אני מדמיינת אותנו מטיילים ברגליים יחפות על מדשאות הירקון.

אוחזים ידיים... וזהו.

בגוף כואב אני עוצרת נשימתי, ומתאפקת.. אלוהים כמה כואב להתאפק.

אני לא יודעת מה אתה מרגיש כי אתה כזה, לא מניח לי לראות.

אני רק מרגישה את כף ידך לוחצת את ידי, ואת אצבעותיך מלבינות נגד אצבעותיי.



תופסים לנו פיסת צל תחת עץ ירוק, פורשים סדין לבן ומתיישבים. ידיים לא מתנתקות, אבל גוף לא מעז לגעת בגוף.

אנחנו מדברים, יש לנו על מה. אבל כלום לא נקלט בתוכי, כי הכמיהה הזו משתקת את יכולת ההבנה שלי.

זה מכוער, התחושה של לרצות משהו כל כך חזק אבל לדעת שאסור.. פשוט אסור.

ילדים משחקים בכדורגל ואני שכחתי את ילדיי. היום אני אינני אימא, אני אינני אשתו של.. היום אני זו, האישה, שאוחזת בידו של קסם ורוצה אותו.

הגוף כואב. לא נותן מרגוע, הוא רוצה. רוצה אל גופו של הקסם. והקסם? אינני יודעת. לא מניח לדעת.

אני שואפת את ריחו של הקסם, מנסה לשמר אותו, שכן אני יודעת, זוהי ההזדמנות הראשונה והאחרונה להריח, להרגיש.. אולי גם אטעם?

לא... אסור.

מצלמת את פניו בזיכרוני, מתחננת לאלוהים שאצליח לזכור אותם.

אני עייפה, מנומנמת מהשמש. רוצה להניח ראשי על כתפו, לא מעזה.

מסתכל אליי, פנים קרובות לא נוגעות. גוף כואב יותר.



"כדאי שנלך" הוא אומר. "כדאי" אני עונה ושונאת את עצמי על כך.



קמים, צריך לקפל את הסדין, מנתקים ידיים וזה כואב יותר מהכל.



מקפלים, מתקפלים.

כמעט מתים, וממשיכים לחיות...

בתור קטע הוא טוב, אבל יש בזה חסרון - הוא לא שיר או סיפור קצר אלא פרגמנט, ובפרגמנטים אין עלילה או מסר, יש רק את הנסיון להעביר אוירה.
האוירה הועברה פה, אבל לא נוצר עניין רב כי אין ציפיה למשהו בסוף - אני יודעת מראש שבתור קטע לא עלילתי אני לא אקבל ממנו משהו מעבר לתחושה, ובגלל שבקטעים מהסוג הזה יש את הרובד של הרגש אבל לא יכול להיות לרובד הזה חיבור לרובד של הגיון, התחושות שכבר הועברו לא שורדות הרבה זמן. זה בעקרון לא משנה לקטע, כי הרגש הועבר וזאת המטרה שלו כרגע. ההערה שלי היא רק הדגשה של היתרון שבלהפוך את הקטע לסיפור או שיר.
שבוע טוב (:

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

לא מצליחה לכתוב "מסודר". תמיד קטע קצר חסר צורה.

קיבלתי, תודה רבה.