מי אני?

[אדינקס אייכה?]

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד...( רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו )

אןלי הכוונה לרב יואל בן נון? (אם כי הוא היה תושב בנימין...)

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד...( רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו )

משה שרת, שילדותו עברה בכפר עין סיניה, מצפון לרמאללה.

והפרס [עפ"י הצעת 'זקן הפותרים' glsh] הינו שטר של 20 ש"ח אותם יש לדרוש כמובן מori
[אם תוותר על החשבונית הוא מוכן למענך לתמחר את הפרס רק ב15]

http://www.sharett.org.il/info/biograpghy.htm


הראשונים בהר מאת אלישע מלאכי, בי"ס שדה עפרה:
http://www.binyamin.org.il/?Categor...&ArticleID=1187
הראשונים בהר

הצעד הראשון בחידוש ההתיישבות היהודית בהרי בנימין לא התרחש עם שחרורם במלחמת ששת הימים. כבר בשנת 1906 חכרו שתי משפחות יהודיות בית אחוזה בכפר הערבי עין סיניא שעל אם הדרך בין רמאללה לשכם. הילד משה, שרעה את צאן המשפחה בכפר הערבי ולמד בבית ספר ערבי-נוצרי, היה לימים ראש ממשלת ישראל

על אם הדרך המפותלת המוליכה מרמאללה לשכם, סמוך לבית אל, ישנו כפר קטן בשם עין סיניא. בכפר חיו בתחילת המאה הקודמת כ-60 משפחות של פלאחים ערבים, אשר עיבדו את אדמות הכפר. הם גידלו זיתים וחיטה בעמק הפורה המקיף את הכפר, והשקו את השדות ממי המעיינות הסמוכים אליו.
במרכז הכפר ישנו בית גדול ומפואר בעל שתי קומות, אשר שייך למשפחת חוסייני. לפני קצת יותר ממאה שנה, ביקש בעל הבית, אחיינו של המופתי הירושלמי, להחכיר את ביתו, את עצי הזית ואת המכונות לייצור שמן הזית.
המשפחה אשר קפצה על המציאה הייתה לא אחרת מאשר משפחתו של ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, משפחת שרתוק (שרת).
מה מחפשות שתי משפחות יהודיות בכפר ערבי בין שכם לרמאללה, כאשר היהודים הקרובים ביותר חיו במרחק של 30 ק"מ מהם?
הנה הסיפור.

מעשה שטן
השנה היא 1882 ולארץ מגיעים הביל"ויים. אחד מהם, יעקב שרתוק שמו, עולה ארצה, מגיע לירושלים, אך לא מצליח להתבסס שם וחוזר חזרה לרוסיה. שם הוא נושא אשה, אך בלבו עדיין מפעם החלום לשוב ולעלות לארץ ישראל. את חלומו הוא מגשים בשנית, הפעם עם אשתו וחמשת ילדיו. הם מתיישבים ביפו למשך מספר חודשים, אך מתוך רצון לעבוד את האדמה הם חושבים לעבור לגור בחדרה. אחיו של יעקב, וולדיה, מניע אותו מהמעבר לחדרה בשל מגפת המלריה אשר השתוללה במושבה.
במקום זאת שמעו האחים מאליעזר בן יהודה, על משפחת חוסייני אשר מחכירה את אדמותיה בעין סיניא, והחלום להיות מהיהודים הראשונים הגרים בשומרון ומעבדים את אדמותיו - משך אותם לכפר.
בשנת 1906 הם שוכרים כרכרה ומביאים עימם לכפר הנידח את כל הכבודה מיפו: ספריה גדולה, כלי בית מפוארים, שולחן כתיבה, וכמובן – הפסנתר.
השכנים החדשים, אשר עזרו להעלות את הפסנתר הכבד לקומה השנייה, לא הבינו מה זה הדבר שאותו הם סוחבים, וכאשר ראו שלוחצים עליו והוא מפיק קולות – נבהלו מאד ממעשי ידיו של השטן.

בית הבד הראשון
משפחת שרתוק עסקה בגידול זיתים, בטיפוח עדר עיזים, בגידול יונים למאכל, והשיא - בית הבד היהודי הראשון בשומרון מזה 2000 שנה. על מנת שיוכלו לשווק את השמן בירושלים, היו זקוקים להכשר, וכמובן להפריש תרומות ומעשרות. אך לבם נחמץ מהמחשבה כי עשירית מהשמן אשר הופק בעמל כה רב יישפך לאדמה. לכן היו מוסיפים מים לשמן, השמן היה צף, וכאשר פתחו את הברז להפריש תרומות ומעשרות היו יוצאים המים מהברז התחתון.
ראש ממשלת ישראל השני, משה שרת, היה בנערותו רועה העדר של המשפחה. יום אחד, בעודו משוטט בהרים הסמוכים, הוא שומע רעש של צלצול פעמונים מכיוון הבית. הוא חוזר עם העדר, ורואה כי הגיעו אורחים שבאו לחזות בפלא - יהודים משכילים עמידים מרוסיה מעבדים את אדמת ארץ ישראל בכפר ערבי בשומרון. שמחת המפגש הייתה כפולה. חוץ מההזדמנות לראות יהודים ולהתעדכן מה קורה שם ברוסיה, היה סוף סוף מניין גברים.
לוולדיה, דודו, נולדה בת כבר לפני ארבע שבועות, אך טרם ניתן לה שם, שכן מאז לא היה מניין. משה הוציא את ספר התורה, ובמעמד עשרה יהודים (וללא האב אשר היה בירושלים...)קראו בתורה ואחי האב, אביו של משה, נתן לילדה את השם ציונה, "שהיא הסמל ודגל להתיישבותנו במולדת".


מה יהיה הסוף
כעבור שנתיים עזבה משפחת שרתוק את הכפר, לא בגלל השכנים הערבים אשר חיו איתם ביחסים טובים, אלא בעיקר בגלל הבדידות הקשה, חוסר הניסיון בעבודה חקלאית וההפסדים הכספיים, והרצון לתת לילדים חינוך יהודי.
נעם שרת-פורטר, נינתו של משה שרת, מספרת בעבודת שורשים שכתבה בשנת 2005, כי "יום אחד משה ורבקה חזרו בוכים. המורה הענישה אותם ונקבה את תנוכי אוזניהם במחט. ההורים הבינו שאי אפשר לחנך ילדים בכפר ערבי". משה ורבקה למדו את בבית ספר נוצרי בג'יפנא. באותה עבודה מצטטת נינתו של שרת חיבור שכתבה גאולה, הבת הצעירה, במסגרת לימודיה בגימנסיה הרצליה, על חייה בעין סיניא ועל העזיבה: "ימי ילדותי היותר יפים והנעימים עברו עלי בהיותי בכפר ערבי הקרוב לירושלים... מאז ועד עתה עברו כ-8 שנים, ובכל זאת כמו חיה עומדת לפני עין סיניה... אחי היו הולכים אל השדה או אל הטחנה, אחיותי היו מפקחות על הבית, ואני הייתי ממלאה את סינורי זרעונים ומפזרתם לתרנגולים... הייתי הולכת לשחק בגננו הגדול, אחר כך הייתי רצה אל המעיין, ממלאה את כדי ממימיו הטהורים, ומביאה אותם לארוחת הצהרים. ואני התאהבתי בכפר ויותר ויותר מצא חן בעיני... פעם התעוררתי משנתי לדברי השיחה שהיתה בין אבי ואמי: 'ומה יהיה הסוף', אומרת אמי, 'הלעולם נישאר פה. הטחנה אינה מביאה רווח גדול וגם הילדים אינם לומדים'. 'אמנם כן', עונה אבי, 'וכבר החלטתי כי בעוד שבועות אחדים כתום שנתיים מיום בואנו הנה נעזוב את עין סיניה'. כמוכת תימהון הייתי באותו רגע. מה? את עין סיניה הנחמדה שלי נעזוב?... אך הנה התאמת הדבר אשר רציתי להכחיש. פעם התעוררתי בלילה ואראה שהחדר הסמוך מואר. התפלאתי בראותי ארגזים פתוחים ואמי ואחותי מסדרות את הלבנים ומניחות אותם בארגזים. שאלתי את אמי, מה את עושה? אך במקום תשובה ראיתי דמעות בעיניה ובקול עצור מבכי ענתני: נוסעים אנו מפה, נוסעים אנו ולא נשוב הנה"...
על החיבור קיבלה גאולה ציון טו"מ מהמורה שלה לספרות, חיים ברנר.
משפחת שרתוק עברה ליפו, ואחר כך, כאשר הוקמה תל אביב, קבעו בה את מקומה

היו לא מעט בתחילת המאה העשרים.

נזכרתי ששמעתי מפי מי שהיתה המטפלת של הילדים שלי שאבא שלה התגורר בכלל בכפר עיסאוויה, שם היה בית משפחתו עד 48'. משפחה יהודיה כשרה למהדרין. היא ספרה על שובו לבקר בבית הוריו לאחר 67', ועל העובדה שכולם זכרו אותו היטב, ואף זכרו את שמו.

הופתעתי לגלות שעד תרפ"ט חיו משפחות יהודיות בעזה, וכי גם לאחר תרפ"ט נמשכו מגורי היהודים בחברון, עד הפינוי הסופי בתרצ"ו.

נדמה לי שהיו גם משפחות יהודיות בג'נין עד תרצ"ו. זכור לי משהו על רמלה, ועל ארטאס (בנוסף למסיונרים). אשמח לשמוע פרטים.