה שלי, מלמטה טיפסו שכנים לאורך המרזב וניתלו על מעקה המרפסת. הגרוע מכולם היה אחמד, שכני באותה קומה, אשר ירה לתוך הסלון שלי וכמעט הרג את אשתי וגיסתי. ארגנתי את הפליטים אשר היו איתי בדירה, יהודים יקרים באמת, ויחד הדפנו את השכנים. את אלה שניתלו על המרפסת דחפנו לחצר. לאחרים חבטנו עם מקל של מטאטא על האצבעות. בסוף גם השתלטנו על המרפסת של אחמד, אשר ממנה הוא ירה אל תוך הסלון שלנו – אותה המרפסת שנתתי לו לפי הוראת הלורד פיל בהסכם רודוס.
העובדה שהמרפסת חזרה לרשותי – קצת הרגיעה את אחמד ואת אש"ד שלו. אבל לא ארך הזמן, והוא שב לפעול. הפעם התחיל מטריד את כל ידידי, בני העיר. כשהם היו נוסעים ברחובות העיר, אש"ד היה מיידה בהם אבנים. או תופס את ילדיהם כבני ערובה. ואז הוא הכניס להם לראש, לכל הידידים שלי, בני העיר, שהוא בעצם רוצה רק את המרפסת שלקחתי לו (כזכור – לקחתי בחזרה) ב-1967, כאשר ירה ממנה לתוך הסלון שלי. והם, בני העיר, שהיו טרודים מאוד בענייני היום-יום שלהם (חובות, משכנתא, תנור, כיריים של גז) – ניסו לשכנע אותי:
"אבשלום" – הם אמרו לי שוב ושוב – "תן להם את המרפסת. הם רוצים לשחרר רק את המרפסת ההיא, שהחזרת לעצמך ב-1967. תן להם את זה שוב, כמו שהלורד פיל הציע את זה".
אבל אני הדגשתי באוזניהם פעם אחר פעם:
"רבותי, - זה לא ארגון שחרור המרפסת. זה ארגון ל'שחרור' כל הדירה שלי, הרי הם הקימו את 'אש"ד' עוד ב-1964, כאשר מרפסת המריבה היתה בידיהם... וחוץ מזה, דרך הקירות אני שומע אותם מתכננים לסלק אותי מן הדירה כולה".
בינתיים, השכנים פתחו נגדי במלחמה נוספת. ב-1973, כאשר צמתי ביום כיפור, והייתי שרוע, די חלוש, בפיז'מה, בדירה שלי – הם שוב זינקו אל הדירה שלי: גם השכן מלמעלה וגם השכן מלמטה. בקושי הספקתי להתלבש – והם כבר נאחזו במרפסת הקדמית וכמעט פרצו לחדר השינה. היה קשה. הילדים שלי, והילדים של אחי הפליטים היהודים – גירשו אותם לבסוף. אחר-כך, כאשר נחתי בסלון, הרגליים על השרפרף המונח למולי ועיני תלויות אי שם בין הקיר לתקרה, הילדים עוד מתנשפים מהדיפת השכנים לדירותיהם – חשבתי לעצמי:
"איזה מזל שהחזקתי את המרפסת. הרי ב-1967 הם יכלו להרוג את אשתי ביריות מן המרפסת ההיא. הפעם, לעומת זאת, כאשר המרפסת היתה בידי – הם לא יכלו לירות על אשתי. היא שמעה את קולות המלחמה, אבל היריות לא התקרבו אליה".
נדמה לי שאנהג בתבונה אם לא אחזיר את המצב לקדמותו.
(אבשלום קור. "קור קורא במדבר". 1981)
_____________________________________
"אין טעם שהכבשים יקבלו החלטה בזכות הצמחונות, כל עוד הזאבים אינם שותפים להשקפה זו."
ויליאם ראלף אינג'
|
|
ראשי
צ'אט
).
מצב כלאיים
