צוואה אסורה
נהנה מצוואה שנוטל חלק בעריכתה "תוקע גול עצמי": שופטי העליון ביטלו צוואת אם בשל מעורבות הבת בעשייתה

סעיף 35 לחוק הירושה קובע - "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעשייתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה - בטלה". חד וחלק.

בקרות אחת משלושת הפרופוזיציות שבסעיף - היות הנהנה (או בן זוגו) מי שעורך את הצוואה, או עד לעשייתה, או נוטל חלק אחר בעריכתה - קובע סעיף 35 לחוק חזקה חלוטה שתוצאתה בטלות הסעיף המזכה את הנהנה (או, כאמור, בן זוגו).

השאלה שבה מתמקד פסק דינם הנוכחי של שופטי בית המשפט העליון (נכתב ע"י השופט אליקים רובינשטיין, בהסכמת עמיתיו) נסבה על הפרופוזיציה השלישית - "או לקח באופן אחר חלק בעריכתה". אלו צורות מעורבות של נהנה מצוואה בעריכתה ייחשבו כמקיימות את האיסור הנ"ל? האם נהנה המסדיר פגישה בין המצווה לבין עורך הדין שעורך את הצוואה, או זה המשלם לעו"ד את שכר טירחת עריכתה, ייחשב למי "שלוקח חלק בעריכתה"?

לאור תוצאותיו הקשות של סעיף 35, הנטייה הפרשנית הבסיסית היתה שלא לפרשו בפרשנות מרחיבה. יחד עם זאת, פסקי הדין של בית המשפט העליון גילו גישות פרשניות שונות, חלקן הקנו לפרופוזיציות הנ"ל פרשנות מרחיבה יותר, חלקם פרשנות מצמצמת דווקא.

יש מי שזיהו את המגמות הפרשניות לפי דור המפרשנים בפסיקת בית המשפט העליון. באחד מפסקי הדין האחרונים, בפרשת בוטו (ע"א 6486/98) ניתח השופט אליעזר ריבלין את הגישות הפרשניות בפסיקת בית המשפט, וזיהה נטייה פרשנית דווקנית של שתי הפרופוזיציות הראשונה, ונטייה פרשנית מרחיבה של הפרופוזיציה האחרונה, השלישית.

המקרה הנדון, כבמקרים אחרים דומים, נסב על מחלוקת בין אח ואחות על שתי צוואות שערכה אמם המנוחה. סכסוך מסוג אלו, שכלשון השופט רובינשטיין, "במישור האנושי ועל פי האתוס היהודי, יפה היה לתיק זה אילולא בא לעולם".

המדובר בצוואה ראשונה שערכה בשנת 89' המנוחה, ובה ציוותה את דירתה לשני ילדיה. שש שנים חלפו והמנוחה ערכה צוואה שנייה, שבה שבה וציוותה את דירתה לילדיה, אלא שהפעם הוסיפה וציוותה את שאר רכושה לבתה, המערערת. די לומר, שהצוואה השנייה שינתה בפועל את חלוקת עיזבון האם לעומת קודמתה, ולטובת המערערת.

שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, רות לבהר-שרון, קבעה שהמערערת עברה על האיסור המצוי בפרופוזיציה השלישית של סעיף 35 (וגם כי השפיעה השפעה בלתי הוגנת על עריכת הצוואה, בניגוד לסעיף 30 לחוק. קביעה אחרונה זו לא נצרכה לפסיקת בית המשפט העליון, לאור דחיית הערעור מחמת הנימוק הראשון. יחד עם זאת, השופט רובינשטיין הביע ספיקות בנכונות הקביעה האחרונה).

במישור הפרשני, קבע השופט רובינשטיין, ש"בסופו של יום עולה, אם כן, כי הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה".

"השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הנה בהיקבצם יחד ב'מבט על' אל המכלול, יוצרים אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול". אם כך, המשקל העיקרי איננו מושם על פרשנותו של אירוע זה או אחר, אלא על אגד המעשים שנעשו, על רקע מכלול נסיבות העניין.

ומה בעניין הנדון? שורה של אירועים נתאגדו להצביע על "לקיחת חלק" של המערערת בעריכת צוואת האם המנוחה. ראשית להם, היא היא זו שמסרה לעורך הדין שערך את הצוואה השנייה את פרטיה. בכך, לעצמו, לא די כדי לפסול את הצוואה, אך עובדה זו מחייבת זהירות רבה בהתייחסות אליה. המערערת אף הסיעה את המנוחה למשרד עורך הדין ושילמה את שכרו.

כמו כן, המערערת דאגה שרופא שלה ייתן לאם המנוחה אישור על מצבה הרפואי. האם, יצוין, שהתה באותה עת בבית אבות, והשכל הישר מורה שדווקא בית האבות היה צריך לבחון את מצבה הרפואי, ולא רופאה של המערערת. ולבסוף, ממכלול הנסיבות עולה, שלא ניתן לומר כי האם היתה מודעת כלל ליתר רכושה, מעבר לדירת המגורים, ולפיכך קשה להניח כי היא גיבשה העדפה כלשהי באשר לדרך חלוקת רכוש זה. צירוף כלל הפרטים הנ"ל מחזק את מסקנת השתתפותה בעריכת הצוואה.

לכתבה המלאה:
http://www.globes.co.il/serve/globe...=847445&fid=829